בית יעקב (טבשונסקי) כט

סעיף ז'. והיא שוה מאתים כו'. בישועי"ק חחו"מ סי' קנ"ו ן בתשו' מנכד המחבר הוכיח מזה כדעת הרמב"ן מובא בש"ך סי' רל"ז דבמכר אף שהוא בזול הרבה מיקרי מכר ולא הוי כמציאה והפקר דהא הכא דכל עיקרו משום עשיית הישר והטוב הוא דהלוקח יכול למצוא לקנות במק"א ומה עשיית הישר והטוב איכא כאן דכי יזדמן לו לקנות שוה מאתים במנה במק"א אלא דלא חילקו חכמים בין מכר למכר. ומצאתי כדבריו בש"מ בשם תוס' הרא"ש שעמד ע"ז ותירץ ג"כ משום לא פלוג בין מכר למכר דבאלו הדמים היה מוכרה ג"כ לאחר:

סעיף ח'. המוכר כו' משמתין אותו. זה דעת הרא"ש. והק' המחנ"א הל' נז"מ בסתירת דעת הרא"ש דהנמוק"י פ' הגוזל בתרא כתב בשם הרא"ש דאי אירע שלא קבל ונמשך נזק לישראל המצרן לא מיחייב ישראל זה לשלומי לו כו'. ויותר הו"ל להק' דבפ' המקבל כתב הנמוק"י עצמו בשם הרא"ש כמ"ש כאן בשו"ע בשמו. ולדעתי ט"ס הוא בנמוק"י ב"ק וצ"ל הרא"ה שדעתו כדעת הראב"ד מובא בב"י כאן וא"ש:

סעיף י'. ולא תשאר בה עילה כלל. כתב כלשון הרמב"ם. והטור כתב אחר שלא תשאר בה הערמה כלל. והיינו אחר שנתברר שלא משום הערמה עשו התנאי לאפקועי מהמצרן וכסעי' הקודם וכן נמי כונת הרמב"ם עיי' פרישה ודלא כב"ת שנדחק בזה:

ובעיקר דין זה עיי' סמ"ע ס"ק י"ח. ובנתי' הק' עליו ע"ש. וחילק דכאן מיירי בתנאי שאינו לטובת המוכר ע"ש. ונ"מ כמ"ש הב"ח. ולכאורה חילוק הנתי' תמוה דאם אין נ"מ מזה להמוכר למה לא יוכל המצרן לסלק להלוקח ולומר לו כל זכותך שיש לך על השדה תמכור לי אחר שאין נ"מ מזה להמוכר. ואף שיכול להיות מזה טובת הלוקח מה איכפת ליה להמצרן בזה. אח"ז נדפס הספר דברי גאונים וראיתי שם בכלל ס' מובא משו"ת גו"ר שכתב טעם לדברי הרמב"ם משום אטרוחי ב"ד בכדי לא מטרחינן ולמה להו לאטרוחי לסלק להלוקח מהקרקע ולהעמידה ביד המצרן שמא תתקיים התנאי ותחזיר לבעלים הראשונים ונמצא שלריק יגעו ע"כ ממתינים עד שתתקיים המכר לגמרי ואז מסלק להלוקח. ונ"מ בין הטעמים לענין אי נמכר השדה הסמוכה לזה אי הוי הלוקח מצרן קודם קיום התנאי:

סעיף י"א. ויחלקוה באלכסון. עיי' ב"י בשם העיטור ולפי המידות כו'. ובהג' דרו"פ נדחק בכונתו ע"ש. אבל לפנינו הגירסא בעיטור ולפום חכמת המדות אעפ"י שהוא מרובע ארוך או רחב כיון דפליגי בקרנזול חלק ארבעתן שוה. ור"ל אעפ"י שאינו שוה הצלעות רק שהיה ארוך וקצר ברחבו או רחב וקצר בארכו וא"ש הכל. ומש"כ בהגה גזם להם להזיק כו' הק' הבאה"ט מסי' ר"ה סעי' ז'. והאחרונים לק' חילקו דבמוחזק למסור או איכא אומדנא דמוכח לא אמרי' כן עיי' שו"ת שער אפרים סי' קכ"ב בארוכה ולק"מ:

סעיף ל"ב. היה אנוס לא אבד זכותו. עיי' נתי' מה שמחלק מהא דסעי' ל"ד. ובתשו' חוט השני מבאר דכאן מיירי ע"כ שגילה המצרן דעתו ויזמין מעותיו דאל"כ לקחה מדת הדין כי אולי לא יסרב הלוקח ליתן לו את הקרקע ולמה ישהה הלוקח את מעותיו אצל המוכר בחינם. ומה יעשה במקום שהם רחוקים מב"ד:

סעיף ל"ו. ואפי' אם המצרן כו'. מובא בב"י מש"כ החה"ד שדעת הרמב"ם כרש"י. ותמיהני שלא הזכיר מדברי הה"מ שמביא בדעת הרמב"ם דעת הרא"ש ורמב"ן ועיי' לת"מ פי"ג משכנים הל' ח'. וגם בש"מ מצאתי שכתב בדעת הרמב"ם כדעת הרא"ש. ונראה מדברי הב"י דאין שום חילוק בין פירש"י למש"כ הרא"ש ונמוק"י בשם רמב"ן ורשב"א. אבל מדברי הסמ"ע ס"ק ס"ג משמע דמש"כ הג"א לשיטת רש"י הכל מודים בו וכ"כ הנתי' בחי'. וצ"ל בטעמם דזה לא שכיח שיקנה אחד כל הנכסים ובזה לא תיקנו משום פסידא דמוכר. אבל שכל אחד מהמצרנים יקנה שדה לעצמו י"ל דשכיח והו"ל להודיעם. אבל בש"מ כתב בהיפוך דאף מאן דס"ל דאם המצרן רוצה לקנות כל הנכסים יכול לסלקו מ"מ מודה ברבים הלוקחים דאין בו מצרנות משום אפושי בעלי דינים. עכ"פ בדעת הסמ"ע ע"כ צ"ל כמש"כ. ואף דמלשון הג' אשרי משמע ג"כ דלא פליגי עכ"ז אין הכרת דהא רש"י פירש כל המצרנים משום דפירש דהשדות היו מפוזרות וע"כ הוכרח לפרש כל המצרנים אבל בשדותיו סמוכות זל"ז ה"ה דבן המצר לחד יכול לסלקו מכולם ברוצה לקנות כל נכסיו ומסתימת הפוס' משמע דאין חילוק בין היו כל השדות במקום אחד או מפוזרים. וגם במש"כ הסמ"ע מהג' אשרי דבנתרצה המוכר מסלקינן לו כיון שהוא לטובתו. נראה דהנמוק"י בשם הר"ן חולק שכתב וכיון דאפשר דמטי מינה פסידא לא תיקנו דינא דב"מ. ונראה דס"ל דלא פלוג בזה ואף דהמוכר אומר שלא איכפת לו כיון דנתקן לטובת המוכרים דעלמא בכה"ג:

סעיף ל"ח. הקונה מעכו"ם כו'. עיי' תה"ד סי' של"ח מש"כ בזה:

סמ"ע ס"ק ע"ה. דרע ויפה דקאמר כו'. עיי' בנחלת צבי שנדחק בכונת בעה"ט שלא יסתור פסק הש"ך ס"ק ל"ח. וכונתו פשוטה דהחסרון שהמוכר טוען אילו היה ביד אחר לא היה זה נחשב לחסרון אין ביד המוכר להפקיע מזה זכותו דמצרן ודוקא רחוק לו שאילו היתה לאחר ג"כ רחוק הוה נחשב לחסרון ומה שהמוכר קורא לעצמו חסרון וביד אחרים לא היתה נחשבת לחסרון לא מהימן:

סעיף מ"ז בהגה אבל קטנים שאינם יתומים כו'. עיי' סמ"ע אבל יש מפרשים הטעם משום דלאו בני מיעבד מצוה נינהו עיי' פסקי ריקאנטי סי' ש"פ ולפי"ז אפי' קטנים שאינם יתומים נמי. ומש"כ בהגה שניה נכסים. ידועים עיי' סמ"ע. ועיי' בש"מ מחלק באופן אחר:

סעיף מ"ט בהגה. אם הלוקח כו' י"א דלית ביה כו'. מהא דרוניא ב"ב ד"ה לפירש"י. והי"ת הוא דעת התוס' שם. ותמוה לי דהא דעת רש"י הוא לפמש"פ הרמ"ה ביד רמה דעתו הוא דלכתחילה א"ל ר"ס משום לפמשה"ד למען תלך בדרך טובים וכתב כן להלכה דלכתחילה בכזה אומרים להלוקח לעשות לפמשה"ד ואי לא קביל פסקינן לדינא דבר מיצרא וכן כתב בש"מ בגליון תוס' בשם ריצב"א דכפהו לפמשה"ד משום למען תלך כו' [עיי' לעיל סי' י"ב סעי' ב' בהגה אי כופין על לפמשה"ד] אלא דר"ת שהק' לרש"י ע"כ לא ס"ל כן בדעת רש"י וכן פירש הגרגמה"ג על, הגליון דלא תוכל לסלוקי בכה"ג. ובב"י כתב בשם הרמ"ה דלא יוכל לסלוקי עיי' ד"מ וכן בהג"מ פי"ב משכנים [וט"ס כאן מה שרשום הג"מ פי"ב מדיעות] ופלא דלפנינו דעת הרמ"ה איפכא וצ"ע. ובתה"ד סי' ש"מ כתב דאין לפרש דמשום לפמשה"ד א"ל ר"ס דל"מ כן בש"ס. ונעלם ממנו שכן פירשו הרבה מהראשונים. ואם הוא שותף עמו בבית או בעסק עיי' מש"כ בזה בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קי"ח ובשו"ת ב"ש סי' נ"א בארוכה:

ש"ך ס"ק מ"ח. צ"ע כו'. תמוה דהא מרש"י ותוס' שם משמע להדיא דמפרשי שכני דירה ועיי' בהגר"א וכן פירש בתשו' גאוני קדמאי להר"י טוב עלם והרי יש שחולקין וצ"ע:

סמ"ע ס"ק ק"א הטעם דניח"ל כו'. הרמב"ם פ"א מזכיה הל' ו' כתב דהמחזיק בנכסי הגר אין בעל המיצר יכול לסלקו. וכתב הה"מ דלא גרע ממתנה. ובלח"מ הק' דלכל הטעמים שכתב הב"י סי' זה במתנה כולם ל"ש בזה. וע"כ כתב טעם חדש משום דמכר שכיחא למיזבן במק"א ול"ש זה במתנה וה"ה בהפקר. והנה לא חדש הוא שכ"כ בנמוק"י פ' המקבל גבי מאן דאחזיק בינו אחי. ובעיקר הדין מש"כ המ"מ שהיא מסברא דלא גרע ממתנה. נ"ל מקורו מש"ס הנ"ל דאמר ואי משום דינא דב"מ לא מסלקינן לו. וכתב הנמוק"י הטעם משום דלא ימצא כן במק"א. ואח"כ אמרו דמסלקינן לו וכתב הנמוק"י משום דמצי למצוא ארעא אחריני לטסקא. וזה רק בטסקא משום דשכיחי אבל בנכסי הגר דלא שכיחי נשאר סברת הש"ס דלא מסלקינן ליה. ומש"כ עוד הסמ"ע ס"ק ק"ז ואותו טעם ל"ש כאן כו'. י"ל דשייך בהפקר טעם דמחנה כמ"ש בש"מ שם דמ"ל זיכהו חבירו ומ"ל זיכהו שמים ויכול לומר אם זיכני ה' בשדה זו מוצלחת היא ואינו חפץ באחרת:

סעיף נז בהגה י"א דאפי' כו' יכול המלוה לסלקו. הפנ"י ב"מ הק' לדיעה זו מהא דב"מ ס"ה ע"ב משכן