בית יעקב (טבשונסקי) יז

מצייר שם באו"א. ובשטר מפורש שם כמ"ש היפ"ע. והמפרשים לא ראו דבריו דבזה נסתרו כל מש"כ בזה:

סעיף ד'. בכל אלו כו' עיי' תומים שכתב דגם גבי מערער לא הוי מיגו להוציא. וראיתי מי שהק' מתוס' ב"מ ק"ט ד"ה א"ל שהק' לעולם יהא בעל הקרקע נאמן כו' א"נ הוי מיגו להוציא. הרי דלא כהתומים. אבל ראיתי בכללי מיגו להתומים שהוכיח כן מתוס' ב"ב וכ"כ שם בנתי' וצ"ע דהתומים שם הוכיח כן מש"ס פ"ב דכתובות ועיי' קצוה"ח שם:

סי' קמ"ו. סעיף א'. ואפי' זקנים כו':

הרמב"ם השמיט זה. וכתב הלח"מ שהוא כש"כ מא"ל אל תימרו לו. ולכאורה תמיה דהא התוס' כתבו דזקן או חולה גרע ונהי דהרא"ש חולק אבל לא כתב דיהא יותר עדיף. וצ"ל דלמאן דפליג הוי נמי כש"כ דבשניהם הוי מחאה משום תברך חברא אית לו ושם הא אמר לא תימרו ואנן מדייקינן מדבריו לאחריני תימרו אבל בכל אופן יש בזה צד ספק יותר גרע מזקן או חולה דלא אמר להם כלום דמשום זה באמר להם זילו תימרו הא פליג ר"ז:

סמ"ע ס"ק ד'. וטעם סברא הראשונה כו'. צ"ע אי י"ל כאן האופנים המבואר בסי' פ"א דמסלקת השטאה. ובזה היה א"ל מה שהק' בתומים על הש"ך ס"ק ד' שפסק כהרא"ה נגד הרשב"א. דהש"ך לשיטתיה שהוכיח בסי' פ"א סעי' י' כהרא"ה דהודאה בפני ע"א בזאח"ז מצטרפין וע"כ פסק גם כאן כהרא"ה. והתומים אולי לטעמו שם שחולק על הש"ך:

שם. ס"ק ז'. אבל להי"א כו':

הא כתב הנמוק"י דבגזילה לבזותו נתכוין ולכך צ"ל למכור כו' אבל בשכירות או משכונא די שאומר משכונא בידי ולא הוי כש"כ וצ"ע:

סעיף ד'. בהגה. ולא מהני כו':

הרשב"א כתב משום דבמחאה צ"ל למחר אתבענו לדינא ומה היה לו לחוש ולמה יעמידהו בדין והם אינם בעל דבר שלו משמע דבל"ז הוי מחאה. ולפי"ז צ"ע בסתימת הרמ"א דהרשב"א לטעמו דצ"ל כן. והרמ"א דמביא דעת החולקין למה סתם כאן:

סעיף ז'. ערער וחזר וערער כו':

כתב הרמ"ה מובא בטור ובסמ"ע דוקא דמוכח מתוך טענתו השניה דמבטל מחאה הראשונה. וברמ"ה מביא עוד מחלוקת הראשונים הרי"ף והר"י מיגש ס"ל דוקא דשני תרי זימנא. ור"ח ורשב"ם ס"ל דדי בחדא זימנא ופסק הרמ"ה דמספק אין מוציאין מהמחזיק עד דשני תרי זימנא וגם בש"מ מובא מחלוקת בזה והשו"ע לא הזכיר מזה וצ"ע:

ש"ך ס"ק ו'. וא"צ הלוקח כו':

עיי' תומים הכרעת הרשב"א בזה. ובלח"מ דייק עוד מדברי הרשב"א דלא סגי בבירור שהוא ירשו לחוד אלא צריך נמי בירור שבאה לידו בירושה. ומש"כ הקצוה"ח כאן בדברי המהרי"ט תמיהני שלא ראה דברי המלמ"ל פי"ד מטוען שדחה כל דברי המהרי"ט ע"ש:

סמ"ע ס"ק כ"ג דאפי' לא החזיק בה הלוקח ג' שנים כו':

והוסיף דמ"מ האשה החזיקה ג' שנים וכן נראה להדיא בהג' דרו"פ וז"כ הסמ"ע שרמז לזה. והנתי' כתב בשם התומים שדחה דברי הסמ"ע וכתב דבעינן שיחזיק ג' שנים. ופלא שבתומים ליתא כן אלא מוסיף על דבריו ולא הזכיר דבעינן שיחזיק. והנה בד"מ מובא תשו' הרא"ש דבמקום דרגילין להכריז קרקע הנמכרת ולמעבד בה פרסום ולא עבדי בקרקע זו לא טענינן ליורש דבר שאינו שכיח ובהגה השמיט זה. אולי דיש מפקפקין בזה עיי' לחם רב סי' קל"ה שפסק דבכל גונא טוענין:

שם ס"ק כ"ח. במיגו דאי בעי אמר ביומא אחריני הואי בהדך:

והק' המפ' מה מיגו הוא זה דאם יאמר על יומא אחריני יהא צריך לברר על אותו יום עיי' פרישה ופ"ת. אבל בגוף דברי הרמ"ה כתוב להדיא דיכול לומר דכמה שני מקמי הני שני חזקה זבינא מינך ול"ד ההוא יומא קאמר ועיי' תומים:

סעיף י"ז. שהוחזק המוכר גזלן על שדה זו. וכתב הרא"ש ואע"ג דאמרי' לק' אי לאו דאודי ליה כו' מ"מ ביני לבינך היית רשאי לומר שגזלה ממך ולא היה לך להשיאני עצה לקנותה. וצ"ע למה צריך לשני הטעמים דבטעם ב' לחוד סגי וכן ראיתי מתרץ בש"מ בשם הרשב"א. ובאמת בלא"ה לק"מ דהודאה מחמת יראה הוא רק לגזלן עצמו כשמודה ולא להלוקח וצ"ע:

סעיף כ"ג. מעמידין אותה כו' של אבותיו:

והיינו דבעדי הכחשה לא אמרי' עדות שנתכחשה קצתה נתכחשה כולה כן כתבו הראשונים כאן. ותמיהני על המחנ"א הל' עדות סי' ו' שחקר בזה וחתר להביא ראיה מסוגיין ולא הביא דברי הראשונים:

סעיף כ"ד. ויש מי שחולק:

עיי' בטור שני הדיעות. ולעיל סי' פ' סתם הטור כדיעה הא' והיינו משום דעת אביו הרא"ש דס"ל כרשב"ם וכן דעת הרמ"ה וכ"פ המחבר שם. אבל צ"ע דדעת היש מי שחולק לאו דעת ר"י לחוד היא דכן פסק גם בהג' מיימוני מובא בש"מ וכ"פ המאירי סנהדרין בשם הגאונים:

והנה הש"ך כאן ס"ק ג' הק' מאוד בדברי המחבר למאי שפסק הטור לעיל כו' ע"ש. וצל"ע בדברי הש"ך דקושיית תוס' מבואר יותר בש"מ בסוגיין ושם כתב להדיא דמיירי שיש לו עדים שדרו בו אבותיו יום אחד וע"ז סובב קושית התוס'. מיהו גם בטור כתב לחילוק ר"י דמיירי שאין לו עדים שדרו בו אבותיו יום אחד וכתב ע"ז דעת הרמ"ה החולק. אבל גם זה צ"ע דסתם דיעות הסוברים דהכא לא טענינן אף ביש לו עדים שדרו בו אבותיו וכן מובא בב"י בשם מהרי"ו שני הדיעות. ומה שהק' עוד הש"ך על הטור מנ"ל דלשון ירשתיה מאבותי משמע דלקחוה וגם התוס' י"ל דלא ס"ל כן. הנה בש"מ מבואר בשם רשב"א וז"ל דלישנא דקאמר של אבותי ולא אמר מאבותי ירשתיה מסתמא משמע דשל אבותי היא משנים קדמוניות, והרשב"א שם תירץ דלא טענינן ליורש אלא כשטוען שמא ולא כהכא שטוען ברי וכן מובא תירוץ זה במ"מ. מזה משמע דלא כחילוק הסמ"ע בס"ק כ"ג. וגם מדברי רשב"ם שכתב דהכא אין צריך עדים שדרו בו אבותיו יום אחד שהרי זה טען טענה גמורה משמע דטענת ברי הוא. ודברי הרשב"ם מובא גם בדרישה. וצ"ע על המ"מ שלא הביא גם חילוק הר"י ותוס':

סעיף כ"ה. טען המערער שהוא מזויף כו':

הב"י עמד על הרמב"ם דגבי הלואה כתב אמנה או מזויף ובמכר כתב רק מזויף והשמיט אמנה. וי"ל עפ"י מה שהק' בתומים מה חשש יש במכר משום אמנה הא מכרו. ונ"ל דלהרי"ף לשיטתיה שפסק דלא אמרי' עבחז"ל שפיר יש חשש כמ"ש הטור סי' רל"ח ומובא שם בסמ"ע ס"ק ב' ע"ש. והרמב"ם דס"ל דכותבין שטרי מכר אף בלא אקנייתא כמ"ש שם הב"י וש"ך בדעתו וליכא לדידיה חשש באמנה שפיר השמיט. ומה שדחה התומים מש"כ הש"ך ס"ק כ"ו ממש"כ הרי"ף ע"ש. הא הש"ך קאי על לשון המחבר והוא מהרמב"ם שכתב והוא מקויים ע"ז כתב דאם כבר הביא לפנינו מקויים גם הרי"ף מודה:

סי' קמ"ז. סעיף א. והרי איבד כל זכותו. הק' בתומים הא ל"מ הודאה לגזלן. והנתי' כתב דכונת השו"ע בראיות שהם שלו. וליתא דכתב הריטב"א ומובא בב"י דאפי' אם מביא עדי גזילה. וע"כ כמ"ש באופן הב'. אלא דמש"כ בתומים להוכיח מרא"ש ב"ב דאין לחלק בין גזלן לגזלן. תמוה דהרא"ש כתב להדיא שם דמוחזק בגזלנות מדאמר והא פלוני גזלנא. ועיי' בהג' הרי"ף שהרי"ף ל"ג זה. ומש"כ בהגה בשם הריטב"א ודוקא שחתם עם עד אחד כו'. באמת הריטב"א מסופק בזה עיי' ב"י. ובמדר"א הק' דלמה דקיי"ל דשני שטרות בע"א מצטרפין הו"ל למיחש דיתחום עד אחר וכי בשטר אחד שחתמו זה שלא בפני זה נמי לאו כלום הוא? והנ"ל דאין ה"נ להריטב"א. דלפי מה שנראה מפשטיות לשון הש"ס ל' ע"ב התם קעביד מעשה משמע דעיקר הוי החתימה אפי' חתימת עד אחד נמי הוי מעשה. אבל הריטב"א כתב מובא לשונו במורה צדק סי' קמ"ז ובשו"ת פמ"א סי' קנ"ז וז"ל אומר מורי לא מפני מעשה החתימה אלא שהדבר נגמר בזה וה"ה לעדות ע"פ אם נכנס ערב או קבלן כו'. וא"כ דוקא בנגמר על ידו כל המעשה ובע"א דלא נגמר ע"י כל המעשה לא הפסיד זכותו. ועפי"ז יש לדון במש"כ המבי"ט והרנא"ח מובא בפמ"א ת"א סי' צ"ב דגם בסרסור הפסיד זכותו. די"ל דוקא בהיה הגומר ולא