בית יעקב (טבשונסקי) לב

סי' שע"ט כתב דכה"ג אסור לומר שכבר נתנו לי אחרים מקח זה ובאמת לא נתנו לו. שוב מצאתי מדבר בזה במשפט שלום סי' רכ"ז סעיף ג'. ומש"כ הט"ז בסוף הסי' מענין חלוקת שותפים עיי' שאילת יעב"ץ ח"א סי' ק"מ:

סי' קע"ז. סעיף א'. אם מחמת אביהם כו', כן הוא לשון הרמב"ם פ"ט מנחלות. ודייק מזה הסמ"ע דבשאר שותפין ל"ש זה. ול"י מנ"ל די"ל דהרמב"ם כן כתב על מינהו מחמת אביהם דאפ"ה הוא לאחים וכ"ש במינהו מחמת אחים דהוי מחמת תפיסת הבית. וכ"כ הרמ"ה במינהו מחמת אביהם כהרמב"ם וכתב וכ"ש מחמת האחים וטעם האחים שייך גם בשאר שותפים. ובפי' המשנה כתב רבינו טעם אחר לפי שהוציא הוצאות ע"ז מהאמצע. ולפי טעם זה ודאי ה"ה בשותפים כה"ג הוי נמי לאמצע וצ"ל דהטעם שכתב בהיד הוא על שלא הוציא בזה יש לחלק בין אב לשאר שותפים. ומש"כ בהגה וכ"ז באחין השותפין כו' ונרשם רבינו יונה. הלא רבים אשר דעתם כן עיי' בהגר"א וכ"כ הרמ"ה ונמק"י. ורבינו יונה לא חידש אלא בטורח מלאכתו שמביא רמ"א לקמן. ומש"כ עוד אבל לאומנות אחרת לעצמו מבואר הטעם היטב ביד רמה דאומנות המלך לית בה טירחא ובתורת נדיבות יהבי ושאר אומנות הכל לעצמו ודלא כמ"ש הט"ז כאן והנה בנתי' כאן כתב לענין שכר טרחת השותף דדוקא באחין אמרי' כן אבל בסתם שותפין לא. ובשו"ת חוו"י סי' רכ"ד כתב בשותף שהביא בחשבונו ששכר פועלים להביא הסחורה מספינה לביתו וחשב לעצמו שכר כאחד מהפועלים כי טרח ג"כ בזה כמו שאר פועלים ע"מ ליטול שכר וטען כי לולא זה למה לו להתבזות חינם כי הוא בעה"ב. ופסק שאין בטענתו כלום ולא יטול שכר ע"ז ודייק כן מש"ס פ' הזהב, גבי הנו"נ באמונה דאמרי' שם שכר עצמו אינו נוטל אבל בשאילת יעב"ץ סי' ו' דחהו מהלכה והעלה דנוטל שכרו משלם וגם הוא העיר מהא דב"מ ס"ט שמביא הנתי' ודחה מטעם אחר ע"ש ופסק לדינא דאפי' את"ל דשותף סתם מחיל מ"מ פשוט דעכ"פ מצי לאתנויי כה"ג ואי אתני הכל לפי התנאי ואפי' בגילוי דעת בעלמא סגי וכ"ש כשהמלאכה בזויה ואינה לפי ערכו ואין דרכו לעשות כן בשלו כנידון החוו"י אפי' בסתמא לא מחיל ואף שבעיקר ראיית היעב"ץ יש לפקפק מ"מ יש לדעת כי הדין שכתב הנתי' אינו פשוט כ"כ למעשה וי"ל בזה. ואח"ז בא לידי המשפט שלום וראיתי בסי' קע"ו סעי' מ"ד מזה:

סעיף ב' בהנה. וי"א בהיפוך כו', בד"מ מביא מהנמוק"י דאפי' כבר נתרפא משל עצמו לא אמרי' דמחל אלא צריכין להחזיר לו. והנה כאשר הוא לפנינו בנמק"י אין שם אלא דהיכא דהדין דיתרפא משל עצמו אפי' נתרפא כבר מאמצע יש לו לפרוע להם וסברא הוא דלא מתלי מידי דפשע ביה איהו ועמד בזה השוש"י. ועכצ"ל דהד"מ מדמי זה להדדי דמ"ש. ולענ"ד אין זה אלא לשיטת הי"א שמביא הרב דמדינא מתרפא משלהם לכך אף במתרפא משל עצמו צריכין להחזיר לו. אבל לשיטת המחבר עכצ"ל דהטעם דאין לו קצבה מתרפא משל אמצע דמטעם מחילה הוא כמ"ש הרמב"ן. וז"ש בכבר נתרפא או מתרפא כעת והם אינם מוחין. אבל בנתרפא כבר משלו בודאי משום מחילה א"י להוציא מידם. והנמוק"י הוא בשיטת המחבר וא"כ ל"ש להוציא מהם. וגם בדבר זה שכתב דהיכא דהדין דמתרפא משל עצמו אפי' נתרפא מאמצע יש לו לפרוע להם כתב השוש"י דזה אינו אלא לשיטת המחבר דלא משכחת שיהא נתרפא מש"ע רק בפשיעה ויל"ק בזה שפיר י"ל דלא מחלי מידי דפשע ביה איהו. אבל להי"א דגם באונס ויל"ק נתרפא מש"ע בזה שפיר י"ל דמחלי כיון שהוא אונס. ולמש"כ שפיר י"ל כש"כ דלשיטה זו דמדינא הוא ולא משום מחילה דשפיר יש לו לפרוע להם דאין כאן משום, מחילה. ועיי' שו"ת עין יצחק חלק ראשון סי' ע' מש"כ בזה:

סמ"ע ס"ק ז'. דנר לאחד נר למאה, לכאורה בדברים דשייך בהם הך טעמא לא יהבי ליה כלל וכן מצאתי ביד רמה שכתב דכל מידי דשייכא ברכת הבית בכוליה כגון שולחן וכסא כו' לא יהבי ליה כלל. וכן פת ולפתן כו' ושייכא בהו ברכת הבית פורתא לא יהבינן ליה אלא לפי ברכת הבית. והנמוק"י מביא דעת המפרשים דה"ד בלפתן ועצים ושמן לבד דהוי ודאי טענה ברורה אבל לחם ויין ל"ש לומר כן. ול"י טעמם וסברתם וכפי הנראה מש"כ לפתן הוא ט"ס ושייך להבבא דבתריה. והנה בתוס' הק' וכי ידעינן כמה נתברך הבית בגללו. ותירץ ר"ת דידעינן לפי ההוצאות שהוציאו בשנה זו. ור"י הק' דאין כל השנים שוים במזל. וראיתי למי שהק' מקדושין י"ז ע"ב דלראב"ע דברים ככתבם נתברך הבית בגללו מעניקים לו כו'. ולר"י תקשה איך נודע דאפי' נתרבה ברכת הבית כיון שאין כל השנים שוים במזל אחד אין לידע שהוא בגלל העבד דשמא הברכה בשביל ב"ב ובודאי לא איירי מברכת הבית מחמת השתדלות העבד הנראה לעינים. א"ו דכיון דכשלא היה העבד לא היה הברכה תלינן הברכה דהשתא בשביל העבד וה"נ בנתמעט הברכה תלינן הברכה דהשתא בשביל העבד וה"נ בנתמעט הברכה תלינן שבשביל שאינו דר עמהם ולא בשביל מזל דאידך. ול"ד זל"ז דשם לראב"ע עיקר קפידת הכתוב בענקה אם נתברך הבית ממעשה העבד ואף אם הבעה"ב הפסיד הרבה ממק"א כגון גניבה וגזילה לא איכפת לן בזה כיון דעצם ברכת הבית היה לא איכפת לן בהפסד צדדו ואינו מעכב הענקה. אבל באחים חשבינן גם הפסד צדדי בתוך ההוצאה ושפיר כתב ר"י דלפי המזל הוא דחשבינן למזלו גם ההוצאות הצדדית. והנה בב"י כאן מחודש ד' מביא תשו' מיימוני על האחים שנאנס ספר מיד הגדול והאחר קטן ולמד מספר אחר. והשיב שאין לחייב הנאנס אפי' בגניבה ואבידה ושם כתב הטעם דאפי' שותפין גופיה מוקמינן דוקא בא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר הא לא א"ל הכי הוי שמירה בבעלים וזהו כתשו' מהר"ם המובא בש"ך סי', קע"ו ס"ק ט"ז והש"ך לא הביאו. עוד כתב שם טעם אחר דלא הוי שואל שלא מדעת כו'. וצ"ע להקצוה"ח שכתב בסי' ע"ב לפטור שואל ספר משום דמללה"נ ולמה לא פטרו הגמ' מה"ט. וכתבתי מזה לק' סי' שמ"ב ע"ש:

סעיף ה'. שותף שאמר כו'. עיי' מחנ"א הל' שותפים סי' ח' מ"ש בזה מדברי הרשב"א דאם הגביה אדעתיה ודעת חבריה גם השותף הב' חייב דלא כתוס' ב"מ ח' ועיי' ט"ז לק' סי' ש"פ סעי' ב' ולעיל סי' ל"ב סעי' ב' בהגה ובש"ך שם ס"ק ו'. והא דאינו חייב מטעם ערב כתב השעמ"ש סי' קל"ב דערב אינו חייב אלא מטעם שליחות דשליחותיה דלוה קא עביד ובקטן ועכו"ם אינו ערב וכן לד"ע אינו נעשה שליח. אבל הנתי' שם לא ניחא ליה בזה ולדידיה צ"ל הטעם כאן כמ"ש המחנ"א ע"ש:

סי' קע"ח. שותפים שביקש כו'. הק' בנתי' מסי' קע"ו סעי' כ"ת ע"ש. ולק"מ דהרמ"א אינו מוכרח לחילוק הת"ה דהא פשוט יש לחלק דדוקא במקום פסידא חולק של"מ חבירו אבל לא במניעת הריוח דע"ז נשתתפו. והכא במסים שהוא ריוח א"י לחלוק. וצ"ע על התה"ד שלא נחית לחלק כן ובלא ידע המוחל מהשותף הב' עיי' ב"ת מש"כ בזה ועיי' דברי גאונים כלל צ"ח:

סעיף ב' בהגה. אם הוא דבר שא"א מלבנות כו'. הק' בנתי' מ"ש מבית ועלייה דאינו כופהו. וחילק דשם י"ל בעה"ב לבעל העלייה מה לך לכפות הרי כל ההוצאות שאתה צריך לבנין שלמעלה בנה למטה ומ"ל אם תבנה בנין שלך למעלה או למטה והק' בס' שוש"י דנעלם ממנו הירושלמי המובא בנמוק"י פ' הבית ועלייה שהק' זה. והנמוק"י הביא מחלוקת הרמב"ן והרשב"א בזה מובא גם בב"י ובט"ז סי' קס"ד. ואפי' להרשב"א דאין כופין היינו מטעם שאין לזה שיעבוד אלא על הבית אבל לא נשתעבדו נכסיו שנכוף אותו לבנות. אבל ראיתי בשו"ת דב"מ שכתב דכאן יש שני שיעבודים. שיעבוד השותפות בקרקע שלהם. והשיעבוד שהבית משועבד לבעל העלייה להעמיד עליו עלייתו ובשיעבוד זה נחלקו הרמב"ן והרשב"א אם השיעבוד על הנכסים או לא אבל שיעבוד השותפות ודאי הוא גם על הנכסים כמבואר בסי' קע"ח שכופהו לבנות. ושפיר הק' הנתי'. ומ"מ הירושלמי שפיר מקשה מהא דתני ר"ח על שיעבוד הבית ועלייה וכדמייתי בירושלמי שם מהא דדלית ע"ג אפרסך דחייבו להעמיד אפרסך והיינו מצד שיעבוד הנ"ל ושפיר הק' הרשב"א ובעצם חילוק הנתי' יפה דחה השוש"י דהא שנא ושנא דודאי בנין של מעלה אינו עולה הוצאותיו כבנין של מטה דבשל מטה צריך לעשות יסודות. וגם גוף הבנין צריך לעשותו