בית יעקב (טבשונסקי) יט

סמ"ע ס"ק י"ט. ועיי' חרישה שם כתבתי כו':

לא כן פסק הרמ"ה דאע"ג דהוחזק בגזלנות על שדות אחרות יש לו חזקה אא"כ הוחזק להרוג נפשות על עיסקי ממון ואע"ג דהוחזק בגזלנות לכמה בנ"א לא איתחזיק בגזלנות לגבי כולי עלמא דאיכא דנוח לו ואיכא דקשי לו אלא אם הוחזק להרוג נפשות ש"מ לא מוקי נפשיה בגזל:

שם. ס"ק כ'. אבל מסידור לשון כו':

וכתב הב"י דומיא דבי ריש גלותא וכ"כ הרמב"ם פי"ג מטוען. והנה הרמב"ם שם הל' י' בדין דבי ריש גלותא כתב דלא אינהו בדידן ולא אנן בדידהו ובהל' י"א כתב בגזלן שהחזיק אין אכילתו ראיה ולא הזכיר אנן בדידיה. אלא שממש"כ שם בהל' ב' וכן ראשי גליות וגזלן וחש"ו וכו' וכן המחזיק, בנכסיהם אין אכילתן ראיה מזה מפרש הב"י דקאי אכולהו ולא אחש"ו לחוד דמינה סיים. ולפי"ז תיקשי למה אהדר הרמב"ם בהל' י' לפרושי בי ריש גלותא ולא אהדר כן בהל' י"א בגזלן. וי"ל דהרמב"ם בהל' י' אתי לאפוקי ממה שפירש הרמ"ה דאין מחזיקין בהם משום דמניחין לאכול דרך נדיבות לכך כתב הרמב"ם דהטעם הוא מחמת יראה וכיון דהטעם הוא מחמת יראה ודמי לגזלן לכך בהל' י"א בגזלן לא צריך תו לפרש דאין מחזיקין בשלו דכבר פירש כן בבי ריש גלותא וטעם אחד להם:

שם ס"ק כ"א. והטור לא כתבו כו' בחזקת ישראל הקונה ממנו:

אולי עפ"י מש"כ הרמ"ה דאם הלוקח בעצמו יודע שהוא של ישראל אף דלית לתובע עדים דשלו הוא מיחייב לאהדורי נהליה. ולזה כתב הטור כן בידוע ר"ל ביודע הישראל אף דלית לתובע עדים:

שם. ס"ק כ"ב. וכתב הראב"ד והמרדכי כו':

במרדכי לא מצאתי מזה ובפ' חזקת מביא המרדכי להלכה פירוש הב' שברשב"ם דאע"ג דבשאר מקומות הוי חזקה בג' שנים אבל בארץ פרס דוקא מ' שנה. וגם מש"כ בשם הראב"ד דאם החזיק העכו"ם או הישראל הבא מכחו מ' שנה תמה הנתי' דל"כ כך אלא בהחזיק העכו"ם ע"ש. ולולא שהוא דחוק בכונת הסמ"ע י"ל דהדין נתחלק עפ"י מש"כ הרמ"ה לפרש כגון דהואי האי ארעא דגוי מעיקרא וזבנה ישראל אחריני בשטרא דאי אית ליה סהדי לישראל קמא דאכלה מ' שנין מקמי זבינא דישראל בתרא מוקמינן לה בידיה דישראל קמא וכי זבין לישראל בתרא לאו דידיה זבין ואי לית ליה סהדי על מ' שנין ולא נקט שטרא מוקמינן בידיה דישראל בתרא. וזה י"ל במש"כ הסמ"ע דאם החזיק העכו"ם הוא כמ"ש הראב"ד. או ישראל הבא מכחו הוא לפירוש הרמ"ה. והפוסקים לא הביאו זאת משום דאין לדון מחוקי הפרסיים וגם בעיקר פירוש הש"ס נבוכו הראשונים:

ש"ך. ס"ק י"ג. ומ"מ כאן א"צ כו':

והא דפסק בסי' קמ"ו סעי' ט' דנשבע ונוטל ובש"ך דאפי' בשמא נשבע ונוטל והכא עכ"פ לא גרע משמא. צ"ל דכל הטעם דנשבע שם הוא מטעם שמא מחל כמ"ש שם הב"ח וכ"ז שייך רק באומר א"י של מי הוא כו' כדאיתא שם אבל בטוען טענה ומתברר דהטענה אינה כלום ל"ש זה ועיי' קצוה"ח:

סעיף י"ט. אין מחזיקין כו':

עיי' קצוה"ח מש"כ לפרש בדברי הרמב"ם וכ"כ עוד בסי' רל"ה. ובשוש"י וערוך השולחן השיגו עליו דדוקא בפחות מבן כ' דמדאורייתא מכירתו מכירה אלא דתק"ח הוא שלא יזלזל במכירתו כתב כן הרמב"ם אבל בקטן ממש דמדאורייתא אין מכירתו מכירה בזה אף שהגדיל אין מכירתו כלום. והנה כדברי הקצוה"ח מצאתי כאן בפרישה שכתב כן בדברי הרמב"ם ועיי' מש"כ עוד בפרישה סי' רל"ה. ואולי הפרישה מפרש כאן בפחות מבן כ' כמ"ש המהרי"ט מובא בבאה"ט כאן. ועיי' לח"מ פי"ד מטוען בשם הריב"ש ראיה מש"ס להראב"ד רמז לזה הש"ך. והלח"מ דחה זה. ולפנינו בש"מ מובא פירוש הראב"ד בש"ס כמ"ש הריב"ש אלא שהוסיף עוד וכתב ואפי' משהגדיל כיון דחזה לך אכיל ואזיל סבר דידך הוא ולא מיחה. משמע דבקרוב שפיר אסיק אדעתיה כמ"ש שם בש"מ מקודם בשם משי"ח ולא כלח"מ:

סעיף כ"ג. אינו מצטרף לתשלום כו' התומים הק' מסי' קמ"ד ע"ש והוא באמת תמיה גדולה. והנכון מש"כ לתרץ בזה בשו"ת בית דוד להגרד"ט ממינסק דדוקא שם בגזילה דקי"ל בסי' ק"י דנזקקין אפי' לקטנים והיו מקבלין מחאתו שפיר הו"ל למחות. משא"כ כאן דהיה לו חזקת אבהתא מעיקרא דמבואר בסי' ק"י דאין נזקקין הוציא מידו והוי כשעת חירום בסי' קמ"ג ולא הו"ל למחות. ועיי' נמק"י ב"ב מ"ב בסברת הרמב"ן. אבל הנתי' ס"ק י"ח כתב דהמחאה הוא אולי יזהרו או קרוביהם יזהירו בשמירת שטרם דהם ג"כ לפעמים בני שמירה נינהו כמ"ש תוס' ב"ק ט' ע"ב וי"ל:

סעיף כ"ד. י"א דהוי חזקה:

עיי' תומים מש"כ לדיעה זו. ובנתי' דחהו משום דפשיעה בקרקעות פטור. ועיי' ש"ך לעיל סי' ס"ו ס"ק קכ"ו ובמפ' שם ודוק:

סעיף כ"ח. האומנים שהיו בונים בקרקע כו':

משכח"ל בבנאי או צייר שדרכו לקבל עליו חצר לבנותה או לציירה ודרכו לדור בה עד שתכלה מלאכתו כדי שיהא מזומן שם לעשות מלאכתו כ"כ הרמ"ה. והנתי' לא ראה דבריו ע"ש:

סעיף כ"ט. האפטרופסין כו':

התומים העלה דבידוע שא"ל רשות בשאר השדות לכו"ע א"ל חזקה. ומבהגר"א ס"ק נ"ה ל"מ כן דבאשה א"ל רשות כשסילק א"ע ואפ"ה א"ל חזקה, וכ"מ לשון רמ"א דהוסיף דא"ל רשות בהם. משמע דידוע דא"ל רשות בהם. ומש"כ התומים כן בשם הפרישה. הוא כתב רק דכן נוכל לפרש לשון הרמב"ם אבל לדינא משמע מסוף דבריו שם דמיירי בכל גונא:

סעיף ל"א בהגה. יחיד כו' תמיד כו':

משמע מלשונו דג' פעמים עכ"פ בעינן ועיי' שע"ת אור"ח סי' קנ"ג ס"ק כ"ז ובמסגרת סוס"י ק"מ דין מ"ד. ומש"כ בפת"ש ס"ק ג' בא"ד דמי שנותן ממון לצדקה כו'. בשו"ת ברכת משה סי' א' ב' העלה מדברי הרדב"ז דדוקא משום רווח עניים רשאים לשנות למי שנותן יותר ולא משום רווח בהכנ"ס. ולא נתבאר אי מצי לדחותו גם קודם זמנו כשמוסיף או דוקא לאחר זמנו אין לו חזקה ועיי' משנה ברורה סוס"י קנ"ג:

סי' ק"נ. סעיף א'. ומ"מ עצה טובה כו':

או דליכתוב לו מלוה שטר הודאה שיורד בה במשכונא ולעולם לא אהא נאמן לומר לקוחה היא בידי כ"ז ששטר זה בידך. רמ"ך בש"מ ב"מ ע"א. ולפי"ז צ"ע בהא דב"מ ק"י א"ל איבעי ליה למחויי ובתוס' שם דקס"ד דלא מהני אלא כשאומר פלוני אכיל לארעאי בגזלנותא והא בלא מחאה יש עצה פשוטה כמ"ש הרמ"ך:

ש"ך סוס"ק י"ג. וא"ל כיון דקטנים כו':

עיי' תומים בכללי מיגו אות ל"ת מה שפיקפק על הכנה"ג, במיגו דהחזרתי לאפטרופס. ותמוה שלא העיר מדברי הש"ך כאן. ולפמש"כ שם לפרש לדבריו בשני אפטרופסין ה"נ י"ל דעובדא דרבה ב"ש היה בשני אפטרופסין:

שם. ס"ק י"ט. דכל משכנתא דסורא קלא אית ליה והק' המעיי"ח כיון דא"י לטעון לקוח מתחילה איך יהיה נאמן שלקחו אח"כ כיון שבא לידו בתורת משכונא מי גרע ממשכון דמטלטלין ואיכא עדי פקדון וראה שאינו נאמן לטעון לקוח אח"כ כמבואר, בסי' קל"ג. אבל באמת כונת הש"ך הוא לא דאינו נאמן לטעון לקוח בתחילתו משום קול המכחיש אלא כונתו כמ"ש הרמב"ן מובא בש"מ ב"מ וז"ל ואע"ג דאי כפר ואמר מעיקרא בתורת זביני אתי לידי ע"כ מהימן אין דנין אפשר משאי אפשר דהתם לא אפשר למיעבד בה תקנתא ועוד קלא אית לה למילתא ולא שכיח דאמרי הכי. וגם כונת הש"ך כן הוא דאף דאי יטעון בודאי מהימן אבל לא חשו לזה דאינו שכיח וא"כ במיגו שפיר מהימן דאף בדלא שכיח נמי אמרי' מיגו וראייה ממיגו דנאנסו כמ"ש הש"ך בכללי מיגו אות כ"ב ובתומים שם:

סי' קנ"א. סעיף א'. ובעל בנכסי אשתו:

כן הוא לשון הרמב"ם. ובטור כתב גם ואשה בנכסי בעלה. והלח"מ פי"ד מטוען תמה על השמטת הרמב"ם