בית אליקום פג

ברירה הרי הוברר למפרע דהוי מיעוט ואין כאן טומאה למפרע א"כ משכחת דיני ברירה באוהל דאורייתא. ועוד בלא"ה אין סברת הפנ"י מוכרח כיון שחז"ל עשו חומרא בדיני ברירה בדבר שעיקרו דאורייתא לומר דאין ברירה לא מסתבר לחלק בענין טומאה לומר דיש ברירה בדרבנן והרי במעשר ירק שכתבו התוס' שם דאין ברירה לר"י אף דליתא שום אופן לגזור בענין ירק מחמת חשש דאורייתא רק מחמת שם מעשר דאיתא במעשר דגן שהוא דאורייתא עכ"ז עשו לא פלוג כיון דעיקר שם מעשר הוא דאורייתא ף שבמין ירק ליכא איסור דאורייתא כלל ואם איתא שחלקו חז"ל בענין טומאה כיון דליכא באוהל דאורייתא דין ברירה לא היה להם לאסור במעשר ירק ולומר דאין ברירה כיון דלא מצינו חשש כלל לבוא לידי איסור דאורייתא ואפשר כיון שהביא הפנ"י הדמיון מין דמאי שם שייך חשש דאורייתא באותו מין לענין ודאי טבל. כתב סברתו לענין טומאה אבל כיון שנתבאר בדברי התוס' דאף במעשר ירק אף ברירה. ע"כ צ"ל דחז"ל עשו לא פליג אף בדבר שאי אפשר לבוא לידי איסור דאורייתא. א"כ ה"ה לענין טומאה לא מיסתבר לחלק אף לפי סברת הרב דלא מצינו באוהל דאורייתא דין ברירה ואף שיש לחלק ולהבדיל בסברא בין מעשר ירק ובין טומאה בסברא דחיקה פשט הענין לא נראה כן א"כ לפ"ז לפי דעת התוס' שם דבמעשר ירק אין ברירה. א"כ דבר שעיקרו דאורייתא אין ברירה ונ"ל דר' הושעי' סבר גבי סוף טומאה לצאת דרבנן רק מחמת שעיקרו דאורייתא אין ברירה ככל אין ברירה בדאורייתא וטעם של רש"י ז"ל שם בביצה ל"ח דפי' אליבא דר' הושעי' שסוף טומאה לצאת דאורייתא והוא הלכה למ"מ דרש"י אזיל לשיטתו שפירש בגיטין כ"ד גבי אמר לסופר כתוב ואיזה שארצה אגרש ורש"י שם דה"מ חוץ כתב דלחומרא כו' וכן הוא בש"ע אה"ע סי' קל"א סעיף ד' דהוי ספק גרושין וכן הוא דעת הר"ן שם והרמב"ם דהך דאין ברירה בדאורייתא הוא מחמת ספק לחומרא אמרינן אין ברירה בדאורייתא. ע"כ בדרבנן מקלינן ואמרינן דיש ברירה אף בדבר שעיקרו מדאוריית'. ע"כ הוכרח לפרש דסוף טומאה לצאת הוא הלמ"מ אליבא דר' הושעי'. אבל לפי שפסק רבא למפרע ע"כ צ"ל דס"ל שהוא מדרבנן סוף טומאה לצאת כו' וע"כ במחלוקת היא שנוי' וכנ"ל בהכרח לפי שיטת רבא דפסק אין ברירה בדאורייתא אבל לפי שהעלה היש"ש בב"ק דהא דאין ברירה בדאורייתא בין לקולא בין לחומרא וכן להיפך בדרבנן יש ברירה בכל ענין ואינו מחמת גדר ספק כלל א"כ כיון דמצינו דר' יוסי סובר גבי מעשר ירק בדבר שעיקרו מדאורייתא אין ברירה א"כ ה"ה גבי סוף טומאה לצאת הוא לר' הושעי' ג"כ מדרבנן ולא פליגי כלל רבא ור' הושעי' בענין סוף טומאה לצאת רק בדבר שעיקרו בדאוריית' לענין ברירה פליגי ואפשר שזה גופא הוא המחלוקת ביניהם אם הטעם מחמת ספק מחלקינן בין דאורייתא לדרבנן או כדעת היש"ש ונ"מ לענין דבר שעיקרו מדאורייתא דאם הטעם מחמת ספק א"כ אף בדבר שעיקרו דאורייתא ספיקו לקולא וכנ"ל ועיין הגאון בא"ח סי' תס"ג שביאר שם באריכות והעלה כשיטת היש"ש א"כ לפ"ז נתבאר היכא שהיה מת א"י בבית ונפתח אחד מהן דכולם טהורים למפרע לכל השיטות אם נאמר דסוף טומאה לצאת הוא דרבנן והוא כרבא בלא"ה טהור למפרע ואף לר' הושעי' דמטהר מכאן ולהבא עכ"ז בא"י כיון דאיכא פלוגת' דרבוותא אם מת א"י מטמא באוהל א"כ הוי ס"ס לפי שיטת הרמב"ן ורש"י והר"ן דהך דאין ברירה בדאורייתא הוי מחמת ספק ספק אחד דילמא יש ברירה ואת"ל אין ברירה דילמא מת א"י אינו מטמא באוהל כלל ואף אם נאמר כשיטת היש"ש דהא דאין ברירה בדאורייתא בין לקולא לחומרא א"כ לא הוי ספק כלל הא ביארנו לשיטת היש"ש נ"ל דלכ"ע סוף טומאה לצאת דרבנן וטעם דר' הושעי' דמטהר את הפתחים מכאן ולהבא משום דעיקרו מדאוריית' א"כ בא"י דהוי ספק אם מטמא באוהל הוי ספק דרבנן ולקולא לכל השיטות מותר בא"י אם נפתח פתח טהורים שאר הפתחים למפרע

והנה הפנ"י בביצה י' שם הניח בצ"ע על התוס' שם דה"מ ב"ש שכתבו. אבל תימא לב"ה היכא משכחת כו' והקשה שם הא משכחת לענין שאין הכהן רשאי לכנוס דרך שום אחד מהפתחים עד שיפתח כו' וכן אין להשתמש בכלים עד לאחר שיפתח והניח בצ"ע ובאמת אין כאן קושיא כלל הא הסוגי' שם אזיל דסוף טומאה לצאת הוא דרבנן א"כ כל כהן רשאי לכנוס דרך הפתחים הא הוי ספיקא דרבנן ולקולא ואף קודם שנפתח מותר לכנוס וזה פשוט א"כ לפי כל הנ"ל בנד"ד במת א"י יש פנים בהלכה לסמוך על דעת הר"מ כנ"ל כיון דסוף טומאה לצאת הוא דרבנן לרבא ואף לר' הושעי' ונ"ל דרך לענין ברירה מחמיר כיון שעיקרו מדאורייתא אבל סוף טומאה לצאת הוא דרבנן וכדעת הש"ך וכנ"ל שוב מצאתי בחולין קכ"ה ב' ברש"י דה"מ טומאה בתוכה כו' לפיכך מטמאה מיד דרך יציאתה ומדרבנן עכ"ל וכן מבואר בתשב"ץ חלק ג' ענין א' שהביא רש"י דפ"ק דביצה ודחולין וכתב וכן בהסכמה שהסכימו כל המפרשים שאין בכל זה אלא גזירה דרבנן עכ"ל

חלק אבן העזר

בדבר איש אחד מפה שבקטנותו קשר חוט על העטרה של גיד בחזקה והיה קשור כמו יום ומחמת זה נאחז ונדבק בגיד עד שלא היו באפשרי לטול החוט משם והיה לו כאב וקרא לרופא ולקח בחזקה ע"י שפוד וסכין ואח"כ עלה קרום ונפסק הכאב. ואח"ז כמו שני שבועות נפל למשכב והתעורר הכאב של העטרה עד שנמשך כמו חצי שנה ונקרב כל העטרה ולא נשתייר ממנה כלום ונשאלתי אם מותר לבוא בקהל לישא ישראלית. וזה החלי בס"ד בעזר העוזר אמיתי הוא יחנני ויורני דרך אמת ויצילני משגיאות

הנה בתחילת הענין מבואר בשו"ע אה"ע סי' ה' סעיף י' במחבר שני דעות אם ע"י חולי נקרא בידי שמים לדעת הרמב"ם הוה בידי שמים וכשר ולדעת רש"י והרא"ש הוי כבידי אדם ופסול והמחבר לא הכריע בין הדעות א"כ הוי ספק לפי הכרעת הפוסקים דפלוגתא דרבוותא הוי ספק. ועוד ספק אף לדעת הרמב"ם דילמא בנד"ד כיון שהתחלת הכרות של העטרה היה ע"י אדם. אף הרמב"ם מודה דפסול והוי ס"ס להחמיר בדאורייתא ואף לפי המבואר בטור ושו"ע ח"מ סי' ר"ן סעיף ב' גבי שכ"מ אם הלך בשוק בלא משענת א"צ אומד ובטל מתנתו הראשונה והוא מש"ס גיטין ע"ב א'. א"כ גם בנד"ד היה מקום לומר כיון שאחר שני שבועות נתעורר כאב העטרה ע"י חולי הוא כמו ע"י חולי סתם ולא ע"י גרם האדם ע"י קשירת החוט. אך זה אינו כי בנקל יש לחלק בין חולי כל הגוף ובין כאב אבר א' דדרך להפסיק בינתים הכאב וגבי חולי כל הגוף ההליכה בינתים בלא משענת הוא העדות שנפסק חולי הראשון ולא כן בכאב אבר א' אין שום עדות מוכחת ומאן מפיס ויותר יש לתלות במצוי שע"י סיבת קשירת החוט שהיה ע"י אדם נתעורר הכאב של העטרה אח"כ עד שנרקב ונכרת העטרה. דהוי אף לדעת הרמב"ם ע"י אדם ופסול וקצת יש סמך לזה מהש"ס יבמות ע"ה ב' דקאמר במתניתא תני נאמר לא יבוא פצוע וגו' ונאמר לא יבוא ממזר מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם וממזר יצירתו בידי שמים ג"כ א"כ י"ל כל שהתחלת הסיבה היה ע"י אדם שאח"כ נתעורר חולי ג"כ דהוי לדעת