בית יעקב (טבשונסקי) כו

פת"ש ס"ק כ"ב. ואם אח"כ אירע מקרה ח"ו כו', עיי' נתי' סי' קס"ב ובשו"ת בית שלמה חחו"מ סי' מ"ה. ובשו"ת רבי בצלאל כתב דרך אחר בזה דזכות הישיבה שמוכרים היא רק הישיבה על הסדר שכ"א על מקומו יבא בשלום ול"ש זה לסדר הגביה דנגבית לפי ממון ואף לאחר שנשרף ואף כשנבנית במקום אחר. וזכות הישיבה הוא רק מטעם קנין סיטומתא. וזה דלא כהאחרונים כאן ושרשמתי בסי' קס"ב סעי' ז' ע"ש:

שם. ס"ק כ"ו. עיי' בתשו' שבו"י כו' כו'. מדוע לא הביא חילוק הנתי' סי' קע"ח ס"ק ג'. ומש"כ עוד וכן שמעתי בימי חורפי כו'. גם בשו"ת לחם רב סי' ע"ז עמד בזה ונשאר בצ"ע ובשו"ת מהרשד"ם חחו"מ סוס"י ש"ל הק' על המהרי"ק מתשו' רשב"א מובא בב"י סי' זה וסיים דאילו ראה המהרי"ק תשו' זו הוי הדר בו דבלא"ה יש סתירה בדבריו והאריך עוד בזה בסי' שפ"ט. ועיי' שו"ת בית שלמה חחו"מ סי' נ"ב ישוב נכון לדברי מהרי"ק:

סי' קס"ד. סעיף ד'. היה אחד כו' נוטלן כו'. הנה הנתי' כאן וברס"י פ"ז כתב דלא הוי הילך דמיירי דפנינהו דרך גזילה. והא בש"ס מוקי לה בפנינהו בני רה"ר וגם י"ל כיון דחבירו ניטל כנגדו לא הוי הילך. כעת נדפס חידושי מהר"ץ במשניות ד' ווילנא וראיתי שדחהו מטעמים אחרים:

סמ"ע ס"ק י"ד. דאין מיחשב כרבית כו'. הריב"ש כתב טעם אחר משום דבע"כ לאו הלואה היא. ולכאורה נ"מ בהיה הבעה"ב משתמש בו עוד בדוחק דלטעם הסמ"ע כה"ג חייב ולהריב"ש פטור אלא דטעם הסמ"ע בלא"ה קשה מאוד דהטעם דקרקע לעליה משתעבד אמרו בש"ס רק להס"ד דהדר בחצר חבירו של"מ חייב ולדידן ל"צ להאי טעמא. ועיי' מנחת יעקב בתשו' סי' ט'. מיהו משמע מדברי הסמ"ע דאפילו בא"ל צא מהבית דבכה"ג בדר בחצר חבירו שלא מדעתו חייב. הכא פטור משום דמשתעבד בלא"ה. וזהו שהוסיף הסמ"ע. ועיי' יור"ד סוס"י קס"ו בהגה:

סי' קס"ה. סמ"ע ס"ק ב' פירוש וזורע חזרת כו'. לכאורה הפסד הוא לבעל הגינה שא"י לזרוע אלא דברים שא"צ לגשמים ואמאי לא יכוף אותו לתקנו כמו ברס"י קס"ד. וגס בלא"ה כיון שנפתח הרבה יורד הגשמים נמי למטה ולמה דוקא בא"צ לגשמים. ובשמ"ק כתב דדוקא בגינה שצריך לה בכל עת אין מטריחין אותו לעלות ולירד אבל בשדה בעל שא"צ רק בג' פעמים חרישה וזריעה וקצירה אפשר דזורע למעלה ולמטה וצ"ע:

סי' קס"ו. לא קנה חצירו. אבל בעל הגינה א"י לחזור דמחילה א"צ קנין. מיהו לגירסת הש"ס דקביל ור"ל בע"כ כמ"ש הט"ז אולי גם בעל הגינה יכול לחזור. והנה הפוס' מחולקים אי צריך דפנינהו באפיה וכתב הב"ח דהמע"ה וכיון דפנינהו לא מצי למיטען דדעתיה לדחוייה ולהוציא מיד זה שפינה אותם עד דמייתי ראיה. ומדברי הנמוק"י לא משמע כן שכתב אחר שהביא מחלוקת הרשב"א והר"ן וז"ל ונוכל לומר טעם בדבר עוד שאין לנו להוציא זכות שיש לו לבעל המשכון על משכונו מספק. ועוד שסברא היא שלא יהיה קנוי לזה מה שהוא של חבירו עד שיודע הדבר שגמר בלבו להקנותו. ועל דברי הנ"י האלו סמך המת' לעיל סי' ע"ב סעי' כ"ו כמ"ש שם בבהגר"א [ודברי התומים שם מגומגמים קצת להמעיי' בנמוק"י] שו"ר בהג' הגרצה"ח שעמד על הב"ח מסברא:

סי' קס"ז סעיף א'. והשאר של תחתון. משום הפקר כמ"ש בדרישה וכ"כ בשמ"ק. ולכאורה מזה ראיה למש"כ הנו"ב דהפקר לנוכח מהני אף לאחד. ובהג' רש"ש כתב דשיגרא דלישנא נקט הפקר ואולי משום מתנה או מחילה הוא ועיי' שו"ח שומ"ש מ"ק ח"ב סי' קנ"ח וכ"מ פשוט דהא אומדנא הוא והרא"ש כתב דמטעם יאוש הוא ואף דיאוש ברשותו ל"מ מ"מ הא בעינן דוקא עומד בצד שדהו כדלק' סי' רס"ח. והנה אי נימא דמטעם הפקר ממש הוא מזה ראיה למה שחקרו אי מהני הפקר בחצי חפץ. ובעיקר חקירתם יסודם הוא על פי דברי ר"ת בש"מ ב"מ כו' שכתב דאין יאוש לחצי חפץ ומשמע שם משום דאין מבורר החלק. ובזה נסתפקו היאך הדין בהפקר כה"ג דיאוש אינו כהפקר גמור. והנה השומ"ש מ"ת ח"ג סימן מ"ט כ' דטעמו של ר"ת הוא דיאוש ל"מ ברשותו וא"כ כל שלא נתיאש רק מחציה א"כ החציה השניה שלא נתיאש מיקרי עדיין רשותו ול"מ יאוש דעדיין היא ברשותו דהא החלק שני מי שמוצא הוא שומר עליה והוי כאילו היא ברשות הבעלים, ולפי"ז בהפקר דמועיל אף ברשותו עיי' קצוה"ח סי' שס"א מועיל אף בחצי חפץ. ועפי"ז מיושב מה שהק' ע"ז מכריתות כ"ד ע"ש תוס' ד"ה דאמרו. דשם היא מתורת הפקר כמ"ש הקצוה"ח וכן י"ל בתוס' ב"ק כ' ע"ב ד"ה אפקורי ע"ש. אבל באמת יסוד חקירתם הוא לא מהאי טעמא אלא מטעם דהפקר בעינן דומיא דשמיטה הפקר לגמרי ומטעם זה כתב הירושלמי מובא בחי' רשב"א גיטין פ' מי, שאחזו ולק' סי' רנ"ז בהפקיר מעכשיו ולאחר ל' יום ע"ד דרבנן אינה מופקרת. ובאמת מצינו גם בשמיטה בנדרים מ"ב ארעא נמי אפקרה ללקיטת פירות. הרי דמהני הפקר על לקיטת פירות לחוד. וי"ל בזה [כעת ראיתי בתפארת ירושלים משניות סוף ב"מ שמדבר בזה ובקו"א במעייני חכמה לב"מ מפלפל בזה והנה בקדושין ז' ע"א חצייך מקודשת לי אינה מקודשת כו' וניפשטו לה קידושי בכולה כו' הכא דעת אחרת כו'. ותמה שם בהג' רש"ש מה בכך דהיא אינה מתרצה בחציה השני הא המקדיש נמי אינו רוצה להקדיש רק חצי הבהמה. וכתב ע"פ הר"ן נדרים דדעת אשה הוא מתורת הפקר ובהפקר לא מצינו דאם הפקיר חציה דיחול ההפקר על כולה דלא מצינו זה אלא בהקדש. ובמחכ"ת אין לדבריו טעם דפשיטא אם הקדיש בהמת הפקר חציה דמתפשטת בכולה וה"נ רומה לזה ומאי ענין להפקיר חציה וגם לדבריו כך הו"ל לומר דלא מצינו דאם זכה בהפקר חציה דיזכה בכולה דומה קצת להענין. ובעיקר התמיה לא ראה בחורי"ד שם שעמד בזה ובא"מ סי' ל"א ס"ק י"ח]:

ומש"כ המחבר ובלבד שלא יאנוס כו'. יתבאר עפ"י מש"כ הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל כל שיכול לפשוט את ידו בענין שלא יסכן בעצמו ויתפשט פשוט שיהיה קרוב לנפול ממנו אלא שיתפשט שיעור מה שיוכל בלי סכנה. והוא דכשיש סכנה מפקירו והט"ז נדחק בזה וא"ל לזה. ובמדר"א כתב שהטעם הוא משום סכנה והבין דברי הרמב"ם בפשוטן משום איסור סכנה. ולא דק דלא איירי כאן באיסור סכנה אלא כונתו דכשיש סכנה מפקירו. ומש"כ בסעי' ב' בהגה "טור" אולי הוא ט"ס וצ"ל "ב"י" כי בטור לא נמצא זה סעיף ב'. אילן העומד כו'. עיי' מש"כ בזה לעיל סי' קנ"ה סעי' כ"ט:

סי' קס"ח. סעיף א'. משום ישוב הארץ. ואפי' רוצה ליטלן כדי ליטען במקום אחר אין שומעין לו ודוקא שכבר נשרש בקרקע כ"כ הנמוק"י. ובזה ראיתי בקהלת יעקב להג' מקארלין שהכריח מדקאמר יחלקו כו' כל ג' שנים דהלכה כמ"ד כרם רבעי והכא איירי בזיתים דלמ"ד נטע רבעי הא הועיל לו גם בשנה הד' שלא יצטרך לפדיון. וליכא למימר בחו"ל דהא אמר משום ישוא"י. והנה לפמש"כ ביור"ד סי' רצ"ד סעי' ו' דבזה"ז פודין בפרוטה אין ראיה כ"כ. וגם מה שדחוק לו לאוקמי בחו"ל עיי' שמ"ק דרצה לומר ג"כ דאיירי בחו"ל מקום שישראל קונים נוהג דין זה ומש"כ הט"ז כאן לתמוה על הסמ"ע דבשבח אילנות מאי נ"מ בין גושיהן ללא בגושיהן. י"ל דאף שכתב הנמוק"י דלא יהיב ליה שבח מ"מ נ"ל דהוצאת שחלן שהיה נותן גם לו נותן. אלא דלמש"כ הנמוק"י דמיירי בלאחר שנשרשו ל"ל כן. וע"כ צ"ל דנ"מ דלאח"ז כשירצה בעל הקרקע לקוץ ענפים לטובת האילן שיגדל יותר מונעו בעל האילן אף ששבת האילן לבעל הקרקע הא מגרע בזה לבעל האילן שיתמעטו הפירות משא"כ בלא גושיהם. ועיי' שו"ת שיבת ציון סי' מ"ט מש"כ בזה. ובשומ"ש מ"ק ח"ג סי' קנ"ח מש"כ בדברי הט"ז ודבריו מגומגמים:

סי' קס"ט. סמ"ע ס"ק א'. והותנה ביניהן כו'. אבל הרשב"ם פירש ע"י חלוקה או שלקחה מבעה"ב ולקח גם הדרך. ולכאורה דבריו הם שלא אליבא דהילכתא. ומצאתי אח"כ בתוי"ט מזה. ובהג' הגרי"ב מיישב כונתו דר"ל ליישב אף לרבנן דר"ע. ובעהמ"ח חב"י לא ראה זה: