בית יעקב (טבשונסקי) לא

והלך לצרכיו ונגנב מהחנות באותה שעה חייב ולא הו"ל שמב"ב. וא"כ גם בנידון הקצה"ח ל"ש שמב"ב ואין ראיה מהמהרי"ט דלשיטתיה אזיל שם. אבל להמחנ"א כה"ג לא הוי שמב"ב. אלא שהנתי' כאן ס"ק י"ז לא כתב כהמחנ"א ועיי' הג' חכמת שלמה לק' הל' שאלה שמשיג ג"כ על המחנ"א. ומש"כ בפת"ש כאן ס"ק י"א בשם הכנ"י כ"מ להדיא בתשו' הרא"ש מובא בטור סעי' מ"א. והנה בהג' חכמת שלמה כאן חידש דהא דהוי ש"ש דוקא בשותפים בדבר שאינו עומד אלא למסחר אבל בדבר שעומד לתשמיש הוי כמו לוקח לל' יום דיכול לומר בחלקי הייתי משתמש. ולדעתי לא אמרי' כן אלא היכא דבתשמישו שהוא משתמש עתה אין צריך לחלק חבירו ואף שמשתמש בכולו יכול לומר לא צריכנא לדידך דכמו כן הייתי משתמש בחלקי לבד וכמ"ש הש"ך יור"ד סי' רכ"ו ס"ק ח' דכל תשמיש שממלא כל החצר אסור לענין מודר הנאה. ובזה צ"ע בהא דסי' קע"א סעי' ח' בהגה לא חלקו כו' והוא מנדרים מ"ו ע"ב כמ"ש שם הגר"א וכיון דשם הוא דוקא רק בהילוך שיכול לילך בחלקו לבד וכמ"ש הש"ך א"כ הדין שם דוקא שהשתמש בדבר שהיה מספיק לו חלקו בלבד אבל לא בדבר שהיה צריך גם לחלק חבירו. ובזה יש לפקפק גם במש"כ בהג' חכ"ש שם:

סעיף ט'. אבל אם בלו לגמרי כו'. הרא"ש כתב הטעם דמעיקרא מחלי אהדדי בכה"ג שלא ידקדקו זע"ז אלא בדבר הנראה לעינים. והנמוק"י כתב הטעם דכי שתקי כל חד לחבירו לאו משום דקא מחלי אלא אדעתא דליהוי כשאלה דסבר הא קאי על כתפיה למחר הא תפיסנא לו הא שתקו עד דנאבדו או בלו אין מנכין להם דל"מ למימר דשתק אדעתא למיתפס דהא שתק עד דבלו. וצ"ע דהא טעם זה אינו מספיק רק על בלו ולא על נאבדו דסבר למיתפס ובתוך כך נאבדו. ובש"מ כתב דגדול האחין אינו נוטל בשומת מלבושי אחיו דהא מסתייע דלא נטלי במלבושיו. ועיי' מש"כ לק' סי' רפ"ח מזה:

סעיף י'. והסכים למעשיו כו'. עיי' סמ"ע ובמלמ"ל פ"ה משלוחין מובא בזה מחלוקת. ועיי' שו"ת ב"ש חחו"מ סי' ע' שהעלה דהמוחזק יכול לומר קי"ל. והנה מהר"י אדרבי בתשו' סי' קל"ד פסק דאפי' אם התנו בתחילה בפירוש שלא יעשה כן ואח"כ הודיעו והסכים למעשיו מהני ורמזה הש"ך ס"ק כ"ד ובזה צל"ע אי מהני שתיקה דאפשר דבזה לכו"ע בעינן הסכמה בפה:

סעיף י"א בהגה. ראובן שהלך ופטר כו'. עיי' ש"ך שהשיג. והשעמ"ש מיישב דברי הרמ"א דדרך בנ"א למחול וליתן מתנה ע"ש ומובא קצת בפת"ש כאן. לדעתי זה ל"ש אלא בפטר חוב לאחד דלזה נתן מתנה אבל הכא איירי בחובות הרבה ול"ש דלכולם נתן מתנה וצדקו דברי הש"ך:

סעיף י"ב בהגה. מי ששכר כו'. הק' בנתי' דבלא"ה מציאת פועל לעצמו. ומש"כ ליישב הוא דחוק מאוד ע"ש. ויותר י"ל עפ"י דעת הרמ"ה המובא לק' סוס"י ר"ע דבסתם הכל לבעה"ב וכתבו שם הב"י והסמ"ע דהכל מודים בו ועיי' מה שכתבתי בזה לק' סוס"י קפ"א ובסוס"י ר"ע שם. ובשו"ת יהושע סי' קכ"ב חידש דבשעה שצריך לעסוק בעסק השותפות הכל מודים דמציאה וגניבה והטעאה שייך להשותפות ומקור הדבר הוא משבת ע"ח ע"ב עיי' בהגר"א. וראיתי שם בהג' הגרע"א שהק' אף לרבנן חזי לו כשימחקנו. וזה י"ל דאף דאיסור ליכא במחוק אבל הלוה לא יניחנו בידו שהנייר שלו ומלוה לא משהי ליה דהלוה יתבע ממנו. אבל צ"ע להש"ך סי' נ"ז דמותר לתופסו גם על חוב אחר א"כ לעולם חזי ליה. כעת ראיתי בשו"ת שומ"ש מ"ת ח"ג סי' קע"ז שמיישב ג"כ קושית הגרע"א קצת באו"א כיון דגוף השטר הוא של לוה א"כ אסור להשהותו אף לאחר שמחקו דשמא לא ימחקנו והרי חששו בתוס' שמא יגבה שלא כדין ומכ"ש דחיישינן שמא לא ימחקנו או דיהיה נמכר אח"כ וזיילי נכסי ובסי' נ"ז אינו מבואר תקנה זו שיהיה מותר המלוה להשהותו וע"כ דבכל ענין הוי בכלל אל תשכן כו' וי"ל בזה ואכ"מ:

סעיף י"ד. אין חבירו מעכב עליו. והוא לפיר"ח בגמ'. אבל משהגיע כו' הוא לפירש"י. וכתב בפרישה דמרא"ש משמע דלא פליגי בדינא רק בפירוש מדכתב הרא"ש וכן כו'. אבל הב"ח שם הגיה וכן ר"ת כו' אבל באמת מקור דברי הרמב"ם נובעים מירושלמי ב"מ פ"ה הל' ג' וז"ל הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר רצה אחד מהם ליישנן חבירו מעכב על ידו. אם היה ערב שביעית אין חבירו מעכב על ידו וביאר הפ"מ דבערב שביעית שאין הפירות מצויין ובפירות שביעית שאסור לעשות בהם סחורה הוי הזמן ידוע אחר השביעית שבודאי ע"מ כן לקחה שיהיה המעות מונח בידו ולא יתחיל להתעסק בהם עד אחר שביעית אבל בשאר השנים יכול לעכב. ועיי' מראה"פ שם. והכ"מ הרכיב ברמב"ם שני הפירושים בגמ':

סעיף י"ט בהגה. ג' שקיבלו עיסקא כו'. וה"ה לסתם שותפין וכן פסק בחכ"צ סי' ד' והרש"ך מספקא ליה בזה מובא בש"ך ס"ק ל"ד ברמיזה. ובמהרשד"ם סי' קנ"ג פסק דדוקא נגד היורשים בטלה השותפות אבל הנשארים מחויבים להחזיק בחלקם. ובחכ"צ שם כתב דהשותפות מעיקרה בטילה. ומש"כ הפת"ש בשם המעי"ג דאם לא חזרו כו' כ"כ הנחי' כאן בשם המלמ"ל. ובאמת אינו מוסכם לדינא כ"כ דהא המלמ"ל שם כתב דהמרשד"ם ומהרנ"ח חולקים על הפ"מ. ומש"כ עוד בפת"ש מתשו' אב"ר וראיה מפ' הגוזל כו' עיי' ב"י בשם הרא"ש. ומה שדיקדק הרמב"ם לפי שכבר יצא הממון מיד היורשים עיי' פרישה לק' סי' שכ"ט מש"כ בזה:

סעיף כ"ה בהגה. וי"א דה"ה אשה. והוא מהריטב"א מובא בב"י כאן וכתב הש"ך משום דל"מ ליה כ"כ באשה ויותר הול"ל לפמש"כ בש"ך סי' קכ"ב ס"ק ל"ז דעת הרשב"א והר"ן החולקין על הריטב"א ולכן כתב בלשון וי"א. ונראה דגם להריטב"א דוקא בשותף איש עם אשה אבל בשתי נשים שותפות ואחת עמדה בב"ד הוי כשני אנשים בעלמא וראיה מכתובות שם שרצה להביא ראיה ממתני' ודחי שבועה לאחד כו' ועלה קאמר החילוק דליתא במתא:

ש"ך ס"ק מ"ג. מי שיש לו שותף כו'. והק' בנתי' למה לא יתחייב מתורת שליחות. וכתב דמהתשו' משמע דמיירי בתורת רווחים. ול"י משמעות מגוף התשו' ופשט הענין משמע דע"י האחריות ידעינן שכונתו היה בשליחות. ובלא קיבל אחריות ע"כ כונתו כשתבא הסחורה יקח ממנו שכ"כ בתשו' ואי לא קביל אחריותא אנפשיה לא מיחייב דאמרי' מיתבע קא תבע מיניה דלישדר ליה שותפו דכד מטי זבין יתיה מיניה ולק"מ:

סעיף ל'. עדיין ראובן משביע ללוי. הק' בנתי' מסי' ע"ז בש"ך דמהני מחילת השותף. ומש"כ לחלק אינו אלא להאי נ"מ שכתב שם הש"ך אבל להחילוק הא' דהשותף פטור ליתא דבריו ומלבד זה השיגו על הש"ך בתומים ובש"ך דל"מ מחילתו. ומהש"ך שם משמע דשותף המוכר קודם זמנו א"י לבטל המקח ודלא כמ"ש בס' חב"י לדבר פשוט דבטל המקח והמחבר בסעי' י"ד מיירי בענין שא"י לבטל המקח. שוב נדפס המשפט שלום מחדש וראיתי שם שכתב להיפוך והביא מהב"מ לאהע"ז שהעיר מדברי הש"ך:

סעיף ל"ו בהגה. רק שחייב לישבע. הק' האחרונים דאין משביעין, ע"י נוגע. ואולי אין כונתו משבועה בפ"ע ע"ז אלא ע"י גילגול כשישביעו שבועת השותפים ישבע גם ע"ז וע"י עכו"ם אף ע"י גילגול אין משביעין אלא שבפת"ש סי' צ"ד מביא דמגלגלין ע"י טענת עכו"ם:

סעיף ל"ט. אעפ"י שלא הודיע לראובן כו'. ולענין שותף שטוען שלקח מעות ברבית שלא בידיעת שותפו ועכשיו רוצה לנכות הרבית עיי' מש"כ בזה הט"ז ביור"ד סי' ק"ע ובח"ד שם ומצאתי תשו' הרדב"ז המדבר מזה בחלק א' סי' רמ"ז ע"ש להלכה:

סמ"ע ס"ק פ"ב. עיי' בתשו' הרא"ש כו'. ומשמע דללוי לא יתן אלא שתות ואף דסמיך אדיבוריה דגם לשמעון אינו נותן אלא שתות. וראיה להט"ז לק' סי' של"ב סעי' ד' ומובא בפת"ש סי' ר"ז ס"ק ט'. אלא לפי שמבואר בתשו' שלוי אמר לשמעון ושמעון א"ל אני וראובן יודעים מה שנדבר בינינו י"ל. ועיי' שו"ת חוו"י סי' ס"ט שפסק בכה"ג דהמקח קיים. ובס"ת