בית אליקום צא

מהרי"ל דחוים שכתב באשת חמיו דדורות אחרונים חששו למראית עין היכא דאיכא האי כללא דכל שבנקבה כו' דהרי כל הראשונים חלקו עליו דהרי הרשב"א והריטב"א שכתבו מפורש לראיה דאשת חמיו מותרת מהא דשני חורגין ואם איתא לדברי מהרי"ל אין כאן ראיה דילמא כיון דאיכא האי כללא ג"כ גזרו באשת חמיו וכן הרא"ש שחולק ומחלק דבאשת חמיו ליכא קלא והוי מראית עין. אבל לצרף שניהם ביחד אין שום פוסק מכל ראשונים דסוברים דמהני צירוף שני סברות דחויות כיון דבש"ס דילן סוברים דבשני קדושין ליתא להך כללא וגם אם נאמר דאית ליה קלא דלאו אם אשתו היא מה יועיל צירוף סברות דחוים אלא דעיקר מחלוקת ראשונים אם אית לי' קלא או באשת חמיו איכא מראית עין ולא דמי לשני חורגין וכבר נתברר דאף בדורות אחרונים לא חשו באשת חמיו וגם ליכא מראית עין דדמי לשני חורגין וכנ"ל ואיכא כל הנהו התירא דלעיל וכנ"ל

והנה אבאר הדבר להכריע כהמתירים באשת חמיו מש"ס זו בס"ד והוא דבאמת לכאורה הי' מקום לומר לדחות הוכחת התוס' מהא דהקשו התוס' מדלא קאמר הש"ס הטעם דאסרו כלת בתו משום דכל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו והוא בחד קדושין ועוד הקשו מדפשיט הש"ס מהא דרב יהודא בר שילא אשת אחי האם מן האם ולא מוקי ליה בכלת בתו די"ל דהש"ס דקאמר הטעם דאסרו כלת בתו משום כלת בנו ולא מטעם דכל שבנקבה ערוה כו' לפי שהש"ס קאמר בהו"א דמקשה רבא על הך כללא דר"י בר שילא חמותו ערוה ואשת חמיו מותרת כו' ולא ידע הש"ס לחלק בין חד קדושין לתרי קדושין א"כ ע"כ מוכח מהברייתא דלית ליה הך כללא דכל שבנקבה ערוה. ואעפ"כ קתני בהברייתא דכלת בתו אסורה ע"כ קאמר הש"ס הטעם דאסרו כלת בתו משום כלת בנו אבל לפי המסקנא י"ל באמת טעם דכלת בתו אסורה משום דכל שבנקבה ערוה כו' והוי חד קדושין וכן מה שהקשו מהא דלא מוקי ליה בכלת בתו הך דר"י בר שילא די"ל דהש"ס נקיט אף לפי המסקנא דבר חדש דלא נזכר בהברייתא. אבל כלת בתו דמבואר בהברייתא לאיסור לא צריך ר"י בר שילא לחדש יהי' הטעם מה שיהי' די"ל הטעם דאסרו כלת בתו משום כלת בנו או אף אם נאמר לפי המסקנא הטעם משום דכל שבנקבה ערוה עכ"פ הרי כבר נזכר בהברייתא האיסור דכלת בתו יהיה הטעם מה שיהיה ע"כ נקיט הש"ס דבר חדש לאיסור אשת אחי האם מן האם וממילא נאמר בכלת בתו ג"כ הטעם לפי המסקנא בחד קדושין משום דכל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו כן יש לדחות קושית התוס' לכאורה. אבל באמת לאחר ההתבוננות הדברים מוכרחים דהך דאשת חמיו ושארי הדברים שחושב בש"ס להתירא הוא ע"כ אף בדורות אחרונים לאחר הברייתא. והוא דהא ע"כ מוכרח מהברייתא דלית ליה הך כללא דרב יהודא בר שילא אף בחד קדושין והוא דקשה קושית הרשב"א בחדושיו דלמאי נקיט הברייתא אשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב ולא נקיט רבותא טפי אשת אחי האם מן האם תרתי מן האם ואעפ"כ אסור כ"ש בחד צד מן האב כיון דבאמת פשיט הש"ס לאיסורא באשת אתי האם מן האם אלא ע"כ מוכח דהברייתא לית ליה הך סברא דכל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו אף בחד קדושין ורק אח"כ גזרו לאסור בזה בחד קדושין א"כ קשה באמת למה קאמר הש"ס לחלק בין חד קדושין לתרי קדושין דבתרי קדושין לא גזרו דילמא באמת אף בתרי קדושין גזרו לאסור כל שבנקבה ערוה בדורות אחרונים אחר הברייתא וכמו שבאמת בירושלמי אינו מחלק בין חד קדושין לתרי קדושין דאמר שם מתניתא פליגא על ר' מותר אדם באשת חורגו הרי חורגו זכר ואשתו מותרת ש"מ דסובר הירושלמי דאף בתרי קדושין כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו ומי דחק הש"ס דילן לחלק בין שני קדושין לחד קדושין כיון דע"כ הברייתא לית ליה הא דרב יהודא בר שילא אף בחד קדושין מדלא קתני אשת אחי האם מן האם וכנ"ל א"כ אין כאן שום קושיא מהא דאשת חמיו ואשת חורגו ושארי דברים שחושב שם הש"ס דהרי הברייתא לית ליה הך כללא דכל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו אף בחד קדושין וכנ"ל אלא ע"כ מוכח ומדויק דהש"ס בא לומר אף לדורות אחרונים דפשטינן לאיסורא אשת אחי האם מן האם וע"כ בחד קדושין אית לן הך כללא דכל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו ואעפ"כ אשת חמיו ואשת חורגו ושארי דברים שחושב שם מותרים בכל זמן וע"כ צריך לחלק בין שני קדושין לחד קדושין ומוכרח באשת חמיו להיתרא אף בדורות אחרונים ודלא כר"ת וכנ"ל ודוק. ועכ"פ הראיה שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו מהא דא"ל רב הילל לרב אשי דחזי שניות דמר בריה דרבינא שיתסר לאיסורא ולא קשיא ליה אלא אשת אחי אבי אביו ואחות אבי אביו ש"מ שאין להוסיף על השניות אף בדורות אחרונים בימי רב אשי סוף האמוראים ומוכח דלית לן הך כללא כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו בשני קדושין כ"א בחד קדושין דאל"כ איכא טובא וכן מוכח דאשת חמיו מותרת ולא חיישינן למראית עין דאל"כ הו"ל לחשוב אשת חמיו ולומר דאסור מפני מראית עין כיון דבברייתא מפורש ומותר אדם באשת חמיו. עכ"פ הו"ל לסיים דאסור מפני מראית עין מוכח בבירור דאף בימי אמוראים אחרונים בימי חתימת התלמוד לא חששו לזה כלל לאסור אשת חמיו ודלא כהירושלמי ודלא כמהרי"ל בתשובה שם וכן מה שחשש מהרש"ל ביש"ש דאח"כ בימי בה"ג גזרו זה לא ניתן להאמר דעיקר יסוד ר"ת מן הירושלמי וכ"כ מפורש הרשב"א בחידושיו שם על ר"ת ואפשר דבדורות אחרונים גזרו עליהם ולא נגזרה גזירה בימי תנא דברייתא א"כ עיקר החשש דבימי אמוראים אחרונים נגזרה הגזירה וכיון דאיתברר בראיה שאין עליה תשובה כנ"ל מהרשב"א דאף בימי רב אשי לא נגזרה א"כ ברור להלכה דאשת חמיו מותרת בלי פקפוק כלל וכנ"ל ובפרט בצירוף כל ההיתרים הנ"ל א"כ לפ"ז ע"כ הא דרצה הש"ס בהו"א בסוטה מ"ג לאסור שני חורגין הגדלים בבית אחד היינו אף לפי המסקנא דיבמות דליכא רק שיתסר לאיסורא ואשת חמיו מותרת עכ"ז בגדלים יחד שני חורגין יש לאסור ואעפ"כ דחה הש"ס שם דקלא אית ליה א"כ מוכרח כמש"כ הריטב"א והנ"י דלפי המסקנא דסוטה מכח כש"כ שרי אשת חמיו וכמבואר לעיל באר היטב ודוק הנראה לענ"ד כתבתי

בנידון אשה איטקע בת בנימין מקרינק שהיתה נשאת לאחד מעניים ממהדורי פתחי במקום שאין מכירין אותן ומת במקו' שאין מכירין משפחתו כלל וכפי הגב"ע מהבדצד"ק סלוצק הנכתב טוב מנחם צ"ח שהבעל אמר קודם מותו כ"ט אדר צ"ו ששמו משה בן חיים בן בער וגם האשה אמרה שכל השבעה שנים שהיתה אשתו החזיק שמו משה בן חיים ואמר קודם מותו שהיה לו אשה מכבר וגרשה ולא הי' לה בנים ממנו וזו האשה איטקע הנ"ל היא אשתו השני' וגם ממנה לא הי' לו בנים כי נפטרו הבנים קודם מותו ואמר שהוא מפה ק"ק ביאליסטאק וזה ל"ד שנה שעקר דירתו מפה בעת שבא מלכות רוסיא במדינתינו שהוא ערך הנ"ל והי' אז בן י"ג שנה כשנסע מאביו והי' לו שני אחים קטנים בפה והאיש הנ"ל הי' מסומן קצת שהי' קאליקע על יד ורגל ואמר שנעשה קאליקע אחר פרידתו מפה וכל אותן הל"ד שנה הי' עובר אורח ממהדורי פתחי והאשה הנ"ל באה פה לחקור אחר אחי בעלה הנ"ל וזה שנה ויותר אשר נחקר פה ולא נמצא איש כזה בשמות האלו