בית יעקב (טבשונסקי) מב

דליכא מעות משיכה אינו קונה מה"ת. והק' המפ' עליו מכמה מקומות והעלה דפשוט דהרמב"ן מודה דמציאה קונה במשיכה והגבהה ואף דמציאה לא הוי כהפקר גמור כמ"ש תוס' ב"ק דיאוש אינו כהפקר גמור והוי רק סילוק הבעלים מ"מ כיון דעכ"פ הבעלים נסתלקו מהחפץ שוב מהני משיכה מה"ת. ומעתה בכל מחנה שהבעלים מסלקים עצמם לגבי מקבל המחנה ממילא המקבל זוכה שפיר במשיכה לחוד אלא דכ"ז שלא יצא מרשות הבעלים ל"מ סילוק אבל לבתר דמשך המקבל לרשותו שוב מהני שפיר סילוק הבעלים וקונה שוב במשיכה חדשה שמושך אחר המשיכה הראשונה. וכונת הרמב"ן רק שאינו קונה במשיכה הראשונה ונ"מ דמצי למיהדר בו אף לאחר כד"ד. וה"נ י"ל דהנ"מ דיכול לחזור אף לאחר כד"ד ממשיכה הא' אבל משיכה השניה מועיל דע"כ היתה כונתו לקנין דלכך א"ל משוך ותקנה. ובזה היה א"ל כל מה שהק' הראב"ד מיטול ויחזיק כו' דהרמב"ם לא כתב כן אלא בא"ל משוך והדר אמר ותקנה דמשמע שחוזר ממ"ש תחילה משוך דמשמעו מיד אלא דבמשיכה זו לא יקנה. אלא דהפוס' לא פירשו כן:

סי' קצ"ח. סעיף א'. ד"ת מעות קונות כו' הרבה כתבו בזה המפ' במחלוקת תוס' ע"ז ורמב"ן במתנה אי משיכה קונה מד"ת ועיי' קצוה"ח כאן ובח"ס חיור"ד בכמה תשובות ובמחנ"א הל' קנין משיכה ובשומ"ש מ"ת ח"ב סי' כ"ד. ודברי הנתי' כאן ס"ק ד' תמוה מאוד שחידש דין מדעתו ולא הזכיר ממחלוקת הראשונים בזה. והנה ביסוד מחלוקתם נראה דס"ל להתוס' דלמ"ד מעות קונות אין קנין אחר מה"ת ואגב וחליפין וחצר הוי מדרבנן. ונראה דמפרשי כרש"י דיליף מן ונתן הכסף וקם לו ומשמע דעיכוב הוא למעט שאר קנינים. והרמב"ן ס"ל דאגב וחליפין וחצר הוי דאורייתא [עיי' ח"ס חחו"מ סי' ס"ז בשם מלחמות פסחים] וידוע מחלוקת האחרונים בזה ומפרש כהנמוק"י מובא בסמ"ע דיליף קנין כסף מרוב העולם. וא"כ לא אתי למעוטי שאר קנינים ומסתמא גם במתנה היה להם קנין לקנותה ובזה צ"ע לכאורה די"ל דאף הרמב"ן מודה לדינא להתוס' דבאמת משמע בכ"מ דאיכא קנין מדאורייתא וכמ"ש האחרונים אלא כונת הרמב"ן לדחות הכרח התוס' שכתבו דאל"כ במה יקנה. ע"ז כתב דהא איכא עוד קנינים מדאורייתא. ומש"כ בלשונו אינה נקנית אלא בחצירו כו' אין לדקדק מזה דמצינו גם בלשון רז"ל כן כמו בב"ב קנ"ו במתני' אינם נקנים אלא במשיכה ולא אתי למעוטי שאר קנינים. אלא שהאחרונים לא כתבו כן. והנה בשומ"ש ור"ב כתבו ליישב קושית הקצוה"ח עליו דהיאך חצירו קונה לו אם הוא עצמו לא קנה. דשאני מכר דהמוכר אינו רוצה להקנות לו בלי מעות כמ"ש הרא"ש פ"ב דכתובות בשם הרמ"ה בנכסי דבר שטיא וצריך לצאת מרשות מוכר לרשות הלוקח לכך צריך קנין חזק מעות דוקא. אבל במתנה דא"צ רק סילוק מזה והוא קונה מהפקר שוב סגי בחצר וביד אף דאינו קנין חזק די בזה במתנה ומציאה. ובזה מיושב מה שהק' המחנ"א מסוכה מ"א במעשה דר"ג כו' ונתנו לר"י ויצא בו והמחנ"א כתב דשם צ"ל דהניחו ברשותו ואח"כ יצא בו. אבל עדיין אינו מיושב הא דמתני' שם דאמרו כל מי שיגיע לידו במתנה ה"ה שלו. ושם קשה במאי קנה דשם ל"ש חצירו דהא הוי חצר של שותפין וגם ק"ס ל"ש שם וכן הק' בברכ"י אור"ח סי' תרנ"ח. ולולא דבריהם ל"י עיקר הקושיא דלכאורה י"ל עוד שם דהא צריך נטילה פעם ב' דבשעת לקיחה לא היה שלו וכן חקר הגאון בשו"ת יהודא יעלה סי' קפ"ט בכל מתנה עמ"ל יהיה צריך נטילה מחדש. וע"כ כמו שתירצו המפ' בסוכה דהלקיחה והנטילה באים כאחד וע"י הלקיחה הוי שלו וכמו בגט גיטה וחצירה באים כאחת ועיי' בשו"ת עמק יהושע פילפול ארוך בזה ובס' לקוטי בית אפרים סוכה בסוגיין והארכתי בזה במק"א. ובמש"כ י"ל דמש"כ הנתי' דבהפקר קונה משיכה הוא לדברי הכל ואף גם הרמב"ן לא נחלק אלא במחנה ואיכא דעת נותן. ובהפקר הא סליק נפשיה והג' רצ"ה אורינשטיין ישועי"ק חי' חו"מ סי' קנ"ו העיר סברא חדשה. דכל פעולה שעושה בתוך דבר כעושה בתוך שלו זהו קנינו וא"כ במתנה נמי זהו קנינו וחיזק סברא זאת בראיות. ועדיין יש לערער בזה ויבואר במק"א ועיי' שו"ת ראשי בשמים סי' צ"ו ומש"כ בסמ"ע ס"ק ג' דלחומרא כו' דבריו אינם מוכרחים בפירוש הטור עיי' מחנ"א הל' ק"מ סי' י"א. ובעיקר דברי רש"י אי קאי על המוכר או על הלוקח עיי' מחנ"א שם ובאב"מ סי' כ"ח ס"ק ל"ג ובחי' רע"א כאן ועיי' פת"ש. אלא מש"כ הגרע"א כיון דלאחר התקנה רשות ביד המוכר לחזור והחפץ הוא חתת ידו והוי כגזל ולא נתיאשו הבעלים דהוי אינו ברשותו והוא כמ"ש המהר"ם אלשיך בתשו' דבקנה מאחד במעות והקנה לחבירו דאין הקנין חל כיון דאין לו קניה אלא למש"פ הוי דבר שאין בו ממש אבל הנו"ב מ"ק חיור"ד סי' ס"ט העלה דתליא במחלוקת הראשונים המובא בהג' רמ"א לק' סי' ר"ד סעי' ב' ולהדיעה הראשונה שם ס"ל דהוי קנין גמור וכן נראה דעת רש"י עירובין פ"א במתני' שפירש משום סמיכת דעת. ורא"ש שם הק' עליו דס"ל דמדינא מעות ל"ק בלא משיכה ומוכח דעת רש"י דכל זמן שלא קיבל מש"פ הכסף קונה ובעיקר דברי רש"י ב"מ עיי' ריטב"א מובא בש"מ שדחה דבריו ולדינא צ"ע. ומש"כ בהגה וי"ח כו'. הוא דעת ר"ח ורשב"ם עיי' ב"ח ובהגר"א ולפי"ז למה כתב הש"ך שהוא דעת יחידאי וצ"ע. ונ"ל דגם דעת הראב"ד בהשגות כן ומש"כ מיהו ל"צ להתירו כו' כונתו דלא צריך לטעם שיכול להתירו כמ"ש הרמב"ם אלא דניחא ליה בהגבה משום דמשתמיט והיינו כפי' ר"ח. ול"י כונת הה"מ שם. ודעת הרמ"ה בפירושו כדעת הרמב"ם והבעל ערוך השולחן כתב בהי"ח עצים ופשתן. וליתא כמ"ש בבהגר"א:

סעיף ה'. לפיכך כו'. בב"י מביא דדוקא עלייתו של לוקח מושכרת למוכר. אבל שכר בית בפני עצמו יכול לחזור וכתב הב"י דמרמב"ם לא משמע כן ע"ש. והנה בעירובין פ"א במתני' וחכ"א לא זכו לו מעותיו ופירש"י שאין מעות קונות והרמב"ם בפי' המשנה כתב הטעם דשמא לא יזכה לו החנוני ע"ש ותמהו המפ' אף שכן אמרו בירושלמי אבל הא תלמודא דילן לא פירש כן. [עיי' מש"כ לעיל סי' קצ"א בזה] וי"ל דהריטב"א עירובין שם הק' על רש"י שפירש שדר עמו בחצר דהא באופן זה לכו"ע מעות קונות כמ"ש כאן. וע"כ צ"ל דהסוגיא שם אזלי למ"ד דמשיכה מה"ת קונה וטעם הירושלמי הוא לדינא. שו"ר בישועי"ק אור"ח סי' שס"ט שהעיר בזה ולא ראה להריטב"א שהק' כן. ובק"נ על הרא"ש שם מיישב פירש"י די"ל רש"י ס"ל כר"י דעלייתו דוקא והריטב"א לא ס"ל כן. ותמוה דבב"י מביא דעת הריטב"א כר"י. ועיי' תורע"א במשניות ובתפארת ירושלים וגם הוא לא זכר מדברי הב"י כאן. ובעיקר קושית הריטב"א י"ל דהא בלא"ה יציל משום חלקו ועיי' אחרונים כאן. ומש"כ בסמ"ע ס"ק ז' וא"ת השתא כו' והוא מלשון התוס' עירובין פ"א וב"מ מ"ז מביאם בדרישה. לכאורה קשה דהא כתב שם דהתוס' לא כתבו כן אלא לפי מה דס"ל דאסור להשתמש במעות. אבל לדינא דמותר להשתמש במעות ומטעם זה הוי ש"ש אין מקום לדבריהם. וזה כונתו בלוח הטעות המובא בש"ך כאן שהוסיף דדילמא יחזור הלוקח דבזה לא הוי ש"ש. וצ"ל דחיישינן דיחזור בו באופן דמותר לחזור ואין בו מש"פ דבלא"ה אין לנו לחוש לתקנת רמאים. ומש"כ בהגה וכן אם התנו כו' הקצוה"ח מביא ראיה מר"פ הלוקח וכ"כ הרי"ט אלגזי. ויש לדחות דתנאי על עצם הקנין לבדו ל"מ דאינו יכול לעשות קנין מדבר שאינו קנין כמ"ש הש"ך ושם קיבל עליו לדון בדיני ישראל בכל דבר לכל אשר יאמרו לו. ומש"כ בהגה סעי' ב' וי"א כו'. עיי' נתי' וכן רמז הגר"א דכשמגביה בידו ממש לכו"ע סגי בפחות מג' דל"ג מחצירו. והנה כן כתב להדיא הרא"ש עירובין פ' חלון הל' ח' ע"ש ולא הביאו זה:

סעיף ו'. י"א כו'. הק' הגרע"א בחי' ב"מ ע"ט דלמה להו טעם דהגוף שלו ח"ל דאינו חייב אלא עד חצי הדרך כמ"ש הטור סי' ש"י וגם על השו"ע קשה והנה על השו"ע לק"מ דהא בחלתה או נשתטית פסק שם דנותן לו שכר משלם וא"כ יש לחוש להפסד כה"ג ולא יטרח להציל זולת הטעם דהגוף שלו. וי"ל עיקר הקושיא עפ"י מש"כ המקנה קדושין כ"ז בטעם החולקין ע"ז דס"ל דשייך כאן נשרפו חיטך בעלייה משום דקיי"ל שוכר כש"ש א"כ אם יקנה השכירות בכסף נעשה השוכר עליו מיד שו"ש משעה שנתן הכסף אף שהוא בביתו של משכיר ולא משך עוד הו"ל כחצר והפקידו אצלו והמשכיר אינו אלא ש"ח עליו א"כ אף אם ישרף