בית יעקב (טבשונסקי) טו

סתם הרמב"ם דבנקיטי מהימנא לפי שאין עיקר הדין שם וכן ביאר יותר אף דבנקיטי מ"מ אי טען כן צריכין לברר וע' חי' אבן העוזר עוד הק' שם ברמ"ה מ"ט לא מוקי שם הש"ס בשכירו ולקיטו שרגיל ליכנס אצל הבעה"ב תדיר דלא גרע משיבבי. ותירץ כי היכי דלא לוקמא מתני' דלא כר"י בסנהדרין דפסל שושבין לעדות כ"ש בשכירו ולקיטו ולפי"ז לדידן דשושבין כשר לעדות קשה [עי' פת"ש רס"י ל"ג]. שו"ר בתומים רס"י ל"ג שכתב להוכיח מזה דפסול וכתב דלא מצא כתוב כן ויש לו תנא דמסייע הלא הוא הרמ"ה. ומש"כ המחבר ועפ"י השכנים כו'. והק' המפ' לדעת הרמב"ם בהל' עדות דהכחשה והזמה ביחד הוי הכחשה א"כ קשה לדעת האומרים דבד"מ בעינן עשאי"ל והכא אם יוזמו תתבטל גם החזקה עצמה והוי עדות שא"א י"ל. ולמש"כ התומים רסי' ל"ח בכונתו א"ש כאן. עוד י"ל לפמש"כ הפרי תבואה סי' נ"ד בישוב קושית המקנה קדושין מ"ג אמר לשנים צאו וקדשו לי כו' ולהרמב"ם הא הוי עדות שאאי"ל דגם גוף הקדושין יתבטל. ותירץ הנ"ל דהרמב"ם לא כתב כן אלא כשמכחישים גם גוף המעשה שהוא ודאי שקר שראו שלא זה הרג את זה כו'. משא"כ כאן דאף שהם היו שלוחים בדבר עכ"ז אפשר שגוף מעשה קדושי האשה היה ע"י הבע"ד עצמם או שליחות אחרים. וה"נ יכול להתברר ע"י עדים אחרים שראו הקנין וכדומה. ומש"כ בפת"ש ס"ק ו' דבבתים כו' ל"מ בהו כו'. אין הספר בידי לראות אם לא הביא מסמ"ע סוס"ק י"א ובנתי' שם ועי' ים התלמוד ב"ק כ"א מש"כ בזה, ומש"כ בהג"ה. מקומות ביהכנ"ס כו'. בתשו' הרא"ש מסיים דהו"ל למחוק את השם. ולפ"ז צ"ע בהיו שמותיהם שווים. ועי' תומים דביושבים כ"א על מקומו ל"ש זה. ואם יש להמערער מקום אחר בביה"כ שיושב שם אין ראיה מזה. ובעיקר מקורו עי' שמ"ק מובא תשו' רמ"ה שצווח ע"ז:

סעיף ט'. אפי' אם השאילו להם:

כן כתב הרשב"א מובא בב"י. ולא הביא דעת הרמ"ה שכתב דדוקא אגירי ולא בשאלה. וגם לא ביאר המחבר דלפי"ז לא בעינן דידור בו הלוקח אפי' חד יומא כמ"ש בנמוק"י לדיעה זו ועי' מש"כ הראב"ד בש"מ:

סעיף יא. דאי בעי אמרי כו':

עיי' ט"ז שהק' מסי' ע"ב דבב' עדים ל"א מיגו הנה כבר עמד ע"ז בש"מ. ולכאורה עמדתי על מה שלא תירץ כמ"ש תוס' קדושין דלפטור אמרי' וי"ל בזה ואכ"מ ועיי' דרישה. שו"ר בתומים מזה:

סי' קמ"א. סעיף ג. שה"ה אומר לא הוברתי אותה כו':

והוא כלישנא בתרא. והנה הנמוק"י כתב דלל"ב נ"מ אפי' בין שדות זרועות יכול לומר כן וכ"כ הרמ"ה. ומשמע דאם היא בין זרועות וגם טובה א"י לומר כן וכ"כ הב"ח וא"כ צ"ע על המחבר דסתם יותר מדאי. וגם צ"ע דהשמיט דעת הרמב"ם המובא בטור דבעינן ניר. ובש"מ יש חולקין ע"ש:

סעיף ד'. יש מי שאומר דהוי חזקה:

הב"ח פירשו באתרא דמקצתם מוברים והתומים דחהו ומפרשו באתרא דכולהו מוברי וכן משמע כונת הר"י ובזה א"ש מקורו כמ"ש בבהגר"א והט"ז שהקשה. לא ירד לזה:

סמ"ע ס"ק י"א. כבר כתב המחבר כו':

בפשיטו י"ל עפ"י מש"כ הב"ח דלפירוש רבינו האי צ"ל דמיירי דלא אכל הפירות לסוף אותה שנה דאי אכיל לבסוף לא גרע מניר דהוי חזקה. לדעת הרא"ש והטור. וזה שהוסיף הרמ"א כאן דתליא במחלוקת דלדעת הרא"ש והטור הוי חזקה באכלה פירות סוף שנה וסתימת המחבר מיירי בלא אכלה פירות:

סעיף י"א. אעפ"י שנהנה בעבירה:

דעת הרמב"ם ותמהו עליו מכתובות פ' האשה. ולכאורה גם להראב"ד בהשגות קשה שכתב דאכילת עצים שמה אכילה הואיל דליכא פירי אחריני וא"כ מה ראייה מייתי שם מחזקה דליכא פירי אחרינא לאכילת הבעל דהניח פירות אחרות ואכל הזמורות. והתומים כתב בשם הרמב"ן לחלק בין כלאים לערלה ושביעית דבכלאים אמרינן למערער למה לא מחית הלא היית יכול לאכול מתוך שדך בהיתר פירות דכי היית מחויב לזרוע כלאים שתאסור בהנאה, ול"י דהא גם בערלה היה יכול המערער להנות בהיתר לחלוף או למכור לעכו"ם כמ"ש ביור"ד סי' רצ"ד סעי' י"ד ועיי' ט"ז לק' סי' קס"ח. ומש"כ עוד התומים ואני מוסיף עוד טעם דבאכילת כלאים לפי טענת המערער אינו אוכל באיסור כלל כמ"ש הרמב"ם פ"ה מכלאים דין ח' שאין אדם אוסר דשא"ש. באמת דעת הרמב"ם שם דלהרוחה נאסר כמ"ש הכ"מ והרדב"ז שם רק דעת הראב"ד שם דדוקא פועל אבל אינש אחריני לא וצל"ע באם היה אחד מהשנים נטע רבעי אם עלתה לו דהיה על המערער לחשוב אולי פדאו. גם צ"ע באכל בשוגג ערלה שסבר שכבר עברו עליהם שנות ערלה וגם המערער יודע שאוכלו בשוגג דל"ש לומר גלית אדעתך כו'. ועיי' פי' הרגמה"ג על הגליון שפירש דאכלן מפוזרים וצע"ג למה דחק לפרש כן:

סעיף ט"ו. אעפ"י שעמדו על האילן כו':

עיי' ב"ח וסמ"ע. ולולא דבריהם הק' היה נ"ל דפירוש ר"ה גאון ברא"ש ופי' ר"ח חדא היא ומש"כ הרשב"ם בפיר"ת קודם בישולן הוא לאו דוקא והב"י לא העתיק קודם בישולן בסעי' א' זולת בסעי' ה'. ולפרושו כל החסרון הוא משום דלא גדר בעצמו ואי קודם בישולן דוקא הא החסרון הוא מצד אחר משום דלא נגמר הפירי זולת לפירוש הרמב"ן בפיר"ח המובא בדרישה רס"י זה הוא בדיוק דוקא קודם בישולן ע"ש אבל הב"י לא הבין כן כמ"ש שם בדרישה לפירוש הא'. ועכצ"ל דקודם ר"ל עם גמר בישולן ולאפוקי אתי מפירוש הרמ"ה שכתב דדוקא בשהה אחר גמר בישולן הרבה ודוקא באופן זה לא עלתה לו חזקה משום דהיה לו לגודרו עם גמר בישולו. ולולא יראתי י"ל דט"ס ברא"ש ובמקום "רב האי גאון" צ"ל "ר"ת גאון" ונתחלף להמדפיס ח' לה' וכן משמע ברמ"ה שהביא סתם פירוש זה דמשיר פירותיו ולא כתב קודם זמן בישולו:

סעיף ט"ז. היתה כו' י"א כו':

הק' בתומים דהא הטור מדמי זה לניר וכיון שפסק בסעיף ט' דניר אינו עולה היאך פסק כאן דעולה. באמת בתוס' ר"פ חזקת ד"ה שלשה מחלקין בין הך לניר עיי' בהגר"א אות כ"ו וגם כונת הטור אינו לדמויי לגמרי ע"ש:

סמ"ע ס"ק כ"ד. בטור כתב כגון בנות שוח כו':

והוא פיר"ת מובא ברשב"ם ותוס'. והנה בתוס' הק' לפירושו דהא בעינן בעידנא דאיתא להאי פירא ליתא להאי פירא. ותירצו כיון דיש שנה מחניטתו עד גמר שלהן. וראיתי מי שתמה עליהם מש"ס ריש פירקין דלא אמרי' כן רק להולכי אושא דילפי משור המועד ורבנן פליגי עלה. אבל כונת התוס' דהא יליף כאן מר"י דכל מה דסגי לר"י בשנה אחת אמרי רבנן ג' שנים מאן הולכי אושא ר"י כדאמר שם וכהאי גונא דבנות שוח הא גם לר"י לא הוי חזקה וליכא למילף גם לדידן:

שם ס"ק ל"ב. אעפ"י כו' וגם המוכר כו':

הוא עפ"י פירוש רשב"ם ותוס'. והנה בלח"מ סיפי"ב נדחק בדברי המ"מ מאיזה פירוש אתי לאפוקי. ופשוט דאתי לאפוקי מפירוש ר"מ מובא בש"מ דנהרדעי דוקא בדיקלא קאמרי משום דאין גזעו מחליף. והפוס' לא פירשו כן. ומה שהקשו התוס' שם לפי' רשב"ם דהו"ל להק' כן ממתני' דהספינה ולא מסברא. הנה הרשב"ם ד"ה מתקיף כו' כתב מאחר דתנן לא קנה קרקע כלל לא קנה. הרי דפירש באמת כן. אלא דנהרדעי פירשו דמתני' אין לו קרקע כדי אורה וסלו קאמר אבל תחתיהן יש להן וע"ז הק' רבא דפשעות דמתני' שם ל"מ כן וא"ש:

פת"ש ס"ק א'. יש להסתפק כו':

עיי' תוספתא ב"ב פ"ב יש להוכיח כן ובמב"כ שם כמדומה ט"ס וצ"ל תשו' פמ"א והוא המובא בפת"ש אהע"ז:

סי' קמ"ב. סעיף ב'. כיון שהיה הסיוע בטעות:

עיי' קצוה"ח מש"כ בישוב קושית התוס'. ובנתי' דחהו מדא"ל זיל אהדר והא הוי הפקר. ואין בזה כדי דיחוי דהא זיל אהדר א"ל קודם ששמע טענת מחילה ועיי' ש"מ שם. ומש"כ בפת"ש ס"ק א' דל"א כן רק בדבר מועט. כ"כ הקהלת יעקב בשם מהרשד"ם סי' שכ"ד. אלא שהמגיה ביד רמה השיג עליו דמשמע משם דאפי' ביותר משויו נמי אמרי' כן. ומש"כ בס"ק ב'