בית יעקב (טבשונסקי) לו

הסרסור א"ל אני לוקחו לעצמו כסעי' ג' וכן הוא שם בתשו' שלאח"ז שיכול ליקחו לעצמו ונותן לו יותר מהמקח הרשום מ"מ המותר לעצמו ול"מ כשמוכרו לאחרים אלא אפי' לוקחו לעצמו ונתן המותר למוכר חוזר ונותן המותר לסרסור:

סעיף ד'. אמר בע"ה כו'. וכתב המרשים כפול לק' בסי' ש"ג בהגה. באמת אין כאן כפולים דכאן אשמעי' בזכות המותר דזכה בשתיקה ושם איירי בחיוב ש"ש וכן המהרי"ק בתשו' חלקם לב':

ש"ך ס"ק ח' בהגה. ועיי' לעיל כו' באו"א. י"ל דשם כונתו באופן זה ולכך דייק שם בלשונו באופן דלא הוי ביטול מקח דלמה דייק ביטול מקח הלא כל עיקר החילוק הוא דכאן הוי ביטול מקח ועומד ברשות המוכר ושם בשיעור האונאה הוי המשלח המוציא. ובזה י"ל מה שהק' שם הנחי':

סמ"ע ס"ק י"ז. כתב הב"י ע"ז כו'. הב"י לא כתב כן בפשיטות אלא שהק' על הראב"ד דמשמע מלשונו דבכ"ג המקח קיים דבשוה ק' בנ' אין סברא. ומיהו עכצ"ל דהראב"ד סובר כן וראיה מלשון הב"י שם שכתב מיהו נראה לדעת הרמב"ם וכתבו בסמ"ע ס"ק ט"ו. ולמה דייק לדעת הרמב"ם הלא גם להראב"ד איכא חזרה. וע"כ דלהראב"ד בכל אופן אינו חוזר. והנה המלמ"ל פ"ב משלוחין הל' ז' כתב וז"ל בקיצור ומה שפירש הר"א ז"ל כו' קשה דלמה הצריך רבינו שיאמר המוכר ללוקח בכך וכך מכור לך כו'. ל"י לכונתו דנראה דמפרש דמש"כ הרמב"ם ואמר לו מכור לך קאי על אמירת הסרסור להלוקח ולא כן כתבו הטור והמחבר בלשונו שכתבו מכור בכך וכך ולא כתבו מכור לך ומשמע דעל אמירת המשלח להסרסור קאי. עוד כתב שם לפרש כונת הראב"ד דמפרש דברי הרמב"ם דא"כ למה יחזור ויאמר איני רוצה ומזה הק' על הב"י בדעת הראב"ד. גם זה א"מ דאף אם אמר תחילה במה שתרצה חוזר עתה שלא היה כונתו על הרבה כמו שהנאה עתה. ומש"כ בפת"ש ס"ק ב' שוב מצאתי כו' ולא פסק כן. העתיק מקיצור מ"ב. ולפנינו בתשו' הגאונים איתא המעשה שהחזיר הסחורה. ובזה לק"מ דעל ביטול מקחו לא הימניה ובזה מודה גם הושב הכהן, ומש"כ בסעי"ק ג' בענין קרובים בשכר שדכנות. כתב בשו"ת שאילת שלום מ"ת דדוקא אם הקרובים היו הגומרים היתה התקנה. אבל אם היו הם המתחילים והגומרים בודאי נוטלים והקדימו המהר"ם מינץ סי' ע"ד. וכתב המהרשד"ם חאהע"ז סי' ר"ל דשכר שדכנות שלא גבהו מן האב אינו גובהו מהיורשים ואפי' אם תפס מפקינן מיניה. כעת נדפס הספר דברי גאונים וראיתי שם כלל ע"ב מביא שו"ת באר עשק דיורשים מחויבים לשלם שכר סרסרות. וכן כתב שם עוד בתשובה אחרת. ולא ראו דעת המהרשד"ם:

סעיף ט'. פשיעותא היא כו'. עיי' נתי' סי' קכ"א ס"ק ב' בחילוק הא' דדוקא כשא"ל משכנו סתם. אבל אם א"ל משכנו ביד מי שתרצה פטור. ומש"כ שם בתירוץ הב' להק' מטענת החזרתי וכן הק' התומים כבר הקדימם להק' כן בשמ"ק וכתב דדינו של הרי"ף אינו אלא בעיר חדשה שאין לה מנהג אבל בעיר שכבר נוהגין להרצות משכונות ביד הסוחרים בסתם ולא הורגלו למשכן בעדים מסתמא ע"ד כן נתנו בידו ולא הוי פושע כשנותן המשכון בלא עדים. והשעמ"ש סי' קכ"א מביא בשם הרדב"ז דהפשיעה בהשכינו שלא בעדים הוא דבנאנסו חייב שבועה דאורייתא ונחתינן לניכסיה משא"כ כשיטעון להד"מ. ומשמע דס"ל כהפוס' לק' סי' רצ"ו דהחזרתי הוי שבועה דאורייתא ונחתינן לניכסיה ודלא כהש"ך ע"ש בקצוה"ח ולכך הוי החזרתי כמו נאנסה וליכא למיחש כשיטעון החזרתי וצ"ע. והתומים השיג על הר"ן דהא חמיר ש"ד משבועה דרבנן ועיי' פת"ש סי' רצ"א ס"ק כ"א:

סי' קפ"ו. סעיף א'. ונאנסו בהליכה חייב. הנה הב"י דחה דברי המפרש בנדרים ל"א שפירש דהא דקאמר בש"ס מפני שהוא נושא שכר ארישא קאי וכתב עליו דלא חש לקמחיה. ולכאורה הא גם הרשב"ם פירש כן והב"י מיד הביא לשונו. ויותר תימה דהרש"א נדרים הגיה דברי המפרש בשני מקומות כדי שיתאים עם כל הראשונים [והג' יעב"ץ ששחק על ההגה מהא דע"ב ע"ש לא ראה שגם שם הגיה הרש"א] ובב"ב שם כתב דפירוש רשב"ם הוא כפי' רש"י בנדרים ונתן טעם לפירושם. ולמה דחק בנדרים להגיה. והנה לכאורה נ"מ לדינא בין הדיעות אם הוא מטעם לוקח או מטעם שואל לענין אם היו הבעלים עמו במלאכתו דמטעם שואל פטור. אמנם בנתי' התאים שני הטעמים יחד ע"ש ובזה מיושב מה שהק' הגרע"א בגליון נדרים שם ממש"כ הר"ן עצמו ע"ז פ"ק. וראיתי במעיני חכמה ב"מ שכתב די"ל בטעם רש"י דלא פירש מטעם שואל. די"ל דס"ל כהרמ"ה בסי' ש"מ דשואל בהמה לילך למקום ידוע ונאנסה בדרך מקרי מתה מחמת מלאכה כיון שהדרך גרם לה וא"כ אי מטעם שואל אכתי בנאנסה בדרך למה יתחייב. ומצאתי כן להדיא ביד רמה שכתב מנ"ל דחייב מטעם לוקח דילמא משום שואל ונ"מ לפטור בבעלים. ל"ד לשואל חדא דשואל רוב הנאה שלו והכא אפי' בזביני חריפי נמי תרוי' מתהני כו'. ועוד ההיא דהלוקח מבית האומן ונאנסו בהליכה חייב אי ס"ד דמטעם שואל הוא אמאי חייב כיון דהליכתו לצורך הולכתן לבית חמיו הוא דלא סגיא להו בלאו הכי ואי לאו הליכתן לא הוי מיתנסין הוי ליה כמתה מחמת מלאכה דפטור דהתם טעמא מאי דלאו לאוקמי בכילתא שיילא הכא נמי לאו לאוקמינהו באידרונא שיילינהו. וכונתו בסוף דבריו הוא לתרץ קושית הש"ך לק' סי' ש"מ על הרמ"ה ממש"כ הרמב"ן בטעם הפטור דממ"מ דמחמת פשיעת המשאיל נגעו בה והכא מאי פשיעה איכא. דהכי נמי כיון ששאלה להליכת אותה דרך ושם אירע האונס אדעתא דהכי השאילה. ועיי' ידות נדרים סי' רכ"ז שכתב דבר חדש דזביני חריפא גמר לקנות והוי לוקח ובאין זביני חריפא לא גמר בלבו לקנות ומחמת הנאה דמניחו לבקרו הוי כשואל. וממה שכתבתי מבואר דלא כמ"ש הב"י לק' סוס"י ר' בדעת הרמ"ה דס"ל כהמפרש בנדרים ועיי' דרו"פ שם. וביד רמה חילק שם עוד בזביני דרמי על אפיה דיש חילוק בין בקרו בפניו דבזה אין, לו הנאה כלום להיכא דלקחו עמו בדרך דבזה אף בזביני דרמי על אפיה יש לו הנאה וחייב באונסין והפוס' לק' סוס"י ר' לא הביאו דעתו. והנה בסי' קפ"ה בש"ך כתב דהוי ש"ש וכן הוא לק' רס"י ש"ג. וכתב הנתי' ס"ק ג' אע"ג דכאן מבואר דחייב באונסין שא"ה דלקחו בתורת מקח וכבר קנהו במשיכה ואין המוכר יכול לחזור ושם לא קיבלו רק בתורת שליחות והמשלח יכול לחזור לכך אין לו שם לוקח להתחייב באונסין. מבואר דס"ל לדבר פשוט דהמשלח יכול לחזור ואין הסרסור יכול לעכב לומר כבר זכיתי בו ואף שהנתי' לא הזכיר משכר הסרסור נראה מדבריו דא"י לתבוע שכרו כיון דיכול לחזור. ודלא כהמחבר תב"י רס"י קפ"ה שכתב דאין המשלח יכול לחזור עד שיתן לו שכר סרסרותו דנקנה לו החפץ להשתכר בו סרסרות. שוב ראיתי במשפט שלום מביא שכתב להדיא כן הר"ת בספר הישר ובמהר"ם ב"ב דאפי' אם כבר לקח החפץ הדין כן:

סי' קפ"ז. סעיף ב'. ממעות שהיה לו בידו. עיי' באה"ג בשם הכ"מ לדייק מדברי רבינו וזה דלא כרמ"א סי' קפ"ב סעי' א' וסי' קפ"ג סעי' ד' בשם הרשב"א. ואין לומר דלכך כתב כן הרמב"ם משום דינא דהרמ"ה מובא בהגה כאן. דהא הרמב"ם לא חילק בכך כמ"ש הב"י אבל י"ל דהרמב"ם העתיק עובדא דש"ס ובפשוטו משמע דהיה פקדון וכמ"ש הט"ז כאן. ובטור העתיק לשון הרמב"ם כההיא דיהיב זוזא לחבריה. ולא הזכיר ממעות שהיו בידו וצ"ע. ובבהגר"א כתב דמשום סיפא דבדבר הנעלם ישבע דוקא בכה"ג דשבועת השומרים אינו כ"א לפטור ולא ליטול. וצ"ע דהנתי' ס"ק ה' כתב בשם הריטב"א דאף ליטול משכח"ל בלא שומרים ולמה דחק דוקא בכה"ג ואין לומר דכונת הגר"א רק על מש"כ הרמב"ם ממעות כו' ולא כתב כמ"ש הריטב"א לכך דייק בלשונו דבכה"ג לא היה נוטל ולא ס"ל כהריטב"א דעדיין אינו מיושב שכן היה יכול לצייר בשליח שנותן לו עתה מעות וכמו שהק' בקצוה"ח וצ"ע. ומש"כ הט"ז כאן בא"ד דעיקר קלא אינו אלא דוקא באם יש שם בעלים המתעסקים ולא כשמכר ע"י שליח, צ"ע דבשמ"ק מובא פירוש הראב"ד ע"ש ולפירושו אפי' מכר ע"י שלית שייך אפוקי קלא. והנה הנתי' כאן דתה דעת המהרי"ט שכ' דאפי' אם רק הודה שהיה במקום רואים נאמן וכתב דהוי מיגו במק"ע. לאו דבר פשוט הוא דהמהרי"ט כתב דלא הוי