בית אליקום ט

נראה לענ"ד לפרש הצעת התוס' כך דכתבו דאין לומר דאף לרבא דסבר דמועלת י"ל דוקא לפי האמת דנפקא לן מקרא ביום הקריבו את זבחו. דדם נפסל בשקיעת החמה ואי אפשר לזרוק למחר דנפסל בלינה א"כ ה"ה אימורים נפסלים בלינה לרבא אף דקי"ל אם עלו לא ירדו. אבל אי לא כתיב קרא דביום הקריבו ה"א כיון דחילוק יש בין לן דדם לשארי פסולי דם דבלן דדם קי"ל אם עלה לא ירד. ה"א דאין נפסל בלינה ג"כ. א"כ ה"ה אימורים דהא נפקא לן לן דדם מלן דאימורים. אבל כיון דגלי קרא דביום הקריבו דדם נפסל בשקיעת החמה ונפסל לינה א"כ ה"ה בכל הדברים דאם עלו לא ירדו נפסלים בלינה לרבא. א"כ הוי אתי שפיר דצריך קרא דביום הקריבו אף לרבא ג"כ. וע"ז דחו התוס' לר"ג דסבר בכל פסולי דדם אם עלו לא ירדו. א"כ אין חילוק בין לן דדם לשאר פסולים דדם. א"כ אין כאן חידוש בהך דאם עלו לא ירדו. ואע"פ כן סובר רבא דנפסל בלינה א"כ ע"כ אין זה מצד גילוי הפסוק כלל. אבל לר' יהושע כיון דכל הפסולים דדם אם עלו ירדו. רק בלן דדם אם עלה לא ירד י"ל באמת דצריך קרא ע"ז. דלא נפסל בלינה דדם נפסל בשקיעת החמה ומזה ילפינן אימורים ג"כ. וכוונת התוס' הניחא לר' יהושע אבל לר"ג דאין חילוק בין לן דדם לשאר פסולים. א"כ ע"כ בלא קרא סבירא ליה לרבא אף דאם עלה לא ירד עכ"ז נפסל בלינה וא"צ קרא על זה. א"כ קשה קרא דביום הקריבו למאי אתי לרבא וכקושית התוספות מעיקרא. כן נלע"ד לפרש דבריהם ויש קצת ט"ס בתוס' דצ"ז הניחא לרבי יהושע אבל לר"ג מאי איכא למימר. ועדיין לא ראיתי לאחד מהמפרשים שהעירו על דברי התוספות הנ"ל המוקשים. ואח"כ כתבו התוס' ואין לומר דאיצטריך משום דס"ד גבי דם לא נפסל בלינה משום כי היכי דאין חייבין עליו משום פיגול ונותר כמבואר בחולין (קי"ז) ובשאר מקומות. ודחו התוס' דהרי עצים ולבונה דאין חייבים עליהם משום נותר כו' ואפ"ה מיפסלי בלינה וכי תימא דילפינן מדם דילמא שאני דם דמתיר. והנה נ"ל ברור דטעם הרמב"ם פ"ד מהל' מעשה קרבנות דין א'. דכתב דכל הקרבנות אין מקריבין אלא ביום שנאמר ביום צוותו וגו'. ולפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום ואין זורקים דמים אלא ביום השחיטה. שנא' ביום הקריבו את זבחו. ביום הזביחה תהיה ההקרבה וכיון ששקעה כו'. נראה מבואר דסובר הרמב"ם דמפסוק ביום צוותו ילפינן לזריקה דפסול בלילה אלא דצריך קרא ביום הקריבו שיהיה ביום הזביחה ההקרבה. ולא ביום אחר. וע"כ צ"ל כיון דפסק כרבא למה לי קרא ע"ז. וצ"ל כמו שכתבו התוס' דה"א כיון דדם אין חייבים עליהם משום פיגול ונותר, לא נפסל בלינה ג"כ ולית ליה דחיית התוס' מעצים ולבונה דילפינן מדם והך דחיה של התוס' דשאני דם דמתיר לית לי' להרמב"ם והיינו ע"פ המבואר (בחולין קי"ז וביומא ס') דקאמר הש"ס לפגול א"צ קרא כל שיש לו מתירים ודם גופי' מתיר הוא. ועיקר ג' פסוקי' לנותר ולטמא ומעילה דאינו בדם. א"כ חזינן דאינו מטעם דדם מתיר הוא הא מהאי טעמא א"צ קרא לפיגול. וא"כ שפיר יש לומר דהא דלבונה אין חייבים עליו משום נותר ואפ"ה מיפסלי בלינה. היינו לאחר שגלי לן התורה קרא בדם דאי אפשר להקריבו למחר דמיפסל בלינה ילפינן שפיר לבונה מדם. אבל אי לאו קרא ה"א דאינו נפסל בלינה כמו שאינו בנותר וטמא. ודחית התוס' דדם מתיר הוא. אינו דהא מהאי טעמא א"צ קרא לפיגול. אבל הא דאינו בנותר וטמא אינו שום מעלה של מתיר כלל. א"כ ילפינן שפיר לפי האמת לבונה מדם אחר דגלי לן קרא בדם דנפסל בלינה כן נראה ברור לדעת הרמב"ם וזה פשוט. נחזור לענין. דמדעת רש"י והרמב"ם נראה מבואר דפירשו דהא דדם נפסל בשקיעת החמה היינו בה"ש. וא"כ הא דקאמר בפסחים (צ"ד) דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוי ד' מילין שהוא צאת הכוכבים כולם ברקיע ולא תלתא כוכבי לענין לילה דהוא רק תלת רבעי מיל מתחילת השקיעה דלא כר"ת וסייעתו והוא מוכרח מהא דהוריות ד' משל דסומכוס לאדם שהביא כפרתו ספק בה"ש כו'. דאי דם נפסל בתחילת השקיעה שהוא ג' מילין ורביע קודם בה"ש. א"כ בודאי לא נתכפר כקושית הש"א. וכן מהא דקאמר בש"ס (ברכות כ"ז אדרבא מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא. ש"מ דאין הלכה כר' יהודא דש"מ לרבנן הוי זמן המנחה עד בה"ש. ואי אמרת דדם נפסל בשקיעת החמה כסברת ר"ת א"כ בעוד היום גדול כבר כלה זמן מנחה כקושית הש"א. וכן הא דאמר רבי יוחנן (ברכות כ"ט ב') דמצוה להתפלל עם דמדומי חמה דנראה מבואר שהוא סוף השקיעה. ובפסחים מבואר דהוא זמן ד' מילין מתחילת השקיעה ואי דם נפסל בתחילת השקיעה הוא בעוד היום גדול. אך לשיטת הגאון החסיד ניחא. דהוא באמת בתחלת השקיעה ואז מתחיל בה"ש. וכל השקיעה אינה רק תלת רבעי מיל מעת התחלת השקיעה עד סוף והוא זמן בה"ש. וד' מילין של פסחים (צ"ד) הוא יציאת כל הכוכבים דהוא אחר ודאי לילה ג' מילין ורביע וכן מטין שיטת רש"י והרמב"ם. ובהכי ניחא דלא סתר רש"י אהדדי מהא דזבחים נ"ו שפירשו דהא דדם נפסל בשקיעת החמה. ולא מהניא הלנה בראשו של מזבח. ובפסחים צ"ד פירשו דדם נפסל בתחילת השקיעה דמתחילת השקיעה מתחיל תיכף בה"ש וכשיטת הגאון ואין סתירה בדברי רש"י. ומתורץ קושית הגאון ש"א כנ"ל. וכן הוא דעת הרמב"ם דפסק הא דעולא ובענין דם נפסל בשקיעת החמה היינו בלילה. ואין כאן סתירה כשיטת הגאון החסיד וכמבואר. ונבאר בס"ד להכריח שיטת הגאון החסיד בש"ע סי' רס"א והוא דהגאון בש"א בתשובה הנ"ל חתר לחלק דהא דדם נפסל בשקיעת החמה היינו שחיטת התמיד הוא בעוד היום גדול. אבל עשיית התמיד הוא עד הלילה וסיוע לשיטתו מדברי הרמב"ן על התורה בפ' בא. דכתב שם דזמן בין ערבים הוא שעה ורביע קודם הלילה. היינו מתחילת השקיעה. וכבר ביארנו לעיל טעם הרמב"ן דנקיט שעה ורביע ולא שעה וחומש. ותירצנו קושית הש"א על נכון. ועכ"פ בין הערבים הוא שעה ורביע קודם הלילה לכ"ע. ורבי יהודא ורבנן מחולקים בתמיד אי תעשה קאי על כל העבודות או על שחיטה דוקא יעו"ש שהאריך בזה הרבה. א"כ ניחא הא דזמן מנחה עד הערב לרבנן היינו נגד הקרבת התמיד שהוא עד הלילה. וכן בכל הקרבנות דדם נפסל בשקיעת החמה. הוא בסוף השקיעה לר"ת. דאז הוא קרוב ללילה. והיינו בכל הקרבנות דלא כתיב בין הערבים. רק בתמיד ופסח דכתיב בין הערבים הוא זמן השחיטה. דווקא בתחלת השקיעה שעה ורביע קודם הלילה. ולר' יהודא בתמיד כל עשייתו עד תחילת השקיעה. ע"כ גם זמן מנחה עד שעה ורביע קודם הלילה. ולא איפסק הילכתא אי כר' יהודא או כרבנן והוי ספיקא דדינא. אי תעשה קאי על כל עשיית התמיד או על השחיטה דילפינן מפסח דכתיב גבי שחיטה בין הערבים. כל זה הוא שיטת הגאון בש"א

והנה הגאון בעל ש"א צירף דברי הרמב"ן לשיטתו דפירש דהא דפלג המנחה לר' יהודא הוא זמן בין הערבים הכתוב בתורה. והניח בצ"ע על הרמב"ם בפ"א דתמידין ומוספין תמיד של בין הערבים שוחטין משש שעות ומחצה עד סוף היום. וכן הא דכתב הרמב"ם בפ"א מהל' ק"פ. דשחיטת הפסח אחר חצות עד סוף היום. כיון דמספקא לן בש"ס אי הלכה כר' יהודא א"כ אין בין הערבים אלא עד פלג המנחה. וכיון דספיקא דאורייתא הוא, הוא לחומרא ומפלג המנחה אסור לשחוט התמיד ופסח. והנה מלבד מה שבררנו לעיל דהחשבון י"ב שעות של יום הוא מן הנץ עד תחילת השקיעה. אף לפי שיטת הש"א דפירש דהחשבון הוא מן ע"ה עד צ"ה. א"כ הך דקאמר ר' יהודא שעה ורביע הוא חלק אחד מעשרים קודם התחלת השקיעה ולהרמב"ן הוא חשבון מתחילת השקיעה. אלא דלעיל בררנו דהוא מכוון שעה ורביע בהסר תרי תלתי וע"פ חשבון י"ב שעות מן הנץ עד התחלת השקיעה שהוא י"ב שעות מהלך ל"ב מילין שהוא שעה ומחצה