בית יעקב (טבשונסקי) כ

אשה בנכסי בעלה. ופלא דבמקומו כתב רבינו זה עיי' פכ"ב מאישות הל' י"ז שמבואר שם, כל פרטי הדינים. ומש"כ המחבר בנצ"ב כו' עיי' ב"י וב"ח ומלמ"ל פ"ל ממכירה מה שפילפלו בדעת הרמ"ה מובא בטור. וזכינו לאור הגנוז היד רמה על ב"ב ושם מבואר כונתו בעליל. מש"כ הב"י שהרמ"ה גרס כהר"ח. אמת הוא שכן כתב שם כהר"ח וע"כ הגירסא בטור דאינה יכולה לומר שכן הוא שם ולא כהב"ח שפירש דבריו היפוך ממש"כ שם דאף בנצ"ב א"י לומר נ"ר עשיתי לבעלי דבנצ"ב מקפדת היא כמו בנ"מ. והא דאוקמי מתני' דוקא בנ"מ משום סירכא דקושיין דהוי קשיא לן מדאמימר דהוי ס"ד. מעיקרא דלא הוי יכילנא לאוקמי מתני' דאין לאיש חזקה הא ראיה יש בנ"מ משום דקשיא דאמימר להכי איכפל לאוקמי בנ"מ ולתרוצי דאמימר וה"ה לנצ"ב. גם מש"כ הב"ח דהרמ"ה פסק כל"ב. ליתא דהרמ"ה שם מפרש דהואב"ע לא לאיפלוגי אתי כמ"ש רשב"ם ופירש לעולם כדאמרי' מעיקרא דכי איתמר דאמימר היכא דזבין איהו לעלמא ולא זביני איהי א"נ זביני איהי לעלמא ולא זבן איהו דלא הוי זבינא מיהו לאו משום דריב"ת אלא אמימר דאמר כר"א דאמר כל היכא דגופא לחד ופירא לחד לא דיינינן ביה דין ממון גמור לחד מיניהו באפי נפשיה הילכך לא מצי חד מיניהו לזבוני וליתא להאי פירוקא דהא קיי"ל כריב"ח דס"ל דאי לאו תקנת אושא כי זביני איהי ומתה זביני זביני כר"ש ואף על גב דקיימא לן כר"א התם הוא דאמר קרא כספו המיוחד לו אבל בעלמא לו. וכ"ת נילף מינה דילמא רוצח שאני דאחמור ביה רחמנא אלא לא מתוקמא טעמא דאמימר שפיר אלא כריב"ח. העתקתי לשונו כי בזה יראה כמה הרחיק הב"ח ללכת בכונת הרמ"ה. וכן משמע מפסקי הרמב"ם כי גם הוא פירש כן. ובזה מיושב קושית התומים כאן וכן הק' הב"ח וב"ש אהע"ז סי' צ'. אלא שצ"ע מסתמא דש"ס ב"ק צ' אמימר דאמר כר"א שו"ר בחי' רשב"א שם שעמד בזה. והרשב"ם פירש דמתני' כרבנן. ולכאורה כיון דאוקמי בש"ס מתני' בכתב לה דו"ד אין לי בנכסיך א"כ אפי' לאמימר מתוקמא. ועכצ"ל דרק עצם חידוש דמתני' אין לאיש חזקה מוכרחין אנו לאוקמי בכתב לה דאל"כ קשה פשיטא אבל הדיוק דמתני' הא ראיה יש מתוקמא בכל גונא:

סעיף ג' בהגה. ואם כתב לו כו'. עיי' תומים שמביא ראיה לדיעה זו מפירכת הש"ס לר"ה משמואל דאמר אף, בשטר נמי ל"ק ולא משני דר"ה מיירי באחריות. וכוון לדברי הראשונים שכן כתבו בעלי דיעה זאת ראיה זו מובא בש"מ. וגם במה שעמד בפרישה במה דקאמר קמ"ל כדשמואל כו' דמשמע דמהני אחריות גם זה מבואר שם דלא קאי רק על סיקריקין. גם מה שתמה הלח"מ פי"ד מטוען אמאי אמר דר"ה אתי לאפוקי מדרב כי היכי דמחלקינן לרבינו יהודא באחריות לשמואל בין סיקריקין לגזלן ה"נ נימא כן לרב דל"ק כן אלא בסיקריקין דאינו מקפיד אם יעשה שטר וגזלן כופהו על כך כבר עמד ע"ד הרשב"א בחי' גיטין בסוגיא דסיקריקין וכתב שם הרמב"ן דרב ס"ל דאפי' אנסוהו על כתיבת השטר גמר וקנה דהא בסיקריקין כמאן דאנסו על כתיבת השטר דמי דודאי יקפיד הסיקריקין אם ימנע מהלוקח כתיבת השטר שנראה שהוא מצפה שיחזיר לו הקרקע ואפ"ה אמר רב דקנה וכ"כ בש"מ בסוגיין בשם ר"י:

סי' קנ"ב. כל אלו כו'. סתם אף באריס. והמחבר לטעמו שפירש בסי' קמ"ט סעי' כ"ה אריס בתי אבות כהרמב"ם. אבל לפירוש רשב"ם שא"י לסלקם לעולם א"כ אף בניהם נמי אין להם חזקה. וצ"ל לפירושו כמ"ש הרשב"א בש"מ דבן אביו בחיי אביו קאמר ועיי' נמוק"י:

סוס"י. וי"א דאם בן בן הגזלן כו'. זהו דעת הרא"ש. ולכאורה מרשב"ם משמע דחולק ע"ז שכתב בד"ה אלא כו' אבל בן בנו של גזלן כו' אי אחי כו' ולא אמר כגון שאמר בפנינו הודה לו דקא מיירי בה משמע דלא ס"ל לחלק כן. וכן ראיתי להרמ"ה שחולק ע"ז וכתב דדוקא מנה לו מהני בבן בנו משמע דהודה לא מהני ועיי' ש"מ:

הלכות נזקי שכנים סי' קנ"ג. סעיף ב'. הוציא כו' לאלתר כו' עיי' סמ"ע ס"ק ג'. והנה הקצוה"ח ונתי' הבינו דבריו דשוים פתיחת חלון לסתימתו ובשניהם החזקה מיד ובזה נסתייע הקצוה"ח מדברי הריב"ש. אבל תמוה מנ"ל כן דבאמת כונת הסמ"ע והריב"ש דבפתיחת חלון בעינן שהה מקצת בכדי שעות לברר היזקו ובסתימת חלון ע"ו אמרו בש"ס אר"נ ולסתום לאלתר הוי חזקה לאלתר ממש וכ"מ להדיא בדברי הריב"ש. ועיי' שו"ת ב"ש חחו"מ סי' מ"ז. ומה שהק' הנתי' מ"ש דכאן מועיל מחילה מ"ש מהניח גחלת על בגדו ב"ק כ"ז. י"ל דמחילה ל"מ אלא דמהני לחבירו במחילתו ולא בנזקין שאין הנאה מזה לחבירו וי"ל עוד:

סעיף ו'. כך החזיק כו', עיי' נתי' שביאר דהוא מתורת חיוב. ותמוה שלא הביא דברי הנמוק"י במקומו דמפרש שהוא מתורת קנין ממש. וגם על הסמ"ע תמוה שפסק דלא כהריטב"א ובב"י הביא מחלוקתם ולא הכריע ובשו"ת מבי"ט סי' צ"ו הסכים להריטב"א. ובס' תב"י ראיתי שמבאר דברי הנמוק"י דלבו נוקפו על לכתחילה אבל בנפל ודאי מודה דאינו משועבד לבעל חצר. ולא ראה שכן הוא להדיא בנמוק"י:

סעיף י"ג. ואם היה סולם גדול החזיק. ה"מ היכא דהחזיק במקום ידוע בחצר אבל היכא דהוי רגיל לשנויי ממקום למקום אין לך עראי גדול מזה כ"כ הרמ"ה:

סעיף י"ז. לאחר ז' החזיק. היינו לבני א"י. ולדידן עד ח' כ"כ הרמ"ה. ובתוס' כתבו משום דאסור לסתור ולפי"ז גם בחזקת ג' שנים או ל' יום אם נשלמו ביו"ט אין חזקה עד לאחר החג ועיי' הג' יעב"ץ בש"ס. שו"ר בש"מ בשם הראב"ד שכתב להדיא לפרש כן:

פת"ש ס"ק ג'. ועוד כיון שיש להמוכר שטר כו'. לפמ"ש בפת"ש לעיל סי' י"ב ס"ק י"ד בשם הב"א דבהרחבת זמן אין ראיה מלא החזיר השטר א"כ ה"נ אין ראיה מדלא החזיר השטר דהא צריך לו להראות שיש לו שיעבוד דירה עליו ואף אם מחל לו על הקטנת החדר:

סי' קנ"ד. סעיף א'. אחד מהשותפים כו'. הנתי' מביא קושית הרמב"ן מאי קמ"ל דאפי' בביתו אסור לשנות ומביא תירוץ הרמב"ן ע"ז. ועפי"ז תמה לפי פסק רמ"א סוסע"י ד' ע"ש. והנה על פסק רמ"א שהוא מהרמב"ם י"ל דבאמת דעת הרמב"ם אינו מוכרת ויש שכתבו בדעתו דאפי' בביתו אסור עיי' בדה"ב ובלח"מ בשם רלב"ח וקמ"ל טובא. אך לפמש"כ רוב המפ' בדעתו דס"ל כתשו' הרי"ף קשה. ובאמת הרמב"ן לא הק' כן רק לפי מה דמפרש שם להס"ד דאסור משום טענת ד' אמות וע"ז הק' דהא בביתו נמי אסור וע"ז תירץ שפיר באופן דאין נ"מ מהד"א. אבל מטעם היזק ראיה לק"מ דקמ"ל דאסור לפתות אפי' ביתו שיש לו בחצר בלי פתח והוא יש לו זכות בחצר על פתח אחד ובביתו היה יכול לפותחו ובבית זה אינו רשאי משום קפנדריא שיעשו בני החצר דרך ביתו. וא"כ אינו מוכרח דהרמב"ן חולק על הרמב"ם שבהג' רמ"א דכתב כן רק להס"ד דמשום ד"א הוא. אבל צ"ע בדברי הטור שכתב כאן דעת הרמ"ה ולא הביא מש"כ בפירוש דמותר לשנות אם סתם האחת. שו"ר בב"י שמביא בשם הרמב"ן דס"ל כדעת הרמב"ם וצ"ע:

סעיף ג'. לא יפתח כו'. בפי' רגמה"ג הנדפס על הגליון פירש במתני' כגון שאין לשאר השותפים חלונות. וצ"ע למה דחק לפרש כן. ומש"כ המחבר בשם יש מי שאומר דכל שיש למטה ממנו ג' בתים דינו כרה"ר. כתב בשו"ת חסל"א דע"כ ל"כ הרשב"א ז"ל כן אלא לענין פתח נגד פתח דמיירי דיש לו רשות לפתות שם פתח כפרשב"ם ב"ב ס' אלא דאנו אוסרין לו משום היזק ראיה לפתוח פתח נגד פתח וכשיש ג' בתים למטה הימנו א"ל סו"ס בעית לאיצטנועי מפני הרבים. אבל במקום שאין לו רשות לפתות לו פתח וחבירו מוחה בו משום ריבוי הנכנסים ושאינו רוצה שיחזיק בד"א של פירוק משא לפני הפתח פשיטא שיכול למחות דאטו משום שיש נכנסין יוסיף להצר להם יותר. ועיי' רס"י קנ"ו: