בית יעקב (טבשונסקי) יב

בחז"ה דהוי עשוים להשאיל ולהשכיר ועפי"ז כתב דהוא מחלוקת הראשונים. פלא הלא במקומו שם מחולקים רש"י ותוס' בזה ובב"מ קט"ז ע"א ובהג' אשרי שם מביא מחלוקת רש"י ותוס' בזה:

סעיף ב'. אבל אם מסרו לו בעדים כו':

בסו"ס מעיי"ח בקונטרס אומן חקר במסר לו בעד אחד. ועיי' ישועי"ק בחי' חו"מ מביא ראיה מדברי הרמב"ם דאף בע"א אינו נאמן לומר החזרתי. ומצאתי ביד רמ"ה שכתב וז"ל דבאומן איכא לאחזוקי דבתורת אומנות אתא לידו דאומן בלא סהדי כחד סהדי דמי. והנה הש"ך פיקפק על מגו דנאנסו ובתומים תמה מהא דנאמן בנאנסו ואף בשטר ולמה יגרע. ולמש"כ ברשב"ם שם דדרך למידחי אבד שטרי י"ל קצת. והנה האחרונים חקרו במפקיד אי צריך להפקיד בעדים כמו במלוה ברס"י ע' [וראיתי מובא בש"ח מערכת ה' סי' פ"ת פילפולי המפ' בזה] ומכבר אמרתי קצת ראיה מיומא ד' פ"ג ר"י ור"י אשלימו לו כו' לסוף אמר להד"מ. ואי אפקידו בעדים לא היה יכול לומר להד"ם ואיך אפקידו בלא עדים. ואף להריטב"א מגילה כ"ח שכתב דכל ענין זה אף בהלואה אינה אלא ממידת חסידות וכתבו האחרונים דע"ז סמכו העולם להלוות בלא עדים. עכ"ז מוכת דבפיקדון אף ממידת חסידות אין בו דר"י ור"י ודאי הוי מקיימי ממידת חסידות. ולמש"כ הרש"ש דכל איסור זה הוא רק באמיד בממון י"ל זה. ובפ"א דיומא כל דמשתעי ר"ל בהדיה הוי יהבי ליה עיסקא בלא סהדי מוכח דאף פלגא מלוה ופלגא פקדון מותר עי' ע"א שם. וצ"ע בדברי הש"ך רס"י ע' ס"ק ב' שכתב עפ"י דברי הסמ"ע דאף בכת"י שרי דהא בסמ"ע כתב שם משום דא"י לטעון פרעתי. ומש"כ הש"ך ס"ק ו' והקצוה"ח ס"ק ג' בדברי מבי"ט. עיי' מרדכי פ"א דב"מ סי' רכ"ה ובהג' מרדכי סי' תי"ט בביאור דברי הירושלמי:

סעיף ז'. והוא טוען שנגנבו ממני:

והוא עפ"י ביאור הב"י בדברי הרמב"ם. והוסיף בדרישה דאף א"ת שהפקידו הלה בידו ה"ז המחזיק גזלן ששלח יד בפקדון ואחזוקי אינשי בגזלנא לא מחזקינן ועוד הא אין השומר רשאי למסור לאחר. וצ"ע דהא לא קיי"ל כר"מ דאמר כל המעביר ע"ד בעה"ב נקרא גזלן כמ"ש הרי"ף ורא"ש פ' המפקיד. וגם המשאיל א"י להוציאו מיד השואל הב' כמ"ש תוס' סו"פ השואל וגם בקידושי אשה לא מיקרי גזל ועיי' מחנ"א הל' שו"פ סי' ו'. ומש"כ בתומים להק' לפירוש הש"ך בשם אביו ותירץ משום ספק מלוה ישנה מעכב אצלו. כבר הקדימו הדרישה ע"ש:

סי' קל"ד. סעיף א'. ואפי' אם שהה ביד האומן:

וכתב בבהגר"א מדכללן במתניתין עם איש בנכסי אשתו ושם דוקא בנתגרשה. ואין ראייה כ"כ דאיש בנכסי אשתו שכיח כן ואפי' במגורשת ואינה מגורשת כמ"ש שם בש"ס אבל באומן הא כתב מהרי"ו בשם הרשב"א דאינו שכיח. ולכאורה יותר ראיה ממה שהק' בש"ס מ"ו וקתני אומן מהימן כו' ולישני דהכא מיירי בנשתהה זמן רב וכן משמע דשכחו הקציצה וע"כ דל"ש ובזה י"ל נמי במה שחקר המהרא"ש מובא בבאה"ט באומן שרגיל לקנות ולמכור ע"ש דהול"ל באומן כה"ג וע"כ דל"ש. וכן משמע ממהרשד"ם חחו"מ סי' פ"ד ועיי' הג' חכ"ש. ונראה דאין הבעה"ב צריך לשלם לו שכר פעולה כיון שהאומן מודה שלא נתנו לתקן. וכן דן המעיי"ח בקונטרס אומן בסוף הספר ע"ש:

סי' קל"ה. סמ"ע ס"ק ב'. ונראה דאפי' להראב"ד כו':

עיי' תומים מביא דברי הראב"ד מטעם אחר משום דלא ידע כמה הוא הנזק. וכן צ"ל בהשגת הראב"ד פ"ב משכירות שכתב על סברת הגאונים אינו מודה להם אלא בחושלא. וכתב הלח"מ משום העזה. ולא היה צריך לזה. וצל"ע במש"כ המ"מ פ"י מטוען על מש"כ הרמב"ם בנק"ח שהוא כסברת הגאונים דהא גם הראב"ד מודה בחושלא. והנה בסי' ע"ב סעי' כ"א מחולקים הש"ך והתומים אי בעינן עדי ראה. דעת הש"ך שם דבלא עדי ראה מהימן לומר החזרתי או להד"מ ודעת התומים דלא בעי. ומצאתי מפורש ביד רמ"ה כדעת הש"ך. ומה שהוכיח בתומים מדברי הר"ן פ"ט דכתובות. הנה מתוס' ורא"ש שם דלא תירצו כן מוכח דלא ס"ל כהר"ן וכמ"ש תוס' שבועות מ"ו ע"ש. וקצת ראיה י"ל מהא דהק' התוס' גיטין כ' ע"ב מאי קמ"ל ר"ל וכן הק' הרמב"ן בחי' ב"ב והנמוק"י. ואולי קמ"ל דאין להם חזקה לעולם אפי' בלא עדי ראה וע"כ דל"ש משאר מטלטלין. אלא שהר"ן עצמו בגיטין הק' קושית התוס' ותירץ כתירוצם וצ"ע. ומש"כ בהגה וי"א כו'. כתב התומים דעגלים וסייחים לכו"ע לית בהו חזקה דלית בהו פירא. ולפי"ז אין ראיה דירושלמי ס"ל כר"ל עיי' בהגר"א בילקוט. ומ"מ הו"ל להתומים להביא דברי הירושלמי. והנתי' כתב דבטוען גנבת אינו נאמן. ונ"ל ראיה מש"ס יומא ע"ה ע"א זה אומר עבדי גנבת כו' והק' בתויכ"פ דהא גודרות אין להם חזקה. ולהנתי' מדוקדק היטב הלשון "גנבת" דבזה נאמן המערער מטעם אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן והמן היה מברר האמת. ומש"כ הש"ך ועוד הא במילת גודרות כו' אינו מוכרת עיי' פ"ת על הרא"ש מש"כ בזה:

סעיף ב'. ואם הוא קטן כו':

הקצוה"ח הק' כיון דעבדים בני שטר נינהו לימא אחוי שטרך [בכנה"ג סי' קצ"ו כתב בשם תשו' מרן דעבד קני בכסף לבד אף במקום שכותבין שטר על קרקעות וכתב שם דכן המנהג שלא לכתוב שטר על קניית עבד ומובא בהג' ברכי יוסף יור"ד סי' רס"ז סעיף כ"ג] והנ"ל דאין כותבין שטר על עבדים אלא בשנקנים בקניני קרקע כסף חזקה ולא סמכי דעתא עד דכתבי שטרא. אבל בשנקנה במסירה ומשיכה כשאר מטלטלין אין כותבין שטר דומיא דשאר מטלטלין. ובזה י"ל בקושית התוס' גיטין כ' מאי קמ"ל ר"ל הא מתני' היא דבקדושין כ"ב ע"ב במתני' ע"כ נקנה בכסף ושטר וחזקה. ובגמ' תנא אף בחליפין. ותנא דידן כו', וה"נ חנא דמתני' דחשיב עבדים בכלל כל הני דדמי לקרקע י"ל חזקת העבד דמיא להנך משום אחוי שטרך וכמו בקנין קרקע דכותבין שטר. ור"ל אזיל לדידן דנקנה נמי בקנין מטלטלין ואין כותבין בזה שטר וחזקתיה לאו משום שטרא הוא אלא דהוי כשאר מטלטלין. וז"ש ר"ל בלשון "גודרות" ר"ל כמו בשאר בהמות אין חזקתן משום אחוי שטרך כן לדידן עבדים שיש לו קניני מטלטלין. וע"ז קאמר רבא עבד קטן יש לו חזקה מיד. ר"ל כיון דידעינן מר"ל דעבדים בכלל גודרות ולא משום שטר לכך עבד קטן יש לו חזקה מיד. ובזה י"ל קושית התומים שהק' מ"ט לא חשיב במתני' גודרות. דלהתנא במתני' כמש"כ חזקת העבד הוא משום אחוי שטרא כקרקע אם קנינו כקנין קרקע ול"ד גודרות והתנא דברייתא חידש דדמי לגודרות וטעם חזקתן שווים. והנה האחרונים באור"ח סי' ש"ו כתבו בענין מו"מ בשבת דאסור אף ע"י משכון ואף לצורך דבר מצוה. והביאו ראיה מהא דחשיב בילקוט בדברים שפסח דותה את השבת מה שנותנים משכון ולוקחין את הפסח וראיתי בישועי"ק שם שדחה זה עפ"י שחילק דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו דחזקה כל מה שתחת ידו הוא שלו לכך ל"ש גזירה שמא אחי למיכתב. אבל בקרקע דבעינן ג' שני חזקה ודרך לכתוב שטר גזרינן שמא אתי למיכתב. וא"כ אין ראיה מהילקוט דהא פסח הוא גדי או טלה וקיי"ל דגודרות אין להם חזקה ודרך היא לכתוב שטר עליהם וגזרה שמא אתי למיכתב. ופלא שלא נזכר מדברי בעל העיטור כאן ודברי הב"ח וסמ"ע דגם גודרות לאו בני שטרא נינהו. ועיי' פנ"י גיטין כ' ע"ב ובישועי"ק אהע"ז סי' קכ"ד ס"ק ט' מש"כ בזה:

סי' קל"ו. סעיף א'. ה"ז ישתמש בהם כו':

והק' הרא"ש היאך רשאי להשתמש הלא אם לא יאות הלוקח כו' מובא בסמ"ע. אבל הרמ"ה פירש וכי אין אדם כו' מכור לי טליתי וכשאבדה טליתו של זה יהיב ליה האומן טלית אחרת תחתיה ע"מ לשלם דמי לבעלים דהא אית ליה רשות לזבוני וכיון דברשות הבעלים קעביד רשאי להשתמש. והנה הרמב"ם פ"ו מגזילה כתב א"ל האומן כו' שמא כליו של אומן הוא או בעל הכלי צוה את האומן למכרו לו ומש"כ או בעל הכלי הוא כבש"ס. אבל מש"כ שמא כליו של אומן היא לא נרשם מקורו. ואולי יצא לו זה מירושלמי ב"ק פ"ו הל"א דמובא שם הך תוספתא ואמר שם ר"ת פתר לה אלא כגון הדין בר קורא שכל הנוטל מאצלו נוטל ברשות וכל המניח אצלו מניח ברשות. ונדחקו המפ' בכפל הלשון שכל הנוטל כו'. וי"ל דהיינו דבר קורא שכיח שכל המניח אצלו מניח ברשות דהיינו