בית אליקום פה

ישראל אדרבה א"כ לדידהו מדאורייתא היא כישראלית כשירה א"כ היה להם לאסור פ"ד ודאי לישא ספק ממזרת דדילמא היא ישראלית והוי ס"ד לחומרא מדאורייתא לענין פ"ד אלא ע"כ מדלא אשכחן דחולקים על הרמב"ם ז"ל בסברות הפוכות להרמב"ם פ"ד ודאי מותר בספק ממזרת ואסור בודאי ממזרת ולהראב"ד הוי איפכא מותר בממזרת ואסור בספק ממזרת אלא ע"כ דאף המה מודים דכש"כ דמותר בספק ממזרת. וכן מבואר בלשון רמ"א דכתב ויש מתירין אפילו בממזרת מבואר דכ"ש דמותר בספק ממזרת לדעת הראב"ד והרשב"א וקשה דדוקא בממזרת ודאי מותר פ"ד כיון דלאו בקדושתו קאי מותר בממזרת אבל איך נתיר לו בספק ממזרת אף דספיקא בודאן מותרים מדאורייתא. דוקא בממזר התירה התורה והיכא דגלי גלי אבל פ"ד דלא התירה התורה בפירוש איך מותר בספיקות דילמא היא ישראלית לענין פ"ד לא מצינו דהתורה התורה אלא ע"כ דאיתקש פ"ד לממזר כמו שממזר ודאי מותר לבוא בקהל ספק כן פ"ד ודאי מותר בקהל ספק וכן ספק פ"ד מותר לבוא בקהל ישראל כמו ספק ממזר מותר לבוא בקהל ישראל מדאורייתא ובפ"ד אף רבנן לא גזרו וכנ"ל ויש פנים בהלכה לסברת הרב הגאון הנ"ל. [ואני אומר עליו אם ספיקות שלכם כו'] ולדעת הרמב"ם הדבר מוכרח וכנ"ל. אלא דיש להעיר לפי מש"כ התוס' חולין כ"ב ב' בדה"מ איצטרך קרא למעוטי ספיקא דכל ספק דאי אפשר להתברר פעמים שהוא כך ופעמים שהוא להיפוך כגון ספק במציאות שייך למעוטי קרא ספיקא. אבל היכא שאפשר לברר ספיקא כגון תחילת הציהוב דכולן שווין וקמי שמיא גליא אם הם קטנים או גדולים וכן בכוי ופלגס כולן שוין לא אתי קרא למעוטי ספיקא שאינו ספק קמי שמיא עכ"ל. א"כ ה"ה ספק בדין ופלוגתא דרבוותא לא שייך למעוטי מקרא ספיקא דקמי שמיא גליא האמת. א"כ ה"ה ספק ממזר דהתירה התורה דוקא ספק במציאות אבל לא ספק בדין אלא דזה אינו דדוקא הפסוק לא אתי לזה למעט ספק בהלכה כיון שקמי שמיא גליא. אבל כיון שאתי קרא למעט ספק במציאות א"כ חזינן דהתורה התירה הספק גבי ממזר כן לדידן דמספקינן הילכתא כמאן ג"כ מותר מדאורייתא כמו ספק במציאות וא"כ כשנאמר דאיתקש פ"ד לממזר לזה ג"כ יש להתיר ספק פ"ד אף בפלוגתא דרבוותא ולפי שצדדנו לעיל אף מדרבנן לחומרא לא שייך גבי פ"ד וכנ"ל

ועתה בס"ד נבוא תחלה לנד"ד לבאר אם חולי נקרא בי"ש או בידי אדם והנה הרא"ש ז"ל כתב דמשמע בירושלמי דחולי נקרא בידי אדם והנה לשון הרא"ש ז"ל בפ' הערל סי' ב' דליקוי שע"י חולי חשיב בידי אדם כו'. והנה אין כוונתו מבוארת אם שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו או שעלה שחין על אברי הזרע ועי"ז נכרת והיה מקום לחלק בין שחלה כל גופו וע"י החולי של הגוף נפסד אברי הזרע זה נקרא בי"ש דסיבת החולי הוא בידי שמים וסיבה זו גרמה הפסד לאברי הזרע א"כ הדיכוי ע"י שמים הוא אף שיכול להיות התחלת הגרם של חולי הגוף היה ע"י סיבת אדם רבוי אכילה ושתיה והילוך רב וכדומה לזה שגורם חולי הגוף עכ"ז חולי הגוף שהוא מן השמים אף שהתחלת הגרם ע"י אדם כיון דהפסד אברי הזרע ע"י גרם חולי הגוף הוי בידי שמים כי הסיבה ראשונה הוא גורם דגורם נקרא בידי שמיה כיון שהגורם הקרוב הוא בידי שמים אבל היכא שעלה שחין על אברי הזרע דהגורם הראשון הוא ע"י אדם חיכוך וכדומה דגורם שחין כיון דהגורם הקרוב הוא בידי אדם כבידי אדם דיינינן ליה. אלא דרבינו המחבר הכריע מסברתו שאין הבדל בין חולי כל הגוף ובין עלה שחין על אברי הזרע דהרי הביא בסעיף י' מתחלה לשון הרמב"ם או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו האברים או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן כו' ה"ז כשר לבוא בקהל לדעת הרמב"ם ואח"כ כתב אבל לרש"י והרא"ש לא מקרי בידי שמים כ"א ע"י רעם וברד כו' אבל ע"י חולי חשיב כבידי אדם ופסול. כולל שני חלקי חולי ביחד ש"מ דאין חילוק בין חולי כל הגוף ובין נולד שחין על האבר עצמו להמכשיר מכשיר בשניהן והפוסל פוסל בשניהן א"כ לפ"ז מוכח מדברי רש"י בשני מקומות בדף כ' ב' בדה"מ סריס אדם כו' ובדף ע"ה א' בסוף העמוד בדה"מ סריס חמה דע"י חולי הוא בי"ש כמש"כ מהרש"ל ביש"ש שרש"י סובר דע"י חולי הוי בי"ש וכ"כ הב"ח דאין לחלק בין חולי כל הגוף ובין שנולד שחין על אברי הזרע. א"כ לפ"ז כשנרד למנין יהיה דעת הרמב"ם ורש"י והסמ"ג בל"ת קי"ט והרמב"ן והרשב"א בחדושים שהעתיקו לשון הרמב"ם ולא חלקו עליו כלל וכן הנ"י בסוגיין הביא לשונם והעתיק לשון הרמב"ם להיות לעזר להרמב"ן והרשב"א דפלוגתא דר"י בנו של ריב"ב וחכמים בידי שמים הוא יעו"ש לפ"ז הוי דעת הרא"ש יחיד נגד כל הנך רבוותא ה"ה הרמב"ם ורש"י וסמ"ג ורמב"ן ורשב"א וכן פסק מהרש"ל והב"ח דע"י חולי הוי בי"ש ואחרי רבים להטות אלא דבנד"ד כיון שע"י קשירת החוט שע"י אדם יכול להיות שגרם החולי וכל שהתחלת החולי ע"י אדם כבידי אדם דיינינן ליה כנ"ל בהתחלת התשובה בשם הגאון מוהר"ח זצ"ל ע"כ התבוננתי על מקור מקום הירושלמי דפירש הגאון הנ"ל הא דאמר ראב"פ קומי ר' זעירה כולה רבנן הרי שעלה חטטין מי מחכך בה או מסיית והרי הוא בידי אדם כמו שהוא בידי שמים עכ"ל הירושלמי במסקנא והבין הגאון מוהר"ח פי' הירוש' דעלה שחין וע"י החיכוך של אדם נימוק או נחסרה הביצה דמאן דתני כשר סבר כיון דהשחין גרם החיכוך הוי בי"ש ומאן דתני פסול כיון שהחיכוך ע"י אדם כבידי אדם הוא או דלא פליגי שני המ"ד מאן דתני כשר מיירי בסתם בי"ש ומאן דתני פסול מיירי כה"ג ע"י חיכוך ויצא לחלק דעכ"פ ע"י שחין גרידא מקרי בי"ש לד"ה ומכח זה תמה תמיה קיימת על הרא"ש ז"ל שכתב דמשמע בירושלמי דליקוי שע"י חולי חשיב בידי אדם אדרבה לד"ה ע"י שחין גרידא לד"ה הוי בי"ש ומכח זה כתב הגאון הנ"ל דפלוגתא דריב"ב ורבנן לפי המסקנא בידי אדם כשיטת התוס' וחולק על הרמב"ן והרשב"א דסוברים דמשמע בירושלמי דפלוגתי' דריב"ב ורבנן בי"ש וכתב בסוף תשובתו באות ח' דאולי גרסת הרמב"ן וסייעתו בירושלמי לפי המסקנא כולה ר' ישמעאל כו'

ובאמת נראה בס"ד דכוונת כל הנך רבוותא דסוברים דניטל ביצה א' בידי אדם פסול הלא המה מספר צבאם בנ"י בסוגיין בה"ג והרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והרא"ה והריטב"א ז"ל דאף לפי המסקנא בירושלמי כולה רבנן כו' היינו כי באמת כל חולי ושחין הוא ע"י חיכוך של אדם ולא מחלקים בין שחין גרידא ובין שע"י חיכוך רק מה אמר בירושלמי והרי הוא בידי אדם כמו שהוא בידי שמים ירצה כי אמר בירושלמי מקודם דילפי מממזר מאן דתני בי"ש כשר מה ממזר בידי אדם כו' וכן מאן דתני בי"ש פסול יליף ג"כ מממזר שיצירתו בידי שמים א"כ איכא סברא לכאן ולכאן ע"כ אמר ראב"פ למסקנא דלא פליגי דמיירי ב' המ"ד שעלה שחין ע"י חיכוך דהוי תרווייהו בידי אדם ובי"ש ע"כ פוסל אף בידי שמים כהנ"ל ודמי שפיר לממזר דהוי בידי אדם ובי"ש וזה הוא כולה רבנן אבל ריב"ב סובר דאף זאת נקרא בידי שמים והיינו דעיקר הלימוד דהוקש פ"ד לממזר דממזר פסולו ע"י עבירה של האדם ואין כאן בידי שמים כלל א"כ בפ"ד כל שנתהוה ע"י שמים אף שעיקר הגורם הוא האדם עכ"ז כשר דבעינן דומיא דממזר שעיקר הפסול נעשה ע"י אדם בלי שום סיוע שמים. אבל אם נפצעה ונחתך אפילו ביצה אחת בידי אדם כ"ע מודים דפסול ועיין במפרש פני משה במראה פנים בדה"מ כולה רבנן דמפרש כן דלמסקנא ר' ישמעאל סובר דע"י חולי חשיב בי"ש ובזה הלכה כר' ישמעאל דפסקינן בירושלמי להדיא כר"י. והרא"ש ז"ל דסובר לפי המסקנא בירושלמי דע"י חולי חשיב בידי אדם היינו שסובר כיון דלפי המסקנא כולה רבנן מהדרינן מהא דפסקינן לעיל הלכה כר' ישמעאל והלכה כרבנן ע"כ פוסק דע"י חולי חשוב בידי אדם אבל כל הנך רבוותא דסוברים דחולי חשיב בי"ש סוברים דאף לפי המסקנא הלכה