בית אליקום סח

משום דעד המסייע מגרע והוא תמוה מאוד בשלמא בגרושין דמצד הדין אינה נאמנת לומר נתגרשה נגד חזקת א"א רק מפאת חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה נאמנת ע"כ אמרינן שפיר כיון דאיכא עדים המסייעים לה מעיזה אבל כאן בקדושין כיון שע"א בהכחשת בע"ד אינו נאמן כלל מן התורה אף בכל איסורים א"כ בלי ספק אדרבה כל שיש לה עוד המסייע מכש"כ דנאמנת כמש"כ הראב"ד דדוקא שם בגרושין דעיקר נאמנות שלה מפאת חזקה דאין אשה מעיזה וכל שיש עדים המסייעים איתרע לה חזקה ואינה נאמנת אבל לא כן בקדושין דהעד אינו נאמן מן התורה כשמכחישתו כש"כ כשיש ע"א המסייע אין לחוש כלל לכתחלה אלא דעיקר התירוץ כמש"כ הר"ן כיון שיש שני עדים בזריקת הקדושין ושמא אותו האומר קרוב לו טועה דעבידי אינשי דטעו בזה ולהראב"ד ושאר פוסקים מיירי באינה יודעת אבל עכ"פ פסק מוסכם מכל הפוסקים בע"א בקדושין אף שאומר שיש לו עוד עד שנתקדשה בפניהם והיא מכחשת בברי מותרת להנשא לכתחלה וכן הוא מוסכם בטוש"ע באה"ע סי' מ"ז סעי' ג' בח"מ ס"ק ב' דה"ה אם היא מכחשת ע"א תנשא לכתחלה וכן הוא בב"ש סק"ד והמחבר דכתב בע"א נגד ע"א אם אמר שמעולם לא היו בה קדושין ה"ז תנשא לכתחלה מיירי שהיא אינה יודעת כגון שאביה קיבל בה קדושין והוא ע"פ דעת התוס' ועכ"פ במכחשת את העד דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים דתנשא לכתחלה בלי שום חולק א"כ מבואר נגלה דטעו כולם גדולים וקטנים בהוראה מקולקלת לאסור השו"ב עד שיושיבו ב"ד של שלשה דהרי מתירין להאשה לינשא אף שאמר העד שיש לו עוד עד שנתקדשה בפניהם כיון שמכחישתו אינו כלום אף לכתחלה ואיך פסקו להושיב ב"ד בהכחשת בע"ד נגד המערער ע"א אף אם יערער שיש עוד עד עמו אין חוששין אף לכתחלה ומעמידין הדבר על חזקתו וכ"ש כאן בהשו"ב שיש לו חזקת דעדיף מחזקת פנוים דהרי התוס' כתובות ע"ה ב' דה"מ אבלו היכא דליכא חזקה דכתבו דחזקת פנויה לא חשיבה כלל חזקה נגד חזקת הגוף וחזקת כשרות הוי כמו חזקת הגוף א"כ מבואר נגלה שטעו כולם בדבר משנה נגד כל הפוסקים ראשונים ואחרונים באדם שיש לו חזקת כשרות מוחזק ע"פ רבנים סמוכי' ומוחזק לצדיק וישר ויש ע"א הרוצה לפוסלו והוא מוכחש מבע"ד מכל וכל שאין לחוש כלל לערעורו אף לכתחלה וא"צ להושיב שום ב"ד ע"ז ואינו כלום כ"א מוציא דיבה ושם רע ואסור לשום ק ב"ד להזדקק לזה וזה פשוט וברור:

ודע בהא דנתקשו הח"מ וב"ש הח"מ בס"ק ב' והב"ש בס"ק ה' על הא דפסק המחבר דאף באינה מכחשת אם ע"א אומר לא היו קדושין כלל דתנשא לכתחלה ולא חשש לחומרא לדעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א דכתבו אף בכה"ג דאמר העד המכחיש שלא היו קדושין כלל כיון שאינה מכחשת ואינה יודעת לא תנשא לכתחלה ואיך פסק המחבר כהתוס' נגד כל החולקים ולא חשש לחומרא לכתחלה אבל ברור הדבר טעמו של המחבר דאזיל לשיטתו ביו"ד סימן קכ"ז דפסק באיסורין דע"א נאמן בשותק ולא באומר אינו יודע אין ע"א נאמן כשיטת התוס' והרא"ש והמרדכי א"כ י"ל דהראב"ד והרמב"ן והרשב"א דסוברים באינה יודעת מהקדושין ואיכא עד כנגד עד חוששין לכתחלה שלא תנשא והיינו דס"ל באיסורין בע"א דנאמן באינו יודע של הבע"ד דוקא במכחישו אינו נאמן ועיין ש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ו דהביא שם מפורש דהראב"ד והרמב"ן והרשב"א סוברים באינו של בע"ד נאמן ע"א וטעמו של המחבר והטור דלא חששו כלל להביא שיטתם והוא ע"פ הכרעת הר"ן בקדושין כשיטת התוס' וכפשטא דכל הסוגיות דמבואר דוקא בשותק הבע"ד ועיין ביאור הגר"א ביו"ד שם ס"ק י"ב דנראה ג"כ דהכריע בקדושין שם וכדעת התוס' ומתרץ כל קושית אחרונים: וא"כ לפ"ז שפיר פסק המחבר באה"ע סי' מ"ז סעיף ג' דאף באינה יודעת האשה מקדושין כיון דע"א אומר שלא היו קדושין כלל תנשא לכתחלה והראב"ד והרמב"ן והרשב"א לשיטתם אזלי דס"ל באיסורין ע"א נאמן כשהבע"ד אינו מכחישו אף באינו יודע ולא בשותק דוקא ע"כ חושש לכתחלה אף בקדושין באינה יודעת. אבל לפטור והמחבר והרמ"א דפסקו כשיטת התוס' באינו יודע אין ע"א נאמן א"כ עכ"פ בהכחשת עד כנגד עד א"צ לחוש אפילו לכתחלה וזה ברור טעמו של המחבר אלא דקשה אף לפי שיטת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א דהא בקדושין הוי דבר שבערוה ואין קי"ל כרבא שבדבר שבערוה אף בשותק אין ע"א כלום וצ"ל כיון דבאיסורין נאמן ע"א באינו יודע לשיטתם ע"כ החמירו לכתחלה בקדושין וזה דוחק אבל עכ"פ המחבר לשיטתו פסקו מחוור דאין לחוש לכתחלה אף באינה יודעת מהקדושין אבל במכחישתו לע"א דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים בלי חולק דמותרת להנשא לכתחלה ואף שאומר שנתקדשה בפניו ובפני עוד עד דאל"כ בלא"ה אין קדושין בע"א וכמבואר ונתברר דכל שיש לו חזקת כשרות ובא ע"א לפוסלו אפילו עד כשר שבכשרים בהכחשת בע"ד אינו כלום וא"צ לחוש לערעורו אפילו לכתחלה אף שאומר שיש עוד ע"א עמו א"צ לחוש ולכתחלה ומבואר שגגת וטעות הוראה של הרבנים שא"צ להושיב שום ב"ד ע"ז יטעו כולם בדבר משנה נגד דת תוה"ק ואם באיסור כרת ומיתת ב"ד התירו לכתחלה כש"כ באיסור לאו בערעור על שו"ב בע"א בהכחשה דלאו כלום הוא לכתחלה

והנה בהכחשה חד נגד חד קי"ל דאזלינן בתר חזקה רק החילוק בין בב"א בין בזא"ז וכפי שנתבאר בס"ד בקונטרס זה ובתרי ותרי קי"ל ספיקא דרבנן ומדאורייתא מוקמינן על החזקה אלא דרבנן החמירו כמבואר יבמות ל"א ובכל הפוסקים ודוקא באיסור דאורייתא אבל בדרבנן אזלינן בתר חזקה כמש"כ התוס' כתובות כ"ו ב' דה"מ אנן אחתינן. וכן פסקו כל הפוסקים וכן הוא בטוש"ע אה"ע סי' ג' סעיף ז' דבתרומה דרבנן אזלינן בתר חזקה בתרי ותרי

והנה התוס' בערובין ל"ו א' דה"מ הכא בשתי כיתי עדים כתבו דר"מ לית ליה אוקי תרי לבהדי תרי כו' אע"ג דבפ"ב דכתובות אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי כו' אפי' בדאוריי' הכא שאני דהשתא ודאי טמאה הוא עכ"ל וכתב שם הגאון החסיד ר' עקיבא זצ"ל בהגהות שלו וז"ל קי"ל התם לענין ממון כו' אבל לענין איסור קי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן דרבנן החמירו דלא ליזול בתר חזקה וכפי שכתבו התוס' כתובות כ"ו דאף בתרומה דרבנן מ"מ לר"מ תחומין דאורייתא ודבריהם דהכא דאפילו בדאורייתא אוקמא אחזקה צ"ע וגם רבה ורב יוסף ס"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא יעו"ש הנה מה שהקשה לבסוף דילמא רבה ורב יוסף לשיטתם כבר כתבו התוס' ביבמות ל"א בדה"מ שני כיתי עדים וא"ת כיון דמסקינן דתרי ותרי ספיקא דרבנן למה דחק רבה ורב יוסף כו' נראה מדבריהם דבמסקנא מודים רבה ור"י דתרי ותרי ספיקא דרבנן

ובעיקר הצ"ע במש"כ דאף בדאורייתא אוקמינן על חזקה והלא בדאורייתא רבנן החמירו לעשות ספק נראה בס"ד ברור דלפי שכתבו התוס' כתובות כ"ו בדבור הנ"ל על הך דעירובין בתירוץ השני א"נ שאני התם דאיכא ריעותא דהרי נטמאה לפניך ולא אמרינן השתא הוא דאיטמי כו' הכא דאיכא שני כיתי עדים לא אמרינן השתא הוא דאיטמי עכ"ל. והוא תירוץ התוס' של עירובין הנ"ל הכא שאני דהשתא ודאי טמאה ובעיקר קושיא כיון דרבנן החמירו בתרי ותרי הוי ספק ולא שייך לאוקמה אחזקה וכיון דלר"מ תחומין דאורייתא וכנ"ל א"כ תירוצם זה אך למותר נראה ברור והוא כוונתם לתרץ קושית הר"ש פ"ה מטהרות משנה ט' עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא אשה אומרת כו' ברה"י טמא ברה"ר טהור ובתוספתא פ"ו תני שנים אומרים נטמא ושנים אומרים לא נטמא ברה"י טמא וברה"ר טהור והקשה הר"ש שם מהך דעירובין הנ"ל דמיירי ברה"ר דש"מ דלא מטהרינן ברה"ר ולכל הפחות תרי ותרי ספיקא דרבנן והניח בצ"ע על התוספתא ע"כ כתבו התוס' בתירוץ השני בכתובות ובערובין הנ"ל דהטעם דהשתא ודאי טמא והיינו דאף דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן ולא אזלינן בתר חזקה דוקא בכל הספיקות. אבל לא כן בספק טומאה