בית אליקום ע

הנגלים ואעפ"כ סובר במכחישו אין ע"א נאמן כיון דע"א בהכחשה לאו כלום וגם דע"כ מיירי דומיא דמקוה שמבורר בתוכו החסרון. א"כ רבא חולק על אביי אף באיסורין במקום הכחשה לאו כלום אף במקום דיכול לברר דומי' דמקוה ועכ"פ דינו של הש"ך ברור ואמת במקום דצריך שנים לפוסלו או בממון אין לחוש לע"א אף במקום דיכול לברר דזה הדין הוא אף לאביי וכש"כ לרבא שמטין הדברים שחולק על אביי אף באיסורין אין לחוש לע"א בהכחשה במקום דיכול לברר ודינו של הש"ך אמת בכל אופנים וזה ברור

וראיתי בס' מחנה אפרים הנ"ל בה' עדות כמה דברים הנוגעים לתשובתי והנני לבאר האמת בס"ד אף שידעתי רום כבוד גאונו כאחד השרים עכ"ז האמת אהוב כתב בסי' ו' דף ט"ז בשני עדים המכחישים זה את זה על הא דכתב הריטב"א בע"א אומר תנאי היה וע"א אומר לא היה תנאי תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דקאמר תנאי הו"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים שכתב הריטב"א דמיירי שהשני אומר זה כתב ידי ולא שמעתי בו תנאי אבל ליכא לפרושי דמיירי שאמר בודאי לא היה בו תנאי ומכחיש את העד דע"כ חד מנייהו משקר והו"ל ע"א בהכחשה ולא נתקיים כלל השטר ע"פ. ודברי הריטב"א אלו הובאו בש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק כ"ח וכ"כ הרמב"ן וכ"כ הר"ן בכתובות גבי ע"א אומר א"א היתה ונתגרשה וע"א אומר א"א היא ולא נתגרשה תרווייהו בא"א א קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה הו"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים והקשה הר"ן והיכא מתוקמה בחזקת א"א אפומייהו והא כיון שמכחישין זה את זה וע"כ חד מנייהו פסול ומה"ט אמרינן בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז זו באה בפ"ע ומעידה כו' אבל לא אחד מכת זו ואחד מכת זו ע"כ תירץ הר"ן דמיירי דשניהם מודים בגרושין אלא דפליגי בקרוב לו או לה ובכה"ג עבידי דטעו הלכך לא מיפסל חד מינייהו. ודברי הר"ן אלו הובא בפסק הלכה באה"ע סי' קנ"ב סעיף ה' אם לא היתה בחזקת א"א אלא על פיהם אם יש הכחשה בעדותן ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר מעולם לא היה בה ספק גירושין תנשא לכתחלה ואם שניהם מודים שהיא א"א כו' אלא שאחד אומר קרוב לה כו' אפילו אם נשאת תצא עכ"ל רבינו המחבר בלי חולק מהרמ"א כלום ע"ז. והקשה בס' הנ"ל על דברי הר"ן הנ"ל לדחות דבריו דהך עד דמעיד שהיא א"א ולא נתגרשה עדיין לא נפסל לעדות דיכול לחזור תוך כדי דיבור ואינו נפסל אלא לאחר כדי דיבור ובמאי דאיתכחש איתכחש בגרושין וכיון דשניהם מודים דהיתה א"א עדותן קיימת. ולא דמי לעדים זוממין דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה היכא שהעידו על הגניבה והטביחה ביחד והוזמו על הטביחה כיון דעדות אחת הוא ותוך כדי דבור כדבור דמי דהתם נפסלו בודאי אבל בהכחשה כיון שאינן פסולים בודאי במאי דאיתכחש איתכחש אבל בא"א תרוייהו מודים לא איתכחש. והביא ראיה מהא דב"ב ל"א דהאי אייתי סהדי דאבהתי' ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אף דמכחישין זה את זה קי"ל כרב נחמן דאוקי אכילה בהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתי' דלא כרבא דסבר עדות מוכחשת היא ש"מ שאף באותו עדות שהוכחשו. אעפ"כ כיון דלענין אבהתי' לא איתכחש מעמידין הקרקע בחזקת אבהתי' ועיין תוס' שם דה"מ אמר רבא ולריב"א נראה כו' יעו"ש. אבל ברור הדבר דלא כהמחבר הנ"ל ואין זה ענין כלל להא דר"נ אף דהוי באותו עדות ואתכחשו באותו שני חזקה כיון דקי"ל זו באה בפ"ע ומעידה ס"ל לר"נ אף באותו עדות זכה מכח טעם דחזקת אבות דהוי תרי טעמי ואף שהוכחשו בחזקה עכ"ז כיון דיש תרי סהדי על חזקת אבות הוי כמו בעדות אחרת. אבל לא כן בשני עדות בחד נגד חד כיון דע"כ צריך לצרף ולהחזיקה בא"א מפאת צירוף העד שאמר נתגרשה א"כ הרי אין כאן שני עדות דהרי העד שאומר נתגרשה מעיד שהיא פנויה מה לי פנוי' שלא נתקדשה או שנתגרשה א"כ אי אפשר להחזיקה לא"א כ"א ע"פ ע"א ומותרת להנשא לכתחלה אבל שם בהא דר"נ דהרי הכת שאומר שהי' של אבותיו א"צ לצירוף הכת השני ע"כ אף בעדות זו שהוכחשו הרי זכה מפאת חזקת אבות ובזה לא הוכחשו אבל בחד נגד חד הרי אין כאן שני עדים על א"א והיא מותרת להנשא לכתחלה וכיון דצריך לצירוף העד שאומר נתגרשה הרי הוא אומר שהיא פנויה וזה פשוט וברור ופסק רבינו המחבר ברור ודברי הר"ן מזוקקים ודלא כבעל המחבר הנ"ל. ובזה יתפרש דברי הראב"ד פי"ב מגרושין הלכה ט' שכתב על הך דין שכתב הרמב"ם שם אשה שלא הוחזקה א"א ובא ע"א ואמר א"א היתה ונתגרשה ובא ע"א ואמר לא נתגרשה הרי שניהם מעידים שהיא א"א כו' אם נשאת תצא וכתב הראב"ד ובקדושין כה"ג אם נשאת לא תצא וכבר כתב ה"ה שם לא היה לו להזכיר דין קדושין בגרושין אך באמת נ"ל דכוונת הראב"ד דלפי פשט דברי הרמב"ם דמשמע דהך דאמר לא נתגרשה כלל וקשה קושית הר"ן דבכה"ג אין להחזיקה לא"א והו"ל להתירה להנשא לכתחלה כמו שפסק המחבר באה"ע הנ"ל ע"כ העיר הראב"ד ובקדושין כה"ג אם נשאת לא תצא והיינו שבפ"ט מאישות בסופו כתב הראב"ד על הך דין דקדושין דמיירי דע"א אומר דזרק לה קדושין קרוב לה וע"א אומר קרוב לו ובכה"ג בקדושין אם נשאת לא תצא מחמת שהיא בחזקת פנויה ובגרושין בכה"ג אם נשאת תצא והוא תירוץ הר"ן ובקוצר לשון הראב"ד כיון לכל זה דפשט דברי הרמב"ם אינו מובן וקשה קושיא המתקיימת קושית הר"ן וכנ"ל

בסי' ח' כתב המחבר הנ"ל דעת הר"מ בע"א בהכחשה דהוי ספק לפיכך כתב אם נשאת לאחד מעדיה לא תצא כמו בתרי ותרי אבל הרמב"ן חולק ע"ז דהוי ע"א בהכחשה ולאו כלום והוא מדברי הרמב"ם פי"ב מגרושין דין י"ט שהובא שם בה"ה דעת הרמב"ן החולק. והביא המחבר הנ"ל ראיה להרמב"ם מהא דפ"ה דטהרות ע"א אומר נטמא וע"א אומר לא נטמא ברה"י טמא ופרק ג' דכריתות ע"א אומר אכלת חלב וע"א אומר לא אכלת מביא אשם תלוי וכתב לפ"ז נראה באחד מעיד שנתנסך יינך וע"א מכחישו ה"ז אסור אפילו בהיה לו חזקת היתר והביא ראיה מהא דכתב הרמב"ם בקדושין ע"א אומר נתקדשה וע"א מכחיש דוקא שהיא יודעת והיא אומרת לא נתקדשה. אבל אם היא מסופקת ה"ז תצא כנ"ל. וכל דברי קדשו אינם מחוורים והוא נגד האמת מש"כ דהרמב"ם ס"ל ע"א בהכחשה הוי ספק והביא ראיה מהא דנשאת לאחד מעדיה באומרת ברי לא תצא ודבר זה מבואר בירושלמי כמו שהביא ה"ה שם ופשוט וברור דס"ל בחד נגד חד דאזלינן בתר חזקה דהרי אף בתרי ותרי קי"ל ספיקא דרבנן ומדאורייתא מוקמינן על חזקה ובחד נגד חד לא החמירו רבנן כלל והכל אזלינן בתר חזקה והא דאם נשאת לאחד מעדיה בחד נגד חד לא תצא היינו אף דמיירי בבת אחת. עכ"ז בעדות אשה האמינו חכמים לאומר מת כשנים אלא דבבת אחת הוי ספק א"כ הוי כמו כל ספק שקול והא דקי"ל בע"א אומר טמא וע"א מכחישו ברה"י טמא כידוע דספק טומאה ברה"י לא אזלינן בתר חזקת טהרה. אבל בע"א אומר נתנסך יינך וע"א מכחישו אזלינן בתר חזקה וכן בע"א בקדושין וע"א מכחישו גם הרמב"ם מודה דאם נשאת לא תצא דאזלינן בתר חזקה אלא דלכתחלה חושש כל זמן שאין הכחשת בע"ד וכמבואר בפ"ט מאישות והא דקי"ל ע"א אומר אכלת חלב וע"א מכחישו דמביא אשם תלוי היינו כיון דהוא שותק לתרוייהו חייב אשם תלוי ועיין ש"ך סי' קכ"ז ס"ק י"ד וכל דברי המחבר הנ"ל בזה דחוים הם

בסי' ט' כתב המחבר הנ"ל בע"א אומר נתקדשה וע"א מכחיש שכתב הר"ן על דברי הרמב"ם פ"ט מאישות דמיירי ששניהם מודים שזרק לה קדושין אלא שהם חולקים זה אומר קרוב לה וזה אומר קרוב לו דאל"כ אמאי לא תנשא והא ע"א בקדושין לאו כלום הוא ואין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' אומר נתקדשה בפני ובפני עוד ע"א לאו כלום הוא. ועוד דהוי ע"א בהכחשה דלאו כלום הוא אלא דמיירי בכה"ג במכחישים