בית יעקב (טבשונסקי) לה

אבל אם גילה דעתו שאומר בפני עדים שלעצמו קונה חזר מהימנותיה ועיי' נתי' והבאה"ט העתיק וטעמם נראה. שינה לשונו וגם החסיר בדבריו. ולמש"כ לפנינו בט"ז י"ל כמש"כ אלא שבט"ז אהע"ז סי' ל"ה סעי' ט' ל"מ כן והא"מ הק' שם עליו כמו שהק' המשכנ"י כאן. והנתי' הק' לדיעה הב' דהא הוי לעצמו המשיכה ול"ק רק במעות ויכול המוכר לחזור ואין זה פשוט דהמחנ"א הל' שותפים סי' י"ז כתב כיון דהמוכר דעתו הוא לזכות לבעל המעות אין השליח יכול לתופסה לו משום דלא נתכוין למשוך לבעל המעות שאין אדם עושה סחורה במעותיו של זה וכ"מ מדאמר רבא פ' אז"נ הני בי תרי תלתא דיהבי זוזא לחד למיזבן להו זבין לחד זבן לכולהו הרי דאע"ג, דכשמשך זה לא נתכוין לקנות אלא לחד מיניהו אפ"ה אמרי' לאו כל כמינה לעשות סחורה ולזכות לאחר ובזה מיושב דעת הרמ"ה בסעי' שאח"ז:

סעיף ד'. אבל אי יהיב ראובן כו'. כאן קשה קושית הנתי' שהבאתי בסעי' הקודם ומש"כ שם בשם המחנ"א. ולענ"ד י"ל עפ"י מש"פ הרמ"א סי' קצ"ח דבהתנה מעות לחוד קנה ואומדנא הוי ג"כ בזה כהתנה. כמ"ש בשו"ת פר"י לתרץ בזה קושית התוס' ר"פ המפקיד דמעות לחוד ל"ק דשם הוי ג"כ אומדנא וה"נ המשלח יודע שהשליח יכול לחזור בו וימשוך לעצמו ואומדן דעת הוא שדעתו דמעות לחוד יקנו לו. ומש"כ בהגה ראובן שהיה יודע כו'. העלה הנתי' דכאן ל"ש משום רמאות דמציאה הוא ורק משום חזקת שליח עושה שליחותיה נגעו בה. והנה מש"כ דל"ש כאן רמאות יפה הק' בס' חב"י דהא הרמ"א כתב דהוי רמאי. ומש"כ משום חזקת שע"ש. הא אנן קיי"ל דרק לחומרא אמרי' שע"ש ולא לקולא עיי' תוס' ורא"ש עירובין ל"ב ואיך נוציא ממון מספק וכש"כ כשהלה עומד וצווח לא עשיתי שליחותי. ואולי י"ל עפ"י מש"כ המג"א אור"ת סי' ת"ט בשם תשו' ר"ב דבעשה ל"א כן. וראיתי לחכ"א שהק' מקדושין ס"ד הב"ע דשויתיה שלית הרי דבנוגע בממון או משום מצוה לא אמרי' כן אף בשעשה השליח אלא ששינה. ולק"מ דשם לא עשאתו שלית בפירוש על דבר מיוחד אלא שנתנה לו רשות לקבל קדושין עבורה וכן הוא באהע"ז סי' ל"ז. משא"כ בעשאו שליח מיוחד לילך ולעשות. אלא שצ"ע לדינא מטעם אחר דדעת הג"מ פכ"ג מקנין דבממון ל"א חזקה שע"ש וכ"כ בתשו' מהר"ם בר' ברוך מובא ביד מלאכי בחידושי דינים. ועיי' תומים סי' צ"א ס"ק ב' ובנתי' שם ובפת"ש שם בשם הב"ח. כל זה כתבתי מכבר ועתה נדפס מחדש הס' משפ"ש ומצאתי שהעיר בזה על הנתי'. וצ"ע דאי מטעם חזקה שע"ש נגעו בה. בשליח אשה מאי עיי' אור"ח סי' תל"ז ובמפ' שם ובסי' תרע"ז ס"ק ט':

ש"ך ס"ק ט'. דוקא פחת כו'. הק' הקצוה"ח והנתי' דהא בטיל שליחותיה. והנה המחנ"א הסביר קצת טעם המבי"ט דלא תשיב שינוי כ"כ כיון דהמשלח היה קרוב לשכר ורחוק מהפסד כה"ג לא בטיל שליחותיה ובבאה"ט בשם ב"ת מחלוקת הפוס' בזה. הנה הפוס' האלו מובאים במלמ"ל פ"א משלוחין ע"ש והמחנ"א כתב דהמוחזק י"ל קי"ל כהמבי"ט:

סמ"ע ס"ק י"ח. ע"י מעותיו של המשלח כו'. צל"ע אם קנה השליח מאותו המוכר גם עבורו אי שייך ג"כ סברא זו די"ל מחמת מעות השליח הוא. ואם היה מקום לחלק כן היה אפשר ליישב מה שהק' בעוניו"ט לדעת הרי"ף מש"ס כריתות כ"ז ע"א הב"ע דאוזיל רועה גביה. דקשה הא ההקדש הוי המשלח א"כ יהיו חולקין ההקדש והבעלים. וצ"ל דמיירי בפירש. אבל להרי"ף קשה. וי"ל דמיירי בלקחו ממנו הבעלים דבר לעצמו. אלא שמסתימת הפוס' ל"מ כן וצ"ע:

שם ס"ק כ"א. והטעם דבטעות שבמקח כו' משא"כ בהטעוהו בחשבון דלא נתן להעכו"ם עתה כלום כו'. מדיקדוק לשונו כאן ובדרישה נראה דס"ל דעיקר החילוק הוא דטעות במקח היינו שבשעת מעשה נתן לו הסחורה בטעות יותר ממה שהיה צריך לו ליתן כגון שנתן לו עשרים במקום עשרה. וטעות בחשבון קרי ליה היכא שכבר גמר עמו החשבון כמה חייב לו בעד הסחורה וכשבא אח"כ לקבל מעותיו טעה הסוחר ונתן לו יותר והוי כאילו מצא מציאה והכל לשליח. ולפ"ז כל עוד שלא גמר עמו החשבון הוי טעות במעות כמו טעות במקח. אבל בשו"ת ציוני חקר בזה והעלה מדיעות הראשונים בזה דהכי הוא עיקר החילוק לר"י ולרא"ש דטעות שבמקח מיקרי שידע מה שהוא עושה בדעת מיושבת עליו אלא שלא ידע שיווי המקח אבל במנין ומשקל לא טעה כלל דהכי הוי דינא דבדבר שאין לו קצבה הכל למשלח וביש לו קצבה חולקין לפי' ר"ת קודם חזרה. וטעות בחשבון מיקרי טעה מחמת שנתבלבל דעתו ולא היה מבין לחשוב וכשהיה צריך למנות שנים מנה אחד בזה דמי למציאה והכל לשליח. ועיי' חי' מהרי"ט לכתובות ביאור ענין זה ברחבה:

סי' קפ"ד. סמ"ע ס"ק א'. המקח של כולם. הרמב"ן בש"מ כתב דזה שלא בפני זה הוי כש"כ מצבורין. ולפי"ז בדעת הרמב"ם שהוכיח הטור מדבריו שתלוי הכל בדעת השליח ע"כ צ"ל דטעמו הוא כיון דסו"ס נתנו זה בפני זה אף דצרורין כ"א בפ"ע עכ"ז ידעו דהשליח כשלקח מכולם על חפץ אחד מסתמא יקנה החפץ בעד כולם דאי לא היה דעתו הכי כשראו שלוקח מעות מכולם ומבטיח לכולם לקנות החפץ אי לא ניחא להו בשותפות היה להם למחות וע"כ שסמכו דעתם דאם יקנה בעד כולם יהיה בשותפות וע"כ צ"ל טעם זה דאל"כ אין טעם לאגדם להיות שותפים הא נתנו כ"א מעותיו בפ"ע צרורין וכמ"ש הרמב"ן דגלי דעתי' דלא ניחא להו בשותפות ואיך יכול השליח לשתפם בע"כ הא על חצי חפץ לא נעשה שליח ובטיל לשליחותיה וע"כ סברת הרמב"ם כמש"כ אלא דכ"ז ניחא בשנתנו יחד זה בפני זה אבל כשנתנו זה שלא בפני זה צ"ע דאין טעם לשתפם בע"כ:

סעיף ב'. ולא עוד כו' אלא שאמר לעדים כו'. בשמ"ק ב"ק כתב וז"ל בלא"ה נמי צ"ל דאודעינהו לסהדי דאל"כ מנ"ל לסהדי דלאו לריש גלותא נינהו אדרבא דריש גלותא נינהו כמו הילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין ערב. והוא תמוה דהא מדין עבד הוא. ואולי ט"ס הוא. ומש"כ עוד המחבר כופין אותו כו'. הק' בים התלמוד מהא דסי' רמ"ג סעי' ד' דאפי' אמר ע"מ יכול למחות ויש מי שכתב לתרץ דשא"ה דהמוכר רוצה לחזור לגמרי. והכא איירי באין רוצה לחזור אבל ל"מ כן בש"ס וביש"ש שם, וע"כ כמ"ש התומים סי' ס' ס"ק י"ח דאין כאן אפושי שטרא דחמור זה השטר יכתבו לו אחר ואין כאן אלא שטר אחד:

סי' קפ"ה. סעיף א'. אלא שנוטל שכר שליחותיה. ביור"ד סי' קע"ה סעי' ה' כתב מקום שיש מנהג, שהלוקח נותן שכר הסרסור. ובש"ס ב"מ ס"ג פריך והא בעי למיתב זוזי לספסרא. וכתב בש"מ שם ונראה כי הקונה נותן זוז לספסר ולא המוכר וצ"ע. ומש"כ בהגה מי ששלח שליח כו'. עיי' בהג' חכ"ש מש"כ ע"ז. וזה ניחא לגירסת הרמ"א בסי' ש"ג וכן הוא בב"י. אבל לפמש"כ הרמ"א כאן ששלח שליח להוליך לו בודאי טירחא ומסתמא צריך לשלם לו. ומדוע לא הביא מש"כ המהרי"ק מובא בסעי' ד'. והט"ז כתב דבעינן מוכח קצת. וכן מצאתי בשו"ת ר"י טוב עלם סי' ס' וז"ל דכי יהיב ליה בירעה לזבוני ליה בטובה א"נ שא"ל שקול וא"ל לא בעינא וכיון דלא קביל שדר ליה תקרובת דניתהני מיניה וליטרח ואע"ג דתנן השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב"ד מפני שהם גמ"ח התם לא קביל מיניה בירעה ודרך בנ"א לשדורי מנחה להדדי אבל האי אי לאו בירעה דידיה תקרובת למאי קא משדר ליה אלא לאו אהנויי קא מהני ליה לשווי ש"ש ומשמע כהט"ז. ומש"כ בש"ך בענין חזרה שליחות להמשלח עיי' מחנ"א הל' שומרים סי' ד' ובאב"מ סי' קל"ט ובשומ"ש מ"ק ח"ב סי' קט"ז דברים נחמדים בזה:

ש"ך ס"ק ג'. ועיי' בתשו' הגאונים סי' שפ"ד. הנה ז"ל התשו' שם בסי' שפ"ג שאלה אם אמר בעל החנות לסרסור המותר שימכר על סך פלוני יהיה שלך. תשובה אעפ"י שנתן הסרסור המותר הוא שלו. משמע מרהיטת הלשון דהכונה אעפ"י דנותן להסרסור מ"מ ל"ק הסרסור וה"ה לבעה"ב וחולק על המהרי"ק דכאן והמגיה שם נדחק בכונתו. ונ"ל בכונת הגאון אעפ"י שא"ל המותר שימכר ומשמע דוקא כשימכור לאחרים מ"מ אם