בית אליקום פ

דאביי אלא בע"א וטעמא דקא מכחשי לי' בי' בתרי אפילו אם נאמר בע"א בטומאה הא קי"ל באה"ע סי' ז' סעיף ה' היו ב' עדים שנשבית וע"א מעיד שנטמאה וע"א מכחיש ומעיד שהיא טהורה כו' אפילו עד פסול ה"ז טהורה ואף שבא באחרונה המתיר. ועיין מ"מ ובר"ן בסוגי' דכתובות שם. א"כ אף בחד נגד חד בעדי טומאה מותרת אף דאיכא ב' עדים שנשבית. ובאמת י"ל דהא דקי"ל כן היינו לשנוי' דרב פפא כתובות כ"ג ב' ואביי לית ליה שם שינוי' דר"פ ואפשר לאביי בכה"ג כיון דעד טומאה בא ראשון כיון דלאביי אף בדבר שבערוה מהני ע"א אין עד המכחיש הבא אח"כ כלום ע"כ בעינן תרי דמכחישי לעד טומאה ואנן דקי"ל דמהני היינו כיון דקי"ל כרבא דאין דבר שבערוה פחות משנים ובשבוי' הקילו אף דבא בזא"ז עד המתיר נאמן יותר. אבל אביי באמת פליג על הך דין דר"פ א"כ ניחא הסוגי' לאביי אלא דאכתי קשה לרבא דפליג על אביי ומוקי בתרי ותרי בעדי הזמה ולמה לא מוקי באיכא עדים שנשבית ובא ע"א ואמר שטהורה היא בכה"ג מהני כמבואר בסוגי' דכתובות לר"פ וכן לאביי לא אשכחן דפליגי בכה"ג אדרבה מבואר שם בפירוש לאביי רישא וסיפא דאיכא עדים ונאמנת על חברתה שטהורה החברתה אף דאיכא עדים שנשבית א"כ קשה איך מוכיח אביי דמיירי בחד ואח"כ תרי מכחישים הא וי"ל דערערו שהי' ב' עדים שנשבית ואח"כ בא ע"א שטהורה היתה ובכה"ג מהני לכ"ע וצ"ל דלישנא דברייתא דקתני ויבוקש הדבר ולא נמצא משמע שמעיקרא נתברר שאין שום פסול על ינאי. ע"כ יצא בעו"ה הקצף על חכמי ישראל מאת ינאי ואי היה מיירי ששני עדים אומרים שנשבית ואח"כ בא ע"א שטהורה היא אין כאן קצף על חכמי ישראל דהא באמת כל זמן שלא בא עד שטהורה היא היה ינאי פסול ואין כאן שום הכחשה בעדים כיון דעדי שבוי' לא העידו על הטומאה כלום א"כ הפסול כדין וההכשר כדין אלא ע"כ צ"ל דנתברר הענין שבעלילה היו הפסול על ינאי. ע"כ מוקי כבא בעדי הזמה שנתברר שפסולים עדים הראשונים וכן לאביי דתרי מכחשי לחד דהרי נתברר דע"א העיד שקר ע"כ יצא הקצף מן ינאי ע"ז. ועיין ריטב"א בחדושיו שם ופי' שם. ועכ"פ הענין מוכרח שאף לאביי דע"א שהעיד היו ע"א בטומאה דע"א בשבוי' אינו כלום ואין שום שתיקת ינאי מזיק כלום כיון דאמו אמרה נשביתי וטהורה אני דהרי הולידה בנים תחת אביו של ינאי והוי ע"א בהכחשה ואינו כלום וכ"ש שאין כאן הכחשה כלל דהרי העד לא העיד על טומאה כלל ואף לאביי אין שום פקפוק בשתיקת ינאי אלא ע"כ מוכרח לאביי דהיה עד טומאה. ובכה"ג סבר אביי דשתיקת ינאי הוי כהודאה אף דאם הי' מכחשת לו ומוכרח אביי לאוקמא דאתי תרי ומכחישי בכדי שיבורר ששקר העיד מתחלה וכן לרבא בעדי הזמה ובתרי ותרי ולא מוקי דהיו עדי שבוי' וע"א מעיד שטהורה היא דנאמן לכ"ע דלישנא דברייתא ויבוקש הדבר ולא נמצא מוכרח לפרש כן דמעיקרא הי' הדבר בעלילה. לפ"ז י"ל דגם אביי מודה לר"פ באיכא עד שבוי' ובחד נגד חד שמכחישים בטומאה דנאמן המתיר אפילו בא באחרונה כפסק השו"ע בסי' ז' סעיף ה'. אלא דאי אפשר לאוקמי עובדא דינאי דלישנא דויבוקש הדבר מכריח כן וכנ"ל

ועתה בס"ד נשלים לבאר הסוגי' אמר רבא מנא אמינא לה מהא דאמר כ"ז מעשה שהמקוה היתה עומדת בחזקת שלימה ומדדו ונמצא חסר שנחלקו ר"ט ור"ע שר"ט מטהר ור"ע מטמא ור"ט דימה לבן גרושה וחלוצה ור"ע דימה לבעל מום וקאמר ר"ע שני טעמים לדמות לבעל מום שפסולו בגופו ופסולו ביחיד. אבל בן גרושה פסול מאחרים ופסולו בשנים ובתוספתא קתני פסולו בב"ד וצ"ל דהיא היא דכל שע"א מהימן באיסורים א"צ ב"ד ע"ז. אבל כל שצריך שנים על פסולו צריך להושיב ב"ד ע"ז וע"ז קאמר רבא דהא דבעל מום שפסולו ביחיד ע"כ מיירי בשותק דאי מכחיש מי מהימן ואביי סובר דמיירי במכחיש ודקאמרת אמאי מהימן משום דאי"ל שלח ואחוי לך דיכול להתברר ע"כ הסוגי' וכתבו התוס' דמכאן מוכח דכל דבר שיוכל להתברר ע"א נאמן אפילו במכחישו ע"א. וכבר בררנו לעיל שיטת הש"ך ע"פ דברי התומים דאיכא בעל מום שאינו יכול להתברר כגון נכפה לזמן. ועכ"פ עתה נברר בס"ד הסוגי' אף לפי פשטא דמיירי ברוב מומין שהוא הכל בגלוי וכפי שביאר הש"ס אליבא דאביי שלח ואחוי ומה ענין מחלקותם. דבאמת ע"א בהכחשת בע"ד לא מהימן מדאורייתא א"כ לאביי אף ביכול להתברר מאין הנאמנות לע"א הא עיקר הטעם מצד שיכול לברר והיכן אשכחן מהתורה להיות ע"א נאמן בכה"ג בהכחשת בע"ד ואם נאמר מצד הסברא. א"כ בזה הסברא נחלקו אביי ורבא ואיך החליטו התוס' דאף לרבא במקום דיכול לברר ע"א נאמן אף בהכחשה דהא מבואר לרבא בהיפך דקאמר על בעל מום שפסולו ביחיד אי דקא מכחיש ליה מי מהימן ע"כ פשוט וברור דכוונת הש"ס במחלוקת אביי ורבא דרבא סובר דמיירי בשותק ואביי סובר דמיירי במכחיש והיינו באם ע"א בא ואומר לו שהוא בעל מום אפילו אם יפרוט לו איזה מום. והבע"ד מכחישו בכה"ג לרבא אין ע"א נאמן בהכחשת בע"ד אבל אם אמר לו ע"א במום פרטי שישנו לו ואני אברר שלח ואחוי בכה"ג רבא מודה דע"א נאמן דזה הוי שותק דכיון דלא נתברר היפך שאינו בעל מום. א"כ בהבירור לא הוכחש העד כלל והוי ע"א בשתיקה אף שבאמת הבע"ד מכחישו אינו בעל מום הא בהבירור אינו מכחישו כיון שלא נתברר ההיפוך וזהו כוונת הש"ס היכי דמי אי דקא מכחיש לי' מי מהימן היינו שאומר לו סתם שהיא בעל מום אפילו במום פרטי כל זמן שאין העד אומר שיברר הוי הכחשה ואינו נאמן. אלא דשתיק והיינו שאומר שיברר ע"י שלח ואחוי ובזה לא הוכחש כיון דלא נתברר בהיפוך א"כ לרבא תלוי הכל באם אומר העד בפירוש שיברר אז נאמן דבזה לא הוכחש והוי ע"א בשתיקה. וע"ז פליג אביי וסובר דאף שאין העד אומר שיברר כ"א שאומר סתם על מום פרטי והוא מכחישו עכ"ז מהימן משום דאי"ל שלח ואחוי וע"ז לא הוכחש ועיקר מחלקותם בסתם שלא אמר העד בפירוש שיברר שלרבא כל זמן שלא אמר הוי ע"א בהכחשה כ"א באומר בפירוש שיברר ע"ז הוי ע"א בשותק אף שבאמת מכחיש לו כל זמן שלא נתברר בהיפוך הרי לא הוכחש בטענת שיברר המום וזה הוא שתיקת בע"ד ומהימן ע"א ואביי סובר אף בסתם שלא אמר העד בפירוש אני אברר ע"י שלח ואחוי כיון דיכול לברר הוי כאומר בפירוש אני אברר א"כ שפיר כתבו התוס' הך דין באומר ע"א אני אברר נאמן אף בהכחשה אף לרבא דלא פליגי אלא באומר העד סתם במקום דיכול לברר ולא טען בעדותו שיברר בכה"ג לרבא הוי ע"א בהכחשה ואינו כלום ואנן לא טענינן ליה כאלו אמר בפירוש ולאביי אף בסתם במקום דיכול לברר הוי כאלו אמר בפירוש אני אברר א"כ אינו ע"א בהכחשה כלל דעל הבירור לא הוכחש א"כ לפ"ז נתברר לרבא בבן גרושה דבעי שנים אף בשותק שאומר בפירוש אני אברר אין ע"א נאמן ומוכרח הדין של הש"ך בח"מ סי' ל' ס"ק י"ג להבא בבירור דעיקר כוונת רבא בשותק היינו באומר העד שיברר ע"י שלח ואחוי דמוכח במקום שצריך שני עדים אין חוששין כלל א"כ בפסול בן גרושה אי בכל פסול שצריך שני עדים אין חוששין כלל לע"א אף במקום שיכול להתברר בחוש ודינו של הש"ך מוכרח ואמת. ע"כ התוס' בדה"מ נטמאו שכתבו הך דין בדבר שיכול להתברר כגון שאומר לו יש שרץ בטהרותיך או נכרי מנסך יינך בא ואראך האיסור בהא ודאי יש לחוש לדבריו כדאמר לקמן גבי בעל מום דמצי אמר ליה שלח ואחוי עכ"ל. דהאריכו התוס' בלשונם בא ואראך שאומר לו בא ואראך והביאו ראיה מלקמן דהוא לאביי ואיך הביאו ראיה לדידן דקי"ל כרבא ופליג בזה על אביי אלא כוונת התוס' מפורש כיון דאביי אמר טעמו לדחות דברי רבא שמיירי במכחיש משום דאמר ליה שלח ואחוי והיינו אף שאינו אומר אברר כיון דמצי אמר ליה הרי הוא כמו שאמר ובזה לא פליג רבא באם אמר בפירוש אני אברר דכיון דבזה הוי שותק של רבא דבזה לא הוכחש בהיפוך. אלא דהיכא שלא אמר בפירוש