בית יעקב (טבשונסקי) לז

מיגו במק"ע דשכיחי שלא ישגיחו בזה והמלמ"ל פכ"א ממלוה הסכים עמו ומובא בקצוה"ח לק' סי' רצ"ד ומה שדחהו הקצוה"ח מדברי הרז"ה פחז"ה כבר עמד ע"ז המלמ"ל פ"א משאלה ע"ש. ומה שהק' עוד הקצוה"ח שם דנאמינו במקום רואים דהוי לאפטורי מממון נ"ל דלק"מ דמיגו הוא מתורת בירור ובמקום רואים הוי בירור יותר חזק כמ"ש הרי"ף סו"פ האומנים דעיקר דינא אתי לאשמעי' דבמקום רואים מוכרת להביא ראיה ולאחמורי עליה קא אתי ולא מהני לו המיגו. ובס' ערוך השלחן שם כתב לישב דהוי מיגו במק"ע ולא הועיל בזה דזהו רק להנתי'. והמהרי"ט לא ס"ל כן. והקצוה"ח שם הסכים להמהרי"ט ולדידיה קשה דבהודה בעצמו דהוי במקום רואים נאמינו במיגו דלהד"ם או החזרתי וע"כ צ"ל כמש"כ. ועיי' שומ"ש מ"ק ח"ב שי' קפ"ה שהאריך בביאור ענין זה:

סעיף ד'. ונרקבו מחמת גשמים כו'. עיי' בהגר"א מהא דב"מ ס"ג. וללשון הב' שם ברש"י דלשון חמימות הוא לפי"ז ג"כ הוי פשיעה. אולם בעיקר ראיית המהרי"ק הרבה הק' השומ"ש מ"ת ח"ב סי' י"א וכתב דדין זה צ"ע למעשה:

סי' קפ"ח. ש"ך ס"ק ב'. פי' אפי' כו'. משמע דמפרש כן מש"כ המהרי"ק אפי' לענין ממון ר"ל אפי' רוצה להשלים החסרון. וא"כ קשה דהא המחבר לא פסק כן בסי' קפ"ב סעי' ו'. ועוד למה לא הביאו הב"י בסי' קפ"ב. ע"כ נ"ל כונת מהרי"ק דל"ת דוקא בחפץ או בסחורה מיחשב שינוי אלא אף בענין ממון חשיב שינוי. וכן הב"י מביאו בענין שליחות ממון. או י"ל כונתו דל"ד לענין איסור חשיב שינוי אלא אף לענין ממון:

סעיף ב'. אחד הקטן כו'. הנה הגרע"א בחי' כתובות י"א הק' בתוס' שם שכתבו דמשכת"ל גר קטן במעוברת שנתגיירה דבנה א"צ טבילה. נהי דאין זה חציצה ועלתה לה הטבילה מ"מ גירות אין כאן דקיי"ל עובר לאו ירך אמו וקיי"ל דקטן לית לו זכיה מה"ת א"כ מאן משוי לו לגר. ובנו הגאון חידש שם כמו באשלד"ע מ"מ אם המעשה מועיל בשביל אחד מועיל גם להמשלח בעבירה לפירש"י ב"מ ח' ה"ה נמי בכל מילי דאמרי' אין שליחות כמו אין שליחות לנכרי אם עשה שליחות לנכרי ולישראל מתוך שמועיל לישראל מועיל נמי לנכרי. ועפי"ז מיישב הקושיא הידועה בנדרים דמיבעיא לו אי כהני הוי שלוחי דידן או דרחמנא וליפשוט מהא דמקבלין קרבנות מנכרים. דהתוס' בקדושין כתבו דשלוחי דרחמנא ודאי נינהו ומתוך שמתקיים שליחותו לגבי רחמנא מתקיים נמי לגבי עכו"ם. וה"נ אף דאין שליחות לקטן מ"מ מיגו דזוכית לעצמה לגירות זוכית נמי להעובר לגירות. והנה הש"ך לעיל רסי' קפ"ב הק' על הנמוק"י שכתב דבקטן לכו"ע חייב המשלח ת"ל דאין שליחות לקטן. והא במעשה ידו זוכה מדאורייתא כמ"ש תוס' סנהדרין ומשכח"ל שליחות לקטן בשכר מיגו דזכי לנפשיה בהאי שליחות בשכרו זכי נמי לחבריה וכה"ג כתבו המפ' בסי' ק"ה בשיטת רש"י דשליח בשכר מועיל אף בתופס לבע"ח הואיל ויש לו זכות בהאי תפיסה שיבא על שכרו. ועוד י"ל מב"מ ע"א ע"ב מלוה ישראל כו' גם שם נימא מיגו דחל שליחות אישראל ליחול נמי אשליחות דעכו"ם. וי"ל משם דשם לא נעשה שליחות דישראל עד השליחות דעכו"ם ואינם באים כאחת. ולכאורה גם בכהנים הכי נמי דכשנעשה שלית דבעלים לשחוט קרבנו נעשה שליח דרחמנא לשחוט אשר צוה לו הבעלים. שוב ראיתי פילפול ארוך בזה בשו"ת ראשי בשמים סי' פ"א ע"ש דלא ס"ל סברא זו. ועיי' נתי' סי' ק"ה. ועיקר קושית הגרע"א ל"י לדעתו במש"כ דקיי"ל עובר לאו ירך אמו. דהא דעת התוס' בכ"מ דקיי"ל עובר ירך אמו עיי' תוס' ב"ק פ"ה וסנהדרין פ'. ואי כונתו לפסק ר"ת דלא קיי"ל עובר ירך אמו הא כתב הר"ן חולין פ"ג ליישב לדידיה הש"ס דגיטין כ"ג דאפי' לאו ירך אמו זכיא לעובר דידה כידו וא"כ גם אליבי' לק"מ. ובקושית הפמ"א מהא דמקבלין קרבנות מעכו"ם אף כי הרבה תירוצים נאמרו בזה. הנכון יותר לתרץ עפ"י מש"כ הקצוה"ח סי' רמ"ג דהכהנים שכירים הם דכל מה שנוטלים הוא חלף עבודתם והמהרשד"ם כתב דחזקה מהני אף ע"י פועלים עכו"ם וכן חידש הנתי' בסי' זה מדעתו דכל הקנינים מהני בפועלים עכו"ם. א"כ השכירות שהכהנים מקבלים מכלל ישראל עבור עבודתם הוא ג"כ ע"ז שיקריבו קרבנות עבור העכו"ם ומה לי אם הבעה"ב עצמו משלם לו או אחר משלם לו עבורו שיעבוד לו. אלא שעל סברת הנתי' אין לבנות יסוד והרבה חולקין עליו בזה עיי' שו"ת בר"י חאהע"ז סי' ס"ט ובהג' יד אברהם יור"ד סוס"י ש"כ בתשו' שם וכן במשפ"ש מובא הרבה חולקין. ויש להעיר להקצוה"ח דהכהנים הוי ש"ש א"כ הכהנים שפיגלו במקדש שוגגין פטורים איך משכח"ל הא בשומר אין חילוק בין שוגג למזיד וי"ל. והנה הקצוה"ח כאן ס"ק ג' הק' ברש"י פ' אז"נ שכתב דכי כתיב שליחות בגדול כתיב כו'. דהא מופלא סמוך לאיש נמי תרומתו תרומה. ועוד שסותר לפירושו בקדושין שכתב שם משום דעיקר שליחות בגט כתיב. ועוד דושלחה דאשה גם קטנה משכת"ל דמקבלת גיטה כשאין לה אב. ולדעתי נראה דאין כונת רש"י בקדושין משום דאין מציאות בנשואי קטן דהא משכח"ל ביבם [ולהר"י ברזילי ע"י אב] אלא כונת רש"י משום דאיש משמע גדול וכדאמרי' שם איש זוכה ואין הקטן זוכה וממילא דגם אשה דכתיב בקרא משמע גדולה אף דיש מציאות גם בקטנה. וכן מש"כ בב"מ שם ג"כ עיקר כונתו מלשון איש דכתיב בתרומה ואף דיש גם מציאות לתרומת קטן. ומש"כ שם ברש"י קדושין ומהכא ילפי' בב"מ דאין שליחות לקטן אין כונתו מלשון ושלח ושלחה אלא ר"ל דשם ילפי' ג"כ מלשון איש דאין שליחות לקטן. ומה שאיצטריך לב' ילפותות מגירושין ותרומה כונתו כמ"ש הר"ן ר"פ הא"מ דילפי' שליחות מתרוי' מגירושין ומתרומה ע"כ כתב רש"י דמהיכא דילפת שליחות מגירושין ומתרומה הכל לשון איש כתיב. והקצוה"ח מפרש דברי רש"י שכתב ומהכא ילפי' ר"ל מגירושין. ואין נראה כן אלא כונתו מלשון איש ילפי'. ועיי' רמב"ם פי"ז מאיסורי ביאה הל' י"ג אשה ולא קטנה. ומ"ש בפרק מצות חליצה ק"ה פ"ב אבל אשה בין גדולה בין קטנה ע"ש ברש"י ונמוק"י ולק"מ:

סמ"ע ס"ק ט'. והיותר נראה דבא לחדש כו'. במדר"א סי' קכ"א מפקפק בזה דהא הטעם משום אבידה מדעת וכיון דלא ידע דישלח ע"י קטן לא הפקירו. אבל הנתי' רס"י ק"כ כתב בשם השמ"ק דשלח ע"י חש"ו מטעם ערבות הוא:

הלכות מקח וממכר סי' קפ"ט. סעיף א'. אפי' מחל זל"ז כו'. ופשוט דכל דלא הוי קנין בעצם רק מחיוב שנתחייב כגון בדשלבל"ע מועיל מחילה. והנה הטור כתב כאן ז"ל אבל אם היה לו פקדון בידו ל"ק כו'. והק' עליו למה לא יקנה לו חצירו. וכתב הט"ז עפ"י מ"ש רשב"ם דהוי רשות המפקיד. ובתשו' מהרי"ט מובא בקצוה"ח הק' נימא חצירו ומתנתו באים כאחד. ולכאורה י"ל דיש להבין מה הועיל הט"ז בתירוצו דהא תניא התם ברשות לוקח כיון שקיבל עליו המפקיד קנה. וי"ל דהטור מיירי באופן שהמפקיד מכר לו אחד מהחפצים הנפקדים או מעט מהפירות ול"ש לומר חצירו ומתנתו באין כאחד דהא המפקיד רוצה עוד ברשות הנפקד לשאר הפירות או החפצים המונחים שם. ובש"ס מיירי במכר לו כל מה שהיה לו ברשות הנפקד ושפיר י"ל באים כאחת. ובזה י"ל מה שהק' הקצוה"ח מע"ז דמשני דקאי בחצירה והא הו"ל רשות המפקיד דשם שפיר י"ל באים כאחת. [מלבד דיש לחלק דבבע"ח לא אקני לו כל החצר דאין להם מקום מיוחד] וגם מה שהק' מקדושין מ"ז והלכה ומצאתו כו' דלא היה לה פקדון אלא דינר זה ושפיר באים כאחת. [עוד י"ל דמיירי דלוקחה הכיס בידה והגביהה ומצאתו נאבד] ובזה י"ל גם מה שהק' מלק' סי' רמ"א סעי' ד' או נתן לו הפקדון [עיי' בהגר"א שם] דשם הקנה לו הדבר הנפקד לגמרי ובאים כאחת. וכן הא דלעיל סי' ע"ב סעי' מ"א שכתב יש להסתפק כו' והק' הש"ך דיקנה לו חצירו לשמעון. וי"ל דעשה רק קנין חצר ולהט"ז ל"ק לו דהוי דמפקיד. ואולי דזהו ג"כ ספיקו של המרדכי שם דהיינו חצירו של מי הוא. ובזה י"ל מש"כ הש"ך סי' ע"ב סוס"ק ל"א דמיד שנתן לו המפקיד רשות להשתמש בו והוא ברשותו הוי שואל. והא כתב הטור כאן דהוי רשות המפקיד. דשם מיירי בחפץ מיוחד ובאים כאחת. אלא דהטור סתם. ומש"כ הקצוה"ח