בית יעקב (טבשונסקי) לד

ש"ך ס"ק ג'. צ"ע למה יגרע כו'. בדרישה כתב דמיירי באופן דאמר יודע אני שיש בו אונאה. והש"ך לא ניחא ליה בזה דיהא דעת המשלח אפי' ביודע. אבל אם אמר בין לתיקון בין לעיות הרבה יש בכלל זה אפי' אם יאמר יודע אני דלכך הוסיף הרבה. וזה נ"ל בכונת הש"ך בס"ק שאח"ז שכתב אפי' אם יעוות הרבה יהא קיים דאם היה מחנה עמו כך יש במשמעו אפי' אם יאמר יודע אני וע"ז כתב הש"ך דאינו שכיח שיתנה עמו כך. ומיושב מה שגימגם עליו בנתי' ס"ק ו' ע"ש. ועוי"ל בקושית הדרישה וש"ך. עפ"י מה שצידד המלמ"ל פ"ג מגירושין דאם התנה על שני דברים מיגו דחל ארשות חל נמי אד"ח. וה"נ מיגו דחייל התנאי לענין שאר עוותים חל נמי אאונאה. ועוד י"ל דשליח שאני כיון דכל דבריו קיימים ואינו צריך קנין ומטעם זה יש שרוצים לומר דע"י שליח מתחייב בדשא"ק כמ"ש בסי' קכ"ט וה"נ טעמא הוא משום אסמכתא כמ"ש הסמ"ע סי' רכ"ז וע"י שליח שפיר מהני:

סעיף ה'. אם הטעה השליח כו'. וא"ל נימא דאשלד"ע והמעשה בטל דעבר על לא תונו כמ"ש הטור סי' רכ"ז. י"ל עפ"י מש"כ המלמ"ל פ"ג מהל' גניבה. או דמשכח"ל כשיודיע להלוקח. ועיי' פת"ש ס"ק ג':

סעיף ז'. וא"צ לקבל עליו מש"פ. בשמ"ק בשם הריטב"א כתב דאפי' לא פשע השליח אינו חייב המשלח במש"פ. והמ"מ פ"ט ממלוה הל' ה' כתב דחייב. והנה דברי הריטב"א אין להם ביאור. וראיתי בשו"ת דב"מ ח"ג הסביר זה משום דהוי כמילי דלא מימסרי לשליח והמש"פ בא ע"י שינוי הדיבור. ודחוק דכבר דחו האחרונים דברי מהרי"ט שכתב דאף ממשלח לשליח לא מימסר מילי. והמשכנ"י סי' מ"ז פסק כן להלכה דלעולם ליכא מש"פ בשליח. אבל בשו"ת אבן שתיה סי' ע"ו דחה דבריו וכן פסק הנתי' סי' קפ"ג ס"ק ה'. ובשו"ת דב"מ כתב דיש לצרף זה לספק ולא ראה דברי המשכנ"י. ועיי' שו"ת תורת מרדכי הנד"מ סי' רי"ב מש"כ בזה. והנתי' בסי' שאח"ז ס"ק ה' כתב בפשיטות דיש בשליח מש"פ ע"ש, וכ"כ להדיא הנמוק"י ב"מ בסוגיא דאי פסקת וכ"כ הרשב"א מובא לק' סי' קצ"ט בחידושינו. וצע"ג דמדברי החינוך מצוה ס"ה משמע דבכל גונא אין בשליח ומשלח מש"פ ע"ש ועיי' פנ"י גיטין נ"ב ע"א:

סעיף ח'. האומר לשלותו כו' ה"ז מוסיף כו'. המחנ"א הל' שלוחין סי' א' חקר די"ל דדוקא בא"ל לשליח זבין בית סאה וזבין בית סאתים דבזה י"ל דכיון דל"ק לוקח יותר מסאה ואין לו הפסד למוכר לא הוי כעובר על דבריו אבל אם א"ל אל תמכור יותר מבית סאה אם מכר יותר י"ל דהוי מעביר על דבריו כיון דהקפיד בכך ובטיל שליחותיה. ובמשפ"ש מביא ראיה מש"ס זבחים ל"ד אילו נאמר קרבן לה' בהמה היתי אומר חיה בכלל בהמה כו' ת"ל בקר וצאן ולא חיה יכול אם הביא כשר הלז"ד לתלמיד שא"ל רבו הביא לי חטים והביא לו חטים ושעורים שאינו כמעביר על דבריו אלא מוסיף על דבריו וכשר ת"ל בקר וצאן בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה הלז"ד לחלמיד שא"ל רבו אל תביא לי חיטים והביא לו חטים ושעורים שאינו כמוסיף על דבריו אלא כמעביר על דבריו. הרי להדיא כהמחנ"א. אולם כפי מהראשונים שלא הביאו ש"ס דילן לחלק ע"כ כיון דבסוגיא דכתובות לא נזכר חילוק זה נדחית הסוגיא דזבחים שאין זה מקומה וכן משמע מכל המפ' שם שפירשו קושית התוס' שם ממעילה ומכתובות עיי' צאן קדשים וחק נתן ולא העירו מחילוק הש"ס מרישא לסיפא אלא כונת התוס' להק' בסתירת הסוגיות וע"כ דליתא לדינא לחלק בזה. והנה בס' ת"ה הק' כיון דהלוקח יכול לחזור א"כ הוי שינוי בשליחות גם בשאין הלוקח חוזר דגרם רעה להבעה"ב שהלוקח יכול לחזור. וכה"ג כתב הר"ש תרומות פ"ד דבריעותא כ"ד בשליחות בטל השליחות. וכן עמד השוש"י בזה וכתב דלדעת הרשב"א המובא בנתי' דבנמצאת מקצתה גזולה א"י לחזור בהשאר י"ל דזה גופה האיבעיא בש"ס שם אי במקצתה גזולה יכול הלוקח לחזור וא"כ הוי מעביר על דבריו או א"י לחזור ולא הוי אלא כמוסיף וכיון דקיי"ל דמוסיף. מזה הוכיח דינא דא"י לחזור מהשאר. וגם להרא"ש והר"ן דיכול לחזור י"ל דזה גופא סברת הש"ס דמעביר ע"ד הוי משום דיכול לחזור דאל"כ מאיזה טעם נקרא מעביר ע"ר דהא הבעה"ב צוה לו למכור ליתכא והוא זבין ליתכא והלוקח מתרצה בכך א"כ בהליתכא אין שום שינוי דעת. ולפי"ז לדעת הרא"ש והר"ן ע"כ צ"ל דלמאי דפסקי' דמוסיף ע"ד הוי ע"כ דאין זה שינוי בשליחות מה שהלוקח יכול לחזור כיון דכעת אינו חוזר. והנה בשוש"י הוכיח דדעת רש"י בקדושין כהרא"ש ור"ן. ובזה י"ל במשפ"י רש"י ב"מ ע"ד ע"ב העובדא דנדוניא שעשאו חמיו שליח לפסוק שיהא מוכן ליום פלוני ואמאי לא פירש שנתן לו מעות סתם ושלחו שיקנה והחתן פסק על הנדוניא ע"י קנין מעות ופטור המשלח ממי שפרע מטעם שינוי השליחות דמצי חמיו לומר דעתי היה שתקנה בקנין גמור ולא ע"י קנין מעות שיוכל המוכר לחזור ע"י קבלת מש"פ וכיון דשני בשליחות יכול המשלח לחזור בלא קבלת מש"פ. ולמש"כ לדעת רש"י אין זה שינוי בשליחות מה שהלוקח יכול לחזור כיון דכעת אינו חוזר:

סעיף י"א. והחתימם השליח כו'. בשו"ת מצפה ארי' הק' מכאן על מה שחידש המקו"ח סי' תמ"ח דלא מהני חתימת השליח על השטר מכירה דהא הכא אמר והחתימם השליח. והג' רצ"ה שם דחהו די"ל דהכא מיירי בשטר ראיה ול"י מה ראו על ככה. דהא הר"ח מחלק בין אפושי שטרא הא דלעיל משום שיצטרך לחזור בכל שטר אחר חתימת עדים והכא איירי בשהחתים השליח השטרות כו' וכונתו דהשליח מצא עדים וחתם, ולא מיירי כאן בחתימת יד השליח דהא כן כתבו בתוס' להדיא וז"ל והכא מיירי בשכבר חתמו העדים על שני שטרות וגם כונת המחבר כן ועיי' מחנ"א הל' שלוחין סי' ח':

סי' קפ"ג. ש"ך ס"ק ב'. כתב ר"י כו' עיי' קצוה"ח ונתי' בכונתו. והנה בשו"ת מהדשד"ם חחו"מ סי' קמ"ח ביאר דבריו דקאי על מי שאומר לשלוחו קנה לי חטים וקנה לו שעורים דכיון ששינה השליח וליכא לא דעת קונה ולא דעת מקנה וגם המעות אינם של המשלח לכן לא זכה בהם המשלח. אבל היכא שהמעות הם של המשלח זכה מצד שמעותיו קנו לו. א"נ אפי' שהמשלח לא נתן מעות ולא שינה השליח אז זכה וקנה המשלח ולא פליג על הרמ"ה. והמפ' לא הביאו דבריו והקצוה"ח הק' בסוגיא דבני מערבא מסי' הנ"ל סעי' ב' דהשליח קונה לעצמו. ואולי מזה ראיה למש"כ הנתי' שם ס"ק ד' דכל זה כשיש להשליח מעות אבל כשאין לו בטל המקח וניחא לש"ס לאוקמי בכל גונא. ועוד י"ל דהא התוס' כתבו כן רק לחוכא דב"מ ול"ק לדינא דקיי"ל, כר"י. ומש"כ עוד להק' על הנמוק"י דביטול מקח הוי כמו הלואה איך חל ההקדש דבעל. וראיתי במפ' לב"ק שכתב דהתוס' סוברים כמש"פ הסמ"ע סוס"י ר"ג כדעת האומרים דהמקנה דשלבל"ע עם דבר שבל"ע קני כולה וה"נ בהקדיש נכסיו מיגו דחל ההקדש אשאר נכסיו חל גם על מלוה. וליתא דא"כ קשה בש"ס ב"ב ע"ט דת"ק ס"ל כר"מ הא שם הקדיש גם אח הבור. וע"כ דל"א כן אלא בקנין מיגו דחל אהאי חל נמי אהאי ולא בהקדש דחל ע"י דיבורו. ונ"ל דהכא הוי כמו שנותן האומן החפץ לאיש אחר בטעות ונתן לו שכר אומנתו ודאי דיכול הנותן להקדיש מעותיו שביד האומן כיון דבטעות הוא ושלו הוה והכא היה צריך ליתנם להאשה ונתן להבעל ועתה חוזר חלילה ונוטל מהאשה לכך שפיר יכול הבעל להקדיש. ומש"כ עוד הקצוה"ח בסוסעי"ק ד' להק' על הרי"ף ע"ש. י"ל בפשיטות לפמש"כ שם בשמ"ק בשם גאון דאפי' הערים ומכרם הוי ג"כ מרבה בדמים ואף דבודאי זוכה מהלוקחים עכ"ז מיחזי כריבית רק כשאמר בהדיא דלאו שלו הוא תו לא מיחזי כריבית ואף דנטלן מיד המוכר ובשלא אמר אף דמה"ת שריא כמש"כ הקצוה"ח עכ"ז מיתחזי כריבית. ומש"כ הט"ז כאן לדחות דברי הסמ"ע מעובדא דרבב"ח ורב ע"ש לא ראיתי שום משמעות מעובדא דרב די"ל דרב היה יודע מעיקרא ורק מעובדא דרבב"ח יש קצת ראיה ועיי' דרישה וי"ל:

סעיף ג'. בהגה. מיהו אם אמר כו'. וכתב הט"ז נראה דהכי קיי"ל כו' ונראה טעמם כו'. והמשכנ"י הק' דאין זה טעם הרמב"ם ומובא בפת"ש. אולי כונת הט"ז להסביר דעת הי"א הא' דקנה לעצמו ע"ז כתב דטעמם דמסתמא לא חזר בו אף שזקפם עליו במלוה עכ"ז ניח"ל דליקו בהימנותיה