בית אליקום עז

בלא עדות אב אלא דוקא בהוחזקה בנשואין כאיש ואשה הדרים יחד תלי' בלמד יום. אבל בקדושין כיון שאינם דרים יחד ואין להם חזקת קרוב בשר בכה"ג לרב לקטלא לא הימני' רחמנא ואפילו אחר כמה שנים אם זינתה והעיד כבר בב"ד שהוא מקודשת אינו כלום ולא קשה קושית הפנ"י מהא דפסק הרמב"ם פט"ו מסנהדרין ובשאר מקומות דאף שהוחזק האיסור בע"א עכ"ז כיון שכבר הוחזק באיסור מלקין אח"כ היינו דוקא באיסורין שנאמן ע"א מדאורייתא בלא הכחשת בע"ד הרי הוחזק האיסור ואם התרו אח"כ בעדים לוקה ע"י. אבל באב כיון שחידש הוא שחידשה התורה להאמינו אף במקום שצריך שנים בדבר שבערוה א"כ בשעת עדותו על האיסור אין לך בו אלא חידושו לענין א סור. אבל לקטלא לא מהימן ואיך יועיל חזקת האיסור לקטלא אפילו אחר כמה שנים כיון דלא אתחזקה בקירוב בשר כ"א מפאת הקדושין והרי בשעת עדותו על הקדושין אין לך בו אלא חדושו לאיסור ולא לקטלא קאי על דינו דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל בע"א באיסורין כיון שנאמן מדאורייתא בלא שום חידוש מהני חזקת איסור אח"כ לענין מלקות וכפסק הרמב"ם ע"פ הירושלמי דנזיר. ועיין קונטרס אחרון בפ"י נראה כן ג"כ הסכמתו כן יעו"ש וכן מוכת מדברי התוס' שם בדה"מ לקטלא לא הימניה וא"ת הא כתיב באותו ענין ואם אמת הדבר וסקלוה אלמא לקטלא נמי הימני' רחמנא. וצ"ל דסקלוה קאי אעדים כו' ואם איתא כדברי הגאונים הנ"ל המקנה והש"ש נימא דמיירי דכבר העיד בב"ד האב או דהוחזק ל' יום ע"כ שפיר נסקלת ע"י אמירת האב שקדשה אף בלא עדים אם זינתה אח"כ. אלא ברור דס"ל להתוס' דאי אפשר להחזיק בשום אופן ע"י אמירת האב שהיא מקודשת לזה אף שזינתה אחר שלושים יום כיון דרחמנא לא הימני' לקטלא אי אפשר להחזיק לקטלא אף אחר כמה שנים כל זמן שלא נשאת ונוהגים באיש ואשה בקירוב בשר

נשלים לבאר בס"ד שיטת הרשב"א בתשובה אלף רל"ז הנ"ל שכתב וז"ל ועוד דמסתבר לי דלא אמרינן אי מהימן לך אלא בשאינו מכחישתו רק שותקת הא מכחישתו לא דע"א בהכחשה אפילו בעלמא לאו כלום הוא וכ"ש בדבר שבערוה וכדאמרינן בפרק האומר גבי מעשה דחבילה ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן מדקאמר בהדיא מי מהימן ולא אמרינן בי' מי מהימן כבי תרי משמע דלא מהימן כלל דע"א אומר נתקדשה אינה מקודשת כלל ואינה אסורה לשום אדם ואפילו למאמין שלא חלקו בשום וההיא דשמואל בשאינה מכחישתו הוא וסעד מצאתי לדברי בדברי רש"י שפי' וז"ל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה הואיל ולא מכחישתו כו' עכ"ל. והנה כוונת רבינו הרשב"א שהביא מהא דחבילה דע"א בהכחשה לאו כלום היינו בין לה"א דהי' סובר כר"פ דע"א בקדושין חוששין אינו כלום וכן להמסקנא דע"כ אומר ע"א שיש עוד עד עמו והוא אינו בכאן ועכ"ז אין חוששין לכתחלה ומותרת להנשא לכל העולם לכתחלה ולא חילקו בין המאמין לדברי העד ובין אינו מאמין לדברי העד אלא ש"מ כיון שמכחישתו לעד אין חוששין כלל אף למאמין כבי תרי דע"א בהכחשה לאו כלום הוא וכמאן דליתא דמי וכאילו אין כאן שום עד כלל ע"כ לא שייך לומר דשווי אנפשי' חתיכא דאיסורא אף להמאמין כבי תרי להעד כיון שאין כאן שום עד דע"א בהכחשה לאו כלום אפילו בגדר ע"א אף באיסורין דמהני ע"א א"כ בדבר שבערוה מאי מהני שמאמין ליה כבי תרי דהרי הוא כמאן דליתא לשום עד כלל כ"ז שהיא מכחישתו ולאו כל כמיני' לשווי ליה עד כיון שהתורה בטלה לעדותו כמאן דליתא ועיין מהר"מ לובלין בתשובה סי' פ' דף כ"ה ב' דהביא דעת הב"י דמתרץ סתירת הטור באה"ע מסימן קע"ח לסי' קט"ו דמחלק ג"כ בין שהיא שותקת או מכחשת כשיטת הרשב"א בתשובה הנ"ל. והנה לבאר בס"ד דעת הרשב"א ז"ל דמחלק בין מכחשת או שותקת אפי' במהימן ליה ע"א כבי תרי והיינו דקשה לכאורה הא כיון שמאמין לעד כבי תרי הרי שווי' לנפשיה חתיכא דאיסורא ומה יועיל הכחשת האשת וכן בשותקת קשה הא שתיקה של האשה הוא כהודאה דהיא יודעת האמת וכבר נתקשו גדולי המחברים בזה הגאון מוהר"י בס' בני אהובה והגאון בעל המקנה בקדושין שם. אבל ברור תכלית הדברים דברי רבינו הרשב"א ברור מלולו. והוא דבש"ע אה"ע סי' קט"ו סעיף ו' אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה אין חוששין לדברי' לאוסרה שמא עיני' נתנה באחר ובהגהת רמ"א ודוקא שאין רגלים לדבר אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת ועיין ב"ש שם דדברי התוס' סותרים ביבמות כ"ה א' כתבו דהך עובדא דסוף נדרים מיירי באומרת טמאה אני לך ובכתובות ס"ג כתבו דמיירי באומרת טהורה אני אני לך ועיין ביאור הגאון מוהרא"ו ס"ק כ"ה. והכל תלוי ברגלים לדבר

והנה נחזי אנן בע"א שהעיד שזינתה כיון דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים א"כ ע"א אינו כלום וסובר הרשב"א דבכה"ג אינו בשום גדר רגלים לדבר כיון דע"א אינו כלום בדבר שבערוה ואף אם האשה תודה לדברי העד שטמאה היא שייך ג"כ עיניה נתנה באחר ואינה נאמנת ומותרת לבעלה לדידן דקי"ל כמשנה אחרונה בנדרים שם ואף למשנה ראשונה ונ"ל בכה"ג באשת ישראל כיון דאומרת שטמאה היא ברצון אין אדם משים עצמו רשע רק משום דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא וכיון דאיכא טעם דעיני' נתנה באחר לאו כל כמינה לאוסרה א"ע על בעלה דמשועבדת היא אליו וכמש"כ הר"ן בנדרים או כמש"כ התוס' יבמות כ"ה הנ"ל ואפשר אף למשנה ראשונה אינה נאמנת באשת ישראל כי שם במשנה מיירי באשת כהן כמבואר בש"ס שם צ"א א'. ועכ"פ בע"א אומר שזינתה ברצון והיא מודית לדברי העד כיון דאיכא טעמא דעיניה נתנה באחר אינה נאמנת ומותרת לבעלה כיון דאין ע"א כלום בדבר שבערוה דוקא באיכא רגלים לדבר לכל העולם או להבעל בעצמו אבל כל שאין לו ידיעה מענין האיסור כלום כ"א ע"פ ע"א והודאת האשה אין כאן שום רגלים לדבר ועובדא דש"ס דסוף נדרים לדעת התוס' כתובות ס"ג שם איכא רגלים לדבר להבעל הענין לדעת התוס' יבמות כיון דאיכא טעמא לדחות הענין שראה בהני אף ליכא רגלים לדבר ואף שאומרת טמאה אני לך ג"כ אינו כלום. אבל בע"א שהעיד שזינתה והיא גם היא מודית לדברי העד אין כאן שום רגלים לדבר כיון דאיכא טעמא דעיני' נתנה באחר אין שום רגלים לדבר בהעד כיון דהוא ע"א ובדבר שבערוה בענין שנים וראי' לדבר מיבמות צ"ד א'. דקאמר הש"ס כי תיבעי לך יבמה לעלמא. וכתבו התוס' בדה"מ כי תיבעי לך וא"ת מאי קא מבעי' ליה והא תנן שהיא נאמנת לומר מת בעלי ואח"כ מת בנה וכיון דאיהי מהימנא כש"כ ע"א ותירץ התוס' דאיהי מהימנא משום דאית לה מיגו. אבל בעד איכא למיחש שמא שכרוהו או שנא אותה כו' וכ"כ הרא"ש שם בסימן ד' דלדידה יש להאמין אבל בע"א ליכא מיגו דאיכא למיחש דילמא שכרוהו שונאי' כו' א"כ חזינן במקום שצריך שני עדים פעמים שגרע ע"א אפילו מבע"ד וחיישינן דילמא שכרוה שונאי' וכה"ג כש"כ במקום שהיא אינה נאמנת למשנה אחרונה דחיישינן דילמא עיני' נתנה באחר אף דאיכא ע"א כיון דבדבר שבערוה אין פחות משנים אף ע"א כשר אינו כלום וחיישינן דילמא היא שכרתהו מכש"כ דע"א ביבמה דהיא נאמנת וא"כ עכ"פ אין ע"א מועיל כלום אף דהיא הודית שזינתה ואין כאן שום רגלים לדבר

ומה שרצה הגאון בעל הפלאה בקדושין שם לומר כיון דכתבו התוס' בקדושין ס"ו א' דה"מ רבא דכתבו בתירוצם דקסבר רבא דטעמא דשותק מהימן לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימנא ליה כו' וסובר בעל הפלאה הנ"ל דהיא כוונת רגלים לדבר בענין וזה ברור שאינו רק כוונת התוס' דאיכא רגלים לדבר דהטה אזנו לדברי העד ורגלים לדבר שחשש לדברי העד. אבל אין זה דמיון כלל לרגלים לדבר המבואר בהגהת רמ"א בסי' קט"ו סעיף ו' דשם הכוונה רגלים לדבר בענין מצד עצמו לכל העולם או רגלים