בית אליקום פו

כר"י וע"י חולי חשיב בידי שמים וכמבואר. א"כ נתברר דאין חילוק ע"י חולי אף שהיה הגורם האדם ע"י חיכוך וכדומה ואין פסול פ"ד רק כשנעשה כל הפסול ע"י אדם דומיא דממזר ואף לפי מש"כ התוס' דמשמע בירושלמי לפי המסקנא דפלוגתי' דר"י ורבנן בידי אדם א"כ ע"כ צ"ל דע"י חולי שנתערב בו גרם האדם הוי בידי אדם ולא בי"ש ואף ר' ישמעאל סובר דהוי בידי אדם רק דמכשיר בעל ביצה א' בידי אדם. עכ"ז י"ל דש"ס דילן חולק על הירושלמי בהא דחולי הוי בידי אדם. מדקאמר הש"ס סתמא במתניתא תני נאמר לא יבוא פ"ד וגו' ואם איתא הו"ל לחלק אלא ע"כ דסובר דעיקר ההיקש הוא כיון דפסולו בידי אדם לגמרי בלי שום סיוע שמים והירושלמי סובר דתלוי ההיקש ליצירת ממזר דהוי ע"י שניהן בידי אדם ושמים ע"ד שלשה שותפים כו' וכן נראה מתוך שיטת הסמ"ג שכתב דמשמע בירושלמי במסקנא דר"י איירי בידי אדם. ואעפ"כ פסק דע"י חולי הוי בי"ש אלא ע"כ צ"ל דסובר בזה דהש"ס דילן חולק וסובר דע"י חולי הוי בי"ש כדמשמע מפשטא דברייתא ומדלא חילקו כולם בין חולי שבא ע"י עצמו ובין ע"י גרם האדם משמע דכולם סוברים דרוב חולים באים ע"י גרם האדם ועכ"ז מתירים כל הנך רבוותא דלעיל ע"י חולי א"כ יש לצדד להתיר בנד"ד אף דגרם החולי היה ע"י קשירת החוט בידי אדם וגם כיון שנפסק הכאב כמו שני שבועות יש לדמות להא דמבואר בטוח"מ סי' ר"נ היכא דהלך בשוק על משענת דצריך אומד יעו"ש וא"כ הוי ספק דילמא היה החולי שלא ע"י סיבת הקשירה ע"כ יש לצדד להתיר. ולפ"ז יפה פי' היש"ש דברי הרמב"ם והמסה אותן או כרתן האדם ותמה הגאון מוהר"ח ז"ל שם בתשובתו דהא הוי פלוגתא והו"ל לילך אחר המחמיר והכל לפי שיטתו דפי' הירושלמי דמיירי שלא נתערב בו גרם האדם כלל. אבל כל שנתערב בו יד אדם הוי פלוגתא בירושלמי אבל באמת ניחא הא הרמב"ם סובר ע"כ כפי' הרמב"ן והרשב"א דפלוגתי' דר' ישמעאל ורבנן בי"ש אבל בידי אדם אף ביצה א' פסול כמבואר להדיא ברמב"ם א"כ סובר דבמסקנא ג"כ פליגי ר' ישמעאל ורבנן ע"י חולי ופסק כר' ישמעאל וכנ"ל ואף שנתערב בו יד אדם הוי בי"ש וכמש"כ בפני משה וכפי שכתבנו דלגמרי הוקש לממזר דפסול ע"י עבירה בחירת האדם ואין שם בי"ש כלל כן בפ"ד בעינן כל הפצוע בידי אדם וכמבואר לעיל א"כ יצא נד"ד בהיתר דפשט הענין נראה דכל הנך רבוותא דסוברים דע"י חולי הוי בי"ש מיירי אף שהיה ע"י גרם סיבת אדם ולא כהנחת הגאון מוהר"ח זצ"ל. וגם איכא ספק דילמא כיון שנפסק הכאב החולי השני גרם הכרתות בנד"ד ודמי להא דמבואר בטוש"ע סי' ר"נ בח"מ דאם הלך ע"י משענת צריך אומד והוי ספק ובספק פ"ד צדדנו לעיל להראות פנים בהלכה כסברת הגאון מוהר"ח דיש להקל. ובפרט שעיקר הענין נראה דאף ע"י גרם האדם הוי להנך פוסקים דפסקו דבחולי הוי בי"ש א"כ יש להתיר בנד"ד לישא ישראלית וכן יש להעמיס כל הנ"ל בכוונת רש"י ז"ל בדף כ"ו בדה"מ סריס אדם שסרסו אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאליו והוי בלאו דבכלל פצוע דכה כו' מאי שאייטי' הכא לבאר הדין דפ"ד וכ"ש דע"י חולי לא הוי פ"ד הא בכאן עיקר ענין הברייתא דבי"ש שלא הוי ליה שעת הכושר לא חולץ כו' אלא פשוט דכוונת רש"י להעמיס דלמה קתני בברייתא שפת יתר סריס אדם הא קתני פ"ד וכ"ש כו' ואם בעלו קנו ואסור לקיימן כו' משום שנאמר כו' דודאי בידי אדם מיירי אלא ע"כ כוונת הברייתא דאיכא פ"ד וכ"ש שע"י חולי דהוי ע"י שניהן בידי אדם ושמים דהו"א דגם זה בכלל לאו דלא יבוא פ"ד כו' לזאת ביאר רש"י ז"ל דלהכי קתני סריס אדם דהכוונה שגוף הסירוס היה ע"י אדם אבל ע"י חולי אף שגרם החולי היה ע"י אדם אעפ"כ אינו בכלל לא יבוא פ"ד כו' מזה מבואר כנ"ל דאף שגרם החולי ע"י אדם. אעפ"כ כשר לבוא בקהל וכנ"ל. וכן יש לכוין דלא יקשה למאי שכתבנו להתיר ע"י ספק שאולי נעשה ע"י חולי שאח"כ בנד"ד הא הוי ס"ס להחמיר דילמא הלכה כהרא"ש ז"ל דע"י חולי הוי בידי אדם ואת"ל כהחולקים דילמא בנד"ד כיון שהגרם היה ע"י אדם כ"ע מודים ודמי להא דאמרינן ביבמות דף קי"ט דסמוך מיעוט דמפלת למחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוט א"כ אף בנד"ד נסמוך מיעוט דעת הרא"ש לספק בנד"ד כיון דע"י גרם הקשירה היה הכ"ש וכנ"ל. ז"א דוקא במיעוט במציאות יש להסמיך למחצה כיון דהמיעוט הוא ג"כ אמת אבל במיעוט בדין כיון דהתורה אמרה אחרי רבים להטות והמיעוט כמו שאינו דהרוב ע"פ התורה הוא האמת והמיעוט ע"פ ד"ת שקר ע"כ הרוב דוחה את המיעוט ולא שייך לצרף אבל במיעוט דמציאות כיון דהמיעוט הוא ג"כ אמת יש לצרף למחצה ע"כ בד"מ הולכין אחר הרוב הדיינים ולא אזלינן אחר הרוב במציאות כדקי"ל כשמואל והבן

בנידון אשר נשאלתי באשת חמיו שמתה אשתו קודם שמת חמיו האם מותר לישא אשת חמיו בכה"ג אחר מות חמיו. והנה מפאת אשר הוא מדרבנן ודבר זה במחלוקת שנוי' אמרתי לשום עיני בזה וד' אשר חותמו אמת ינחני בדרך אמת וזה החלי בס"ד בעזרת החונן מתנת חנם

הנה בש"ס יבמות כ"א א' ת"ר מה הם שניות כו' ומותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו כו' ואשת חורגו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך כו' אע"ג דבתי אסורה לך מדאורייתא בדידי לא גזרו ביה רבנן כו' ומקשה הש"ס אי הכי אשת חמיו נמי תימא אני מותרת לך ובתי אסורה לך דהוי' אחות אשתו הא פסיקא ליה הא לא פסיקא ליה ופי' רש"י דלא פסיקא ליה דאחר מות אשתו מותרת לו ע"כ הסוגיא וכן העתיק הרי"ף והנה נודע שהרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והנ"י המה מתירין אשת חמיו בלי פקפוק כלל כתלמוד בבלי שלנו וסיים הנ"י וכן עיקר וכן המנהג בכל ספרד והא דאסרו בירושלמי אשת חמיו מפני מראית עין הלא אסרו שם חורגין הגדלים בבית אחת ובש"ס דילן סוטה מ"ג רצה הש"ס לאסור חורגה הגדלה בין האחים משום מראית עין ואמרינן לא היא דקלא אית ליה והרי בגמרא דילן רצו לאסור כר' חנינא דירושלמי ומסיק דלא היא וה"ה ודאי דפליגו על אשת חמיו דאסר ר' חנינא בירושלמי וסיים הנ"י ובחורגין דשייך למיגזר טפי הוצרך לומר דלא חיישינן דאלו באשת חמיו פשיטא הוא דליכא למיחש למראית עין יעו"ש בנ"י וכוונת הנ"י אינו מפורש אם כוונתו דבאשת חמיו ליכא למיגזר כל כך כיון דאף בבתה דאסור מדאורייתא לא פסיקא ליה דאחר מות אשתו מותרת כמו שאמר הש"ס הנ"ל ובחורגין בת אשת חורגו אסורה לעולם מדאורייתא ע"כ יותר יש לגזור בחורגין או כוונתו בפשוט דחורגה הגדלה בין האחים אין הכל יודעים שהיא חורגה וסוברים שאחות היא ובאשת חמיו הלא אין דרים ביחד ואינם גדלים ביחד א"כ ליכא מראית עין כלל ויתוודע לכל שהיא אשת חמיו ולא חמותו עכ"פ יהיה איך שיהיה מבואר בדברי הראשונים הנ"ל שאין פקפוק ואשת חמיו מותרת. והנה ר"ת והרא"ש ז"ל מן האוסרים ע"פ הירושלמי והרא"ש בפרק כיצד סי' א' הביא דעת בה"ג לאסור אשת חמיו וכן מעשה דר"ת בפרובנציו ככתוב בתוס' וכתב ושמא אח"כ אסרו והא דקאמר בחורגה הגדלה בין האחים דאית ליה קלא. אבל באשת חמיו לית ליה קלא ואיכא למיחש מפני מראית עין וכן מסתברה עכ"ל הרא"ש וכן המרש"ל ביש"ש כתב ג"כ דאיכא למיגזר טפי באשת חמיו דנקראת חמותו מפני מראית עין. והב"י בסימן ט"ו סעיף כ"ד כתב ומותר אדם באשת חמיו וחמיו מותר