בית יעקב (טבשונסקי) כה

גם התחתון אלא כמ"ש הנתי' דרק בהוצאות מסייע לו התחתון [בפ"ת על הרא"ש כתב דמסייע לו גם ביסוד ול"י מנ"ל] ומש"כ בשם הרא"ש דדי לבעל הגג בהוצא ודפנא. לפי"ז גם בשני חצירות כשאחד גבוה ד"א לשיטת הר"י דא"צ התחתון כלל א"כ די לעליון בהוצא ודפנא. וב"ה מצאתי להדיא כן בש"מ בשם הראב"ד:

סעיף ג'. צריך העליון לסייע לתחתון. כמ"ש הרא"ש ורמב"ן דאם אין יסוד אין בנין. אבל אם היתה קרקע עליונה קשה צחית סלע שאפשר לבנות על גביו ואין צריך להעמיק יסוד. בזה כתב הרמ"ה דא"צ התחתון לבנות כלל אלא עליון בונה על שפת חצירו דעל המזיק להרחיק א"ע:

סי' קס"א. סעיף א'. ובית שער. בש"ס פריך עלה למימרא דבית שער מעליותא היא כו' ושני עלה כמה אוקימתתא. והפוס' השמיטו זה והיינו משום דהוי רק ממידת חסידות. אבל י"ל דאין יכולין לכופו ע"ז כיון דהוא נגד מידת חסידות. וראיתי ברמ"ה שמביא כל האוקימתות לפסק הלכה ע"ש מש"כ בזה:

סעיף ב'. ואינו דר עמהם. או באי כחו כדמוכח מסעי' ד' ועיי' פרישה:

סעיף ד'. יתקנו הם. אבל בדר עמהם בחצר ממשכנין אותו כמ"ש הרמ"ה. והנה בסעי' ב' לא סיים המחבר לשון התוספתא אבל אם היה עמהם בחצר משעבדין אותו על הכל וכ"כ הרמב"ם. ועכצ"ל בטעם המחבר דמהתוספתא ידעינן דמתני' דכופין אותו כו' מיירי בדר עמהם בחצר והתוספתא מגלה על המשנה ודעת הרמב"ם צ"ע. ובמדר"א מביא פירוש הלבוש מש"כ בתוספתא והוא מאוד דחוק ע"ש:

סעיף ה'. מעכבין זע"ז. עיי' לת"מ פ"ה משכנים מה שהק' ע"ז. וכבר עמד הדרישה בזה וביאר לנכון והמחבר חב"י לא ראה כ"ז:

סי' קס"ב. סעיף ג'. מפולש כו'. צ"ע על סתימת המחבר ולא ביאר אי סגי במפולש מצד אחד כהרשב"א או דוקא משני צדדים כהרמ"ה ונמוק"י ומש"כ הפת"ש ס"ק ב' בשם תשו' פנ"י. צ"ע דהא כן כתב הסמ"ע ס"ק ג' וכן כתב הרא"ש להדיא ומה חידש וצ"ע בגוף הספר:

סעיף ז' בהגה. לכן עשיר כו'. עיי' נתי' מש"כ בדין ביהכנ"ס שנשרף. ועיי' כל פרטי דינים בזה בשו"ת שמן רוקח ת"ש סי' ב' ובשו"ת שומ"ש מ"ק ח"ב סי' כ"א ובשו"ת בית שלמה תחו"מ סי' מ"ו ובדברי חיים להגאון מהר"י אויערבאך בחי' סי' זה:

סי' קס"ג. סעיף א'. ולבנות להם בהכנ"ס. וכן כופין לבנות ביהכנ"ס של נשים עיי' שו"ת ברית יעקב חאור"ח סי' ח'. ומש"כ בהגה וילכו אחר הרוב עיי' מש"כ בזה בשו"ת בנין ציון ח"ר סי' קס"ג. ומש"כ בסמ"ע ס"ק ז' מתשו' הר"ן. הנה בתשו' הרדב"ז ח"ד סי' רצ"ו כתב בנושא אשה כיון שאינו יכול להוציאה למקום אחר שלא מדעתה גמר בדעתו להיות כבני העיר. אך אם התנה עם האשה שיוציאנה לכל מקום שירצה אינו כאנשי העיר והאריך לחדש דינים בזה. בסמ"ע ס"ק ה' יש ט"ס ובמקום י"ג חדשים צ"ל ג' וכן הוא בב"ב ח':

סעיף ג' בהגה. קהל שהלוו לשר כו'. הקצוה"ח הוכיח מסוגיא דגיטין ל' דמהני יאוש בחוב. וי"ל דשם היה ההלואה על הפירות שיגדלו ואין שום שיעבוד עליו להעמידם לו ולכך מהני היאוש כשרואה שנשתדפה השדה אבל במלוה דשיעבוד הגוף עליו ל"מ יאוש. ובזה י"ל בראית התומים סי' ס"ה דמהני יאוש בחוב מב"מ י"ג מצא שטרי חוב כו' דגבי לקוחות ליכא שיעבוד עליהו אלא משום דלקחו שיעבודו והקרקע הוי שלו. ועליהם להחזירה לו ולכשתגזל מידם אין עליהם שום חיוב לכך מהני נגדם היאוש. ובזה י"ל. בעיקר הדבר במהרי"ק דהיה ההלואה על חשבון המס שינכה להם וא"כ אם היו נשרפים בשנה זו וכדומה דהיו פטורין ממס אילו לא הלוהו אותו אעפ"כ היה מנכם דרק על חשבון זה לוה מהם ולא שישאר עליו שיעבוד ולכך מהני היאוש. משא"כ בשאר חוב בשיעבוד הגוף. ומש"כ הקצוה"ח בדברי תוס' ב"מ עיי' מעיי"ח שם שצייר כמה נ"מ בזה:

סעיף ו'. צריך לשלם להם חלקו. משמע כל חלקו. ובדרישה כתב מה"ת ראינו משלם כ"כ כאחרים כיון דהוא אדם בטל וכן כתב הרמ"ה שנותן החצי הראוי לו. ובעיקר פירוש פרדכת ועד היכן מיקרי אדם בטל לענין זה. הנה הטור כתב דאין לו שום משא ומתן בעיר וכן כתב המחבר. ורשב"ם ונ"י כתבו דאינו עוסק גם בת"ת וד"א. ול"י מה ענין זל"ז. ובגליון הגרמה"ג פירש אדם בטל דלית לו שדות לעסוק בהם ואין מתעסק בשום דבר. והרמ"ה כתב דיש לו שדות ונהנה מהן או משכירת קרקעות רק שאינו עוסק במו"מ ועיי' סעי' ג' בהגה. ומש"כ בסמ"ע סוס"ק ל"ז דס"ד הוא עיי' נתי' שהגיה. ופשוט דר"ת דסייעתא דשמיא הוא. ומש"כ בהגה וכל דברי הקהל אין צריכין קנין. הנה בתשו' הרא"ש כלל ו' סי' ה' כתב וז"ל ועל ההסכמה שבין הקהל ואביך ולא היה בה קנין. דע שכל עסק ממון שב"א לחבירו בלא קנין דברים בעלמא ישנו בחזרה חוץ ממוחל ממין לחבירו דלא בעי קנין. ולכאורה הוא סתירה לדין זה. ויש לחלק לפמש"כ בתה"ד סי' שמ"ג לחלק לענין מנהג עוקר הלכה בין דברים שרבים צריכים להיות מצורפים יחד בשותפות בעניני מסים וכן צרכי חמרים וספנים אין צריך ותיקין דאי מצרכת להו ליזול בתר דין תורה בכל דבר לעולם יהיה מריבה ביניהם משו"ה מעיקרא מחלי אהדדי לוותר על ד"ת וגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו. ובשו"ת באר שבע סי' כ"ב כתב על דבריו דהוא כעין שכתב מהר"ם דשותפים קונין ומקנין באמירה בעלמא. וה"נ י"ל דמעשה קהל מיקרי מה שכל הקהל ביחד צריכים לזה כגון מסים דהכא וכן רבים ששכרו מלמד בד"מ סי' של"ג שהיה המנהג דרבים שוכרים מלמד ומעשה קהל הוא. אבל בעובדא דרא"ש בתשו' דאיירי בשאר טו"ת בין יחיד לקהל דאינם מעשה הקהל ובזה שוים הקהל ליחיד. [ועיי' משפט שלום סוס"י ר"ד קבוצת אחרונים בזה] ומש"כ עוד מיהו יכולין לומר שלא פטרוהו רק לשנה. חילק היטב בשו"ת ב"ש חחו"מ סי' י"ד בין קום ועשה לשוא"ת. דהכא דוקא אם אמרו או כתבו בלשון שיפטור ממס דבזה אף שהענין הוא בשוא"ת דהכוונה הוא שלא יתן מס כיון שעכ"פ הלשון הוא בקום ועשה כמו בע"מ שישחוק אבא דאעפ"י שהכונה הוא שלא ימחה אעפ"כ כיון דאמר בלשון דקו"ע לאו לעולם הוא כמ"ש הח"מ באהע"ז סי' ל"ת ס"ק י"ד בשם המ"מ. אבל אם אמרו בלשון שיחיד זה לא יתן מס בלשון שוא"ת פטור הוא לעולם:

ש"ך ס"ק י"ח. והביא ראיה ממפיבושת כו'. בנוב"ת חיור"ד סי' ע"ד חמה על הש"ך הא כן פסק הרמ"א להדיא לק' סי' שפ"ח סעי' ב'. ותירץ דשם מיירי בהוא עצמו והכא אשמעינן דגם אחרים יכולים להצילו. ואינו מספיק דהא הירושלמי שמביא הנמוק"י ובבהגר"א שם מיירי באחרים מצילין אותו ואולי י"ל דמשם לא הוי ידעינן דאסור רק אם הגזירה היתה על כל העיר כדמיירי שם הירושלמי ובזה אם מציל עצמו הא ברור ההיזק לכל בני העיר דיתרבה עליהם. אבל הכא דהגזירה לא היתה רק על ב' אנשים וכשמציל עצמו אינו ברור עוד למי יגיע ההיזק והו"א דבכה"ג שרי קמ"ל דאסור אף בכה"ג. אבל קשה על אופן הב' דהא פשיטא הוא משם וגם למה לא הביא הריב"ל מהירושלמי וצ"ע. ומש"כ הש"ך אבל בעכו"ם כו' עיי' נתי' בחידושים שמחק זה ופשוט דר"ח הוא "באופן אחר" וכן העתיק הבאה"ט ס"ק ל"ד:

סמ"ע ס"ק ל"ט. וכתב ב"י כו'. עיי' פת"ש בשם הנו"ב. ועוד יש לפקפק עפ"י מ"ש לק' סי' רנ"ג סעי' ט"ז בהגה וי"ת כו' וה"נ כיון דאמר למזונותיה לכך לא זכו היורשים ואין ללמוד מהירושלמי. והריטב"א בשם רבותיו לטעמיהו כמ"ש המחבר שם בשמם דאינם מחלקין בכך. ובעיקר הדין בהחחייבות אי הוי ירושה להוריש עיי' ב"ש אהע"ז סי' קי"ד ס"ק ט' ובחי' כתובה שם ובא"מ. ובקצוה"ח לק' סי' רע"ח ס"ק ט"ו:

שם. ס"ק מ"א. וכתוב עוד שם על גובי המס שבאו להחרים כו'. בגוף התשו' מבואר שנתן בתורת פרעון ממש ועיי' במדר"א שכתב דבתורת משכון אינו דאין ערב בלא קנין. ומשכון למתנה לא מהני עיי' ש"ך סי' רמ"א. ואולי היה העובדא דפטרוהו על פיו וכמ"ש הרמ"א לעיל סי' קכ"ט סעי' ג':