בית יעקב (טבשונסקי) מ

א"נ בעשר שדות קנה השאר בחזקה של זו. הרי דסתם אגב כשא"ל לא הוי כמפרש ולק"מ:

סעיף י"ג. ובשכירות לא בעינן כו'. עיי' בהגר"א שהק' בסברתו וכן הק' הב"ח ולא ניח"ל בסברת הפרישה ע"ש. ולכאורה י"ל בטעמו דאי נימא דמ"ש שכירות אינה משתלמת אלא בסוף היינו דהחיוב מתחיל מתחילת השכירות אלא דזמן התשלום אינה אלא בסוף שפיר דמי למכר ולא נתן זוזי. אבל אי הכונה דאין חיוב עד לבסוף שפיר דמי טפי למתנה. ותליא במחלוקת האחרונים לעיל סי' קכ"ו בש"ך ס"ק ע"ו ובקצוה"ח. ועיי' מחנ"א הל' שכירות סי' ב' מש"כ בזה ולא זכר ממש"כ הפרישה. ומה שהק' שם דבשכירות לכו"ע קונה אף בלא שטר כלק' סי' קצ"ה וליקני מטעם כסף. י"ל דיתרצו כמ"ש תוס' קדושין כ"ז ע"ב ד"ה בד"א בתירוץ הב' דהיה אצלו מלוה:

סי' קצ"ג אפי' לא נתכוין כו' אלא כו'. עיי' ב"י בשיטת המפ' בש"ס ב"ב פ"ז ובדרישה האריך בזה [מש"כ שלא מצא הנמוק"י שמביא הב"י הנה לפנינו איתא שם] בשינוי הגרסאות ויפה לי או לך. וכולם הבינו דעת הרמב"ם דמדין אגב הוא וקונה הקרקע בפעולת תלישת הפשתן. ואולי י"ל בכונת הרמב"ם בד"א. דבאמת דבריו ביד החזקה סתומים ויכולים להתפרש אף בלא אגב ובפי' המשנה כתב מזה כשיאמר לו זכה לי קרקע כ"ש וקנה כל מה שעליה ולפיכך זה שקנאו הוא כדרך שכירות לפי ששכרו לעבודת זה המקום בדבר ידוע וכשיעבוד כמו שפסק עמו קנה שכירותו וקנה אותו דבר הידוע. הרי גלוי שמפרש באו"א שלא מתורת אגב אלא ע"ד שפירש הרמ"ה שהאגרא הוא עבור הפשתן הנלקח ואין כאן חזקה ולא אגב אלא שכירות דנקנה לו החפץ עבור שכירותו. וכן בפי' המשנה כתב בביאור יותר דאשתכח דאגיר ליה נפשיה לההוא יפוי בכוליה פשתן וכי תלש כ"ש גמרה לעבידתיה וקנייה לכוליה פשתן באגרי כי דינא דכל שכיר. וגם דבריו ביד החזקה מתפרשים ע"ד זה דלא הזכיר קניית קרקע. ובזה א"ש מש"כ קנה הכל מפני התנאי הזה. ונדחק במ"מ בכונתו. ולמ"ש מתפרש בתנאי השכירות דלהה"מ הו"ל להזכיר בקונה הקרקע בתנאי זה והפשתים בתורת אגב ולא זכר כלל מקנין אגב. והנה המג"א סי' תרל"ז והקצוה"ח סי' צ"ה כתבו לתרץ קושית הש"ך מבית דנקנה בקנין קרקע די"ל כיון דנקנה הקרקע קנה הבית שעליה מדין אגב או מתורת חצר. ולכאורה תינח היכא דקנה גם הקרקע. אבל קנה בית לחוד מא"ל וזה הוכחת הש"ך. ותמיהני על הש"ך שם שאסף כל הדיעות דס"ל דבית הוי כקרקע ולא הביא דעת רש"י בסוכה ל"א ע"א ד"ה מחלוקת כו' דבית הוי כקרקע וצ"ע:

סי' קצ"ד. סמ"ע ס"ק ה'. וס"ל למור"ם כו' משום דלא סמכה דעתו כו'. לכאורה אם גם לדיעה זו הוא משום דלא סמכה דעתו למה הרעישו כ"כ על חידוש הב"י דמהני תנאי לדעתם והא גם לדבריהם הוא משום סמיכת דעת. וע"כ צ"ל כמ"ש הד"מ בסוף דחידוש הב"י הוא גם לדעתם. דלהרשב"ם לא היה צריך הב"י לדייק כן מדעתו הלא כתבו שם התוס' מפורש ד"ה וישראל דמהני בעכו"ם פירש אי בעינא בכסף אקנו. וע"כ צ"ל דזהו חידושו דמהני אף להסוברים דסתם קנין מעכו"ם לא הוי אלא בשטר וצ"ע ועיי' מקנה ד"ו ע"ב שכתב דישראל שקנה מעכו"ם שדה אינו קונה במלוה ע"ש בטעמו:

סעיף ג' בהגה. אבל במטלטלין קנה בנתי' המעות. הנתי' הערה מקורו מתשו' הרמב"ן דנהגי להקנות בכסף. והנתי' העתיק רק תחילת תשו' הרמב"ן אבל הרמב"ן מסיק שם דלענין בכור כה"ג ל"ק בכסף לחוד עד דמשיך כדינא דאורייתא מובא בהג' מחנ"א הל' ק"מ סי' ט' ועיי' רי"ט אלגזי רפ"ב דבכורות מש"כ בדבריו. וראיתי בספר חקר הלכה מפקפק על תשו' מהר"ם מינץ מובא בפת"ש יור"ד סי' ש"כ שכתב בישראל שקנה מעכו"ם במעות ומכר לעכו"ם במעות דפטור מבכורה ממ"נ. ולהרמב"ן י"ל דהראשון קנה מתורת סיטומתא ועכו"ם לישראל אפשר דאינו יכול להקנות בסטומתא כיון שהוא רק מדרבנן. ולמש"כ לא קנה כלל להרמב"ן לענין בכורה. והנה בד"מ כאן מביא דברי מהרי"ק דמי ששכר חנות מעכו"ם ומת וקם בנו תחתיו דבטל השכירות. ול"י טעמו דהא עכו"ם יורש אביו ד"ת וכה"ג כתב התומים לעיל סי' ע"ב ס"ק נ"ו ע"ש. ופלא על הט"ז כאן שכתב ראיה מהרא"ש ולא ראה בד"מ שמביא ראיה זאת ודחה דאין ראיה:

סי' קצ"ה. סעיף א'. בקנין כיצד כו'. האחרונים האריכו בענין קנין חליפין בעכו"ם. והנה בעירובין ס"ט ע"ב ובנכרי עד שישכור כו' וא"צ לזכות ופירש"י שם בקנין חליפין. ומשום דלשון לזכות משמע כן או משום דקנין סתם הוי חליפין. אבל למה שני הש"ס בעכו"ם להשכיר ובישראל לזכות וע"כ משום דחליפין ליתא בעכו"ם ועיי' תומים סי' קכ"ג בדעת רש"י בזה. ולכאורה גם מכאן ראיה נגד הי"א שבסעי' ט' דהכא הוי רק לשבת אחד ועיי' ט"ז אור"ח סי' ש"פ ס"ק ב' ובמג"א ס"ק ו' בדעת הר"ם ובישועי"ק שם וי"ל בזה ואכ"מ:

סעיף ב'. אין קונים אלא בכלי. עיי' פת"ש בשם החכ"צ. ומדוע לא הגיה גם על המלמ"ל פ"ה ממכירה הל' ח' שגם הוא הבין כהט"ז. ומש"כ שם המלמ"ל להק' כיון דע"כ מידי ספיקא לא נפקא דאפשר דקנין זה היה קנין סודר ל"ש לומר יד בעהש"ט על התחתונה וכמ"ש הרא"ש. י"ל דס"ל למהרא"י כדעת הרשב"א מובא ברמ"א לעיל סי' מ"ב סעי' ט' ע"ש. ומש"כ המחבר ואין קונין בדבר שאסור בהנאה. אף דבגט כשר באיסה"נ שאני הכא משום דכתיב נעל. כן כתב הרש"א ומהרמ"ש שם בתוס'. וע"כ צ"ל בכונתם משום דומיא דנעל דהוי דבר חשוב וכמו דממעטינן מוריקא וכה"ג. דא"ל דנעל דוקא דא"כ איך קרקע עושה חליפין נימא נעל דוקא. ובזה תמוה מש"כ המקנה קדושין דבכלי של שותפים ל"מ חליפין הואיל ויש לחבירו חלק בו ואנן בעינן נעלו המיוחד לו דמנ"ל למידרש טעמא דקרא מדנפשיה. אולם בעיקר קושית הרש"א יתבאר לפמש"כ הקצוה"ח סי' ח"ה דאיסה"נ הוי שלו ואינו ברשותו כמו גבי חמץ וא"כ שפיר קיים מצות נתינה בשלו. ולענין ק"ס ל"מ בדבר שא"ב דלא עדיף ק"ס מקנין מעות דאינו קונה במלוה משום דהוי דשא"ב ועיי' בזה בשו"ת חסד לאברהם סי' ל"ד ובשומ"ש מ"ת ח"ב סי' ע"א. [ובא"מ סי' קמ"א ע"ש שדבריו שם צ"ע] ומש"כ הסמ"ע בשם מהרא"י דאם לא, כתב במנא דכשר כו' פסול ועיי' פת"ש מאחרונים. הנה הריטב"א כתב להדיא דאף אם לא כתב כן כשר ומובא בשמ"ק:

סעיף ג' בהגה. לפי שרוב כו'. ואף דבזמנינו רוב הקנינים הם בפני הקונה עכ"ז משום אינך טעמים טעם ר"ע גאון מובא בב"י כאן. ועוד טעם מובא בשו"ת הגאונים סי' ק"ס לפי שאינם בקיאים בדינים:

סעיף ד'. אעפ"י שלא תפס כו'. והוא מהרמב"ם פ"ה ממכירה וכתב הה"מ מקורו מב"מ ז' ואף דהתם מסיק התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן ואיכא. דעת המחבר כיון דבגט כיוצא בזה אינה מגורשת דאזלי' בחר בעל שהוא יכול לנתקו ה"ה גבי קנין אזלי' בתר התוס' שיכול לנתק ונ"ל דגם דעת ריצב"א בשיטת רש"י הוא כן בתוס' כתובות ל' ע"ב ד"ה ואי שכתב דדוקא לענין הגט אמרי' היכא דיכול לנתקו דלא הוי גט משום דבעינן כריתות והא אגידא ביה אבל לענין זכיה אשכחן בפ"ק דב"מ ד' ט' טלית חציה ע"ג קרקע וחציה ע"ג עמוד והגביה חציה שע"ג קרקע דלא קני מטעם שיכול לנתקה. והק' בגליון הגרע"א דהא להדיא איתא כן בב"מ ז' ע"א ונשאר בצ"ע וכן הק' בתשו' סי' צ"ז. ומוכח דס"ל כהרמב"ם ומכאן אין ראיה דבאמת גם בקנין מהני ולא הביאו אלא מד' ט' ולדינא לא ס"ל כהרמב"ם אלא דמשם אין ראיה מוכרחת דנוכל לפרש כהרמב"ם. והרמב"ם באמת השמיט הך דד' ט' דאלת"ה כו' עיי' סי' רס"ט דנדחית מסוגיא דכאן דבלא"ה הק' שם בתוס' מנ"ל שלא יחלוק ר"א אף בזה והכא אזלא הסוגיא ג"כ אליבא דר"א ומצינו אליביה הך סברא אלמא דפליג נמי וכקושית התוס'. ומש"כ בהגה' וי"א אפי' הוי כלי שאול. והב"י דחהו עיי' ד"מ. והנה הוא מחלוקת הראשונים מובא במחנ"א הל' חליפין דעת הריטב"א ב"מ פ"ד דקונים בשאול כהב"י. ודעת המרדכי כד"מ. וכן מצאתי בש"מ ב"מ ז' ע"ב בשם הריטב"א דקונים בטלית שאולה. וזה דלא כמ"ש בתומים סי' ס"ו ס"ק ע"א דדעת המרדכי וריטב"א אפשר לומר דקונין בשאול: