בית יעקב (טבשונסקי) כג

בפרישה מביא מש"כ הנמוק"י דהרבותא בשובך בשלו אעפ"י שיש לו סביב השובך גינות הרבה שיכולין לאכול משם. והנ"י כתב כן לפירוש רש"י. וצריך לפרש עוד לרש"י דאי בשדה משום דלא שכיח מאן נטר להו אבל סתם גנות ופרדסים שכיח דנטרי להו ובפחות מנ' אמה סגי קמ"ל. וכן פירש הרדב"ז שם לרש"י:

סמ"ע ס"ק נ"ח בא"ד. דהיה להם טעם אחר כו'. טעם הרמב"ם מפורש בפי' המשניות וז"ל אבל בשאר ארצות אין מרחיקין הגפנים מן הגפנים אלא שתי אמות לפי שבארצות יפשטו שרשיהם בקרקע. מזה נראה דאינו מפרש ברש"י שהחילוק הוא בשיעור המחרישה אלא בבבל שהיא ארץ כחושה אינה מתפשטת הענפים של הגפנים אלא שתי אמות ואינם צריכים לחרישה אלא שתי אמות. ולפי"ז שפיר גירסת הרמב"ם או בין אילנות לאילנות דהאילנות מתפשטים יותר וצריך ד"א. אלא דשם גופא מוכח כגירסת המ"מ דלא כתב הרחקת ד"א אלא בין אילנות לגפנים ולא בין אילנות לאילנות. ומש"כ המ"מ למחוק זה מכח הא דתניא לא יטע כו' בשתי אמות וע"כ דבכה"ג מיירי. אולי י"ל עפ"י מה שהק' התוס' מסוגיא דהספינה ע"ש ותירוצם היה נראה דוחק להרמב"ם וס"ל דבאמת סוגיא דשם חולקת אדהכא ופסק כסוגיא דשם דמעשה רב כדאמרי' שם, ובזה י"ל בהא דאמר רבב"ח והא ארחיקי לי היינו ד' אמות אף דבבבל הוי וסגי בשתי אמות משום דאמר כן לר"י והוא ס"ל בסוגיין דהספינה ד' אמות וכן פירש"י ועיי' נמוק"י ולח"מ בזה:

סעיף כ"ט. אילן העומד כו'. עיי' בטור מתשו' הגאונים. ומש"כ הטור ממנהגא. נתקשו בזה המפ'. אולי י"ל בטעמם דמפרשים כרש"י ועיי' ב"ת. ובזה יש להם יסוד לופסוק הלכה כרב דבב"ב כ"ז ע"ב בתוס' ד"ה ואחד כתבו דלפירוש זה גם ר"י כותיה דרב ס"ל ע"ש:

באה"ט ס"ק מ"ו. אמר המאסף כו' ולפי"ז מי שאמר כו' תמוה דהא כן כתב המחבר להדיא לעיל סי' קנ"ד סעיף י"ז ע"ש בסמ"ע וצ"ע בגוף הספר:

סעיף ל"ח. ומיהו לכתחילה כו'. עיי' ש"ך. ובשו"ת בשמים ראש סי' ס' הביא דעת הרמ"ה ודעת החולקין סיים שהדעת נותן שע"מ כן נעשו בנ"א שכנים זא"ז שא"א בענין אחר. ומש"כ בהגה ראובן ושמעון כו' ונרשם ב"י בשם ריטב"א ובב"י כתב כן בשם רשב"א ומבואר בגוף התשו' שמחלק גם ביתו לשנים וכן נמי כונת הרמ"א במש"כ לחלוק ר"ל לחלוק את הבית דעי"ז יחרבו הנכנסים בביהכ"ס דבלא"ה מהריבוי הנכנסים יש בזה. ומש"כ בסמ"ע ס"ק פ"ה וה"ה אם כו'. במדר"א חמה דלא מצא בכל הפוסקים הראשונים תיבת מגולה ומנ"ל להטור להוסיף מגולין לפום מה דעביד הסמ"ע דיוקא. ונעלם ממנו שכן כתב ר"ת מובא בנמוק"י וכן דייק גם לשון הרא"ש שכתב אבל מכוסין לא:

בהגר"א אות קי"ז. לפנים משוה"ד כו' היה סובל. ול"י גימגום הלח"מ בזה שנדחק מנ"ל להרמב"ם דמחמת ציפצוף קול ג"כ. ואי מדאמר אפיקו לי קורקור הא זה לא היה מספיק ע"ש דאדרבה מתוס' משמע דזה לבד היה ג"כ מספיק אלא שהיה סובל לפמשה"ד וכמ"ש הגר"א וכן כתב הנמוק"י שם דבלאו הפסד דתאלי אי הוה מאיס לו ההקזה ל"מ חזקה. וכן פירש הרמ"ה דאנינא דעתאי משום ריח הדם ומאיסתו:

ש"ך. ס"ק כ"ב. וכ"פ הב"ח כו' ובעיני ראיתו כו'. הבין דראית הב"ח היא. ותמוה דהא הרמ"ה מביא ראיה זאת ודחייתו הוא דחיית הרא"ש מובא בטור סי' קנ"ז סעי' ה' ו'. וע"ש בב"י שתמה ג"כ כן על תשו' מהרי"ו שקורא לה גירי דיליה:

סי' קנ"ו. סעיף א'. או מלמד תינוקת כו':

ובש"ס מוקי לה במלמד תינוקת דעכו"ם. מכאן הוכיח הב"ש מקור להשמטת הרמב"ם להא דחגיגה י"ג אין מוסרין ד"ת לכותי דהכא ע"כ איירי במלמד להם תורה שלנו דבלא"ה אפי' תינוקת דישראל מצי מעכב כמ"ש הרמב"ם. ואין מזה הכרח דהא מצי איירי במלמד להם שבע מצות שלהם דמצוה נמי איכא כמ"ש תוס' חגיגה שם ובמהרש"א ואפ"ה מצי מעכב כיון דעכו"ם הוא [אולם בבשמים ראש סי', שכ"ז מפקפק בהיתר זה] עוד כתב שם דל"ל דמיירי במלמדו אומנות דא"כ אפי' בתינוקת ישראל יכול למחות וכ"כ בנמוק"י דעכו"ם ל"ד וה"ה בתינוקת ישראל במלמדו אומנות. וצע"ג דללמד אומנות לתינוקת דעכו"ם בלא"ה אסור כדאיתא בירושלמי ע"ז פ"ד הל' א' בת ישראל לא תניק ילד עכו"ם מפני שנותנות לו חיים אר"י הד"א אסור להם ללמוד להם אומנות ומובא ברמ"א יור"ד סוס"י קנ"ד:

סעיף ח' בהגה. אדם שיש לו מערופיא כו', בש"ס ב"ב מרחיקין מצודת הדג כו' ולא הובא בפוסקים ועיי' מקו"ח סי' חמ"ח עמד בזה. ובשו"ת ב"א חחו"מ סי' כ"ז האריך בזה. ובמה שדחה שם המקו"ח את המ"ב ור"ל דהא דמרחיקין אינו אלא לכתחילה ולא בדיעבד דלא הוי גזל גמור. תמוה דכתב כן בפשיטות והא מחולקין בזה הראשונים התוס' גיטין ס' כתבו דהוי גזל גמור וכן דעת הרמב"ן מובא בקצוה"ח סי' רע"ג ובמרדכי גיטי שם כתב בשם ר"י דדוקא לכתחילה מרחיקין אבל גזל ליכא. ועיין שו"ת ב"ש חחו"מ סי' צ"ז. ומש"כ עוד הרמ"א ואפי' ישראל שעושה' מלאכה כו' פסק הישועי"ק בתשובה דמי שהיה לו רחיים בשכירות מאדון אחד ובא אחד להסיג גבולו ועי"ז הוסיף שכירות להאדון דמחויב הב' לשלם להא' ההוספה מלבד שנשאר בחזקתו. וכן מצאתי בפסקי הכנה"ג מובא במסגה"ש סוס"י ק"מ סי' מ"ז וכן משמע מתשו' רשד"ם חחו"מ סי' ר"ל. אבל בשו"ת שארית יוסף סי' י"ז פסק כה"ג דפטור ע"ש טעמו וכ"מ בנתי' סי' רל"ז ס"ק א'. [כעת נדפס שו"ת דברי מלכיאל חלק ה' וראיתי שם בסי' רל"ה האריך בזה ע"ש] ומש"כ הפת"ש ס"ק ג' בשם הח"ס לדייק מפירש"י דס"ל כאביאסף. יותר הו"ל להביא דברי הר"י מג"ש בחי' ב"ב שפירש שאני דגים דיהבי סייארא כשהדגים רואים מצודה ראשונה יודעים שיש שם עוד הרבה מצודות ובורחים מכל אותו מקום ומפסקו לחיותיה לגמרי אבל אי לא יהבי סיארא כמו ברחיים שאפשר שיהיו מקצת טוחנים בזו ומקצתם בזו ולא מפסקא חיותיה כלל ואע"ג דהוי מפחית ליה מצי אמר לו את מטי מה דפסקו לך מן שמיא כו' הרי מבואר להדיא כהמ"ב שם. ובנמוק"י שם כתב דכל מי שקדם באיזה ענין וקרוב הדבר להגיעו אין רשאי חבירו ליטלו ממנו ולהקדימו וכדתניא מרחיקין מצודת הדג כו' והוי כאלו נטל ממנו מה שבידו. ודבריו נמי מכוונים לזה. ועיי' בזה בשו"ת רמ"א סי' ט' ובשארית יוסף סי' י"ז ובשו"ת מהרשד"ם סי' רנ"ט ובשו"ת חסל"א סי' ל"ט ומש"כ בבאה"ט ס"ק ה' אבל יכול להשכירו לשנה או לחדשים. הנה בגוף התשו' מבואר שם דלעוברים ושבים אף לשנה לא וצ"ע:

סעיף ז' בהגה. אבל אם נותנים יותר בזול כו'. הגר"א העיר מב"מ ס' וחכ"א זכור לטוב. וצ"ל דמפרש הר"י הלוי כן מ"ש בש"ס דמרויח תרעא. ודחוק דל"מ כן. ומרש"י שם משמע כר"י הלוי שפירש ג"כ זכור לטוב ומשמע דרק על הברכה אמר מ"ט ולא אעיקר דינא וכ"כ הנמוק"י להדיא. ומשמע דמותר גם בל"ז משום תקנות הלוקחים. ועיי' מעיי"ח סו"פ הזהב שהק' בזה ושכח לפי שעה דברי הראשונים כאן. ומש"כ הרמ"א ובלבד שיהיו הלוקחים ישראל. כתב הרמ"ה דאפי' רובא גוים ומיעוט ישראל לא מצי לעכובי עליהו:

ומש"כ עוד הרמ"א נהגו הקדמונים שאם אחד נסע כו' אבד חזקתו. עיי' בהגר"א. וכונתו לתרץ קושית המפ' דהא בקרקע לא מהני יאוש [ועיי' שו"ת ב"ש סי' ק"ג מש"כ בזה] אלא כיון דלא היה קנין גמור אלא חזקת ישוב כמו דמהני מחילה בחזקת תשמישין ודוק:

הלכות שותפין בקרקע סי' קנ"ז. סעיף א' אתה מחלתו כו'. הקצוה"ח חידש דדוקא אחר שבנאו נאמן לומר פרעתי ולא קודם שבנאו ע"ש. ומבואר כן ביד רמה להדיא וז"ל ונהי דמקמי דבני חד מיניהו מידי לא מצי אידך למימר פרעתיך חלקי עמוד ובננו ממה שבידך דהו"ל מוציא מחבירו עליו הראיה אלא היכא דבני חד מיניהו ומקמי דבני אחריני תבע ליה למיתב ליה