בית אליקום סה

והוא לא היה נוהג נזירות היה נאמן להכחיש העד כמו באם הכחיש להעד בחלב קודם שאכל שאינו כלום כמש"כ הכ"מ בפט"ו מסנהדרין דהכחשה קודם המעשה מהני. אבל לעולם, כל שלא הכחיש להעד ואכל חלב זה שהוחזק ע"פ ע"א אפי' תיכף חייב חטאת. וא"צ לחזקה ל' יום בע"א רק העיקר תלוי אם לא הכחישו קודם המעשה ע"כ צריך לנהוג נזירות דזה הוכחה דלא הכחיש להעד ע"כ בפ"ג משגגות ופרק ט"ו מסנהדרין ופ"ט מנזירות לא הזכיר הרמב"ם כלום הוחזק ל' יום וכן בירושלמי פ"ח דנזיר ג"כ לא נזכר כלל חזקת ל' יום. ועיין פני משה בנזיר שם דכתב ג"כ דהא דצריך לנהוג נזירותו בכדי שלא נוכל להכחישו וכנ"ל. ודלא כהמחבר ש"ש הנ"ל דעיקר כיון דהוחזק ע"פ ע"א ולא הכחיש הוי חזקה לאלתר בין בחלב בין בשאר איסורים וא"צ ל' יום וכמבואר ועכ"פ דעת הרמב"ם אף באינו יודע חייב חטאת

והנה התוס' כריתות י"א ב' בדה"מ אמרו לו כתבו וע"כ מיירי שאותו שהעיד עליו אומר אינו יודע דאי אמר לא אכלתי פשיטא דע"א לא מהימן דכתיב לא יקום ע"א באיש דנראה שאין ע"א קם אלא לשבועה. ע"כ הכריחו שיטתם דצ"ל דמיירי שאיש שמעידין עליו שותק דאי אמר אינו יודע פטור כדנפקא בגמרא מאו הודע אליו כו' יעו"ש. והנה לעיל ביארנו מדעתינו ראיה לשיטת התוס' דדוקא בשותק מכח סיפא דקרא ע"פ שני עדים יקום דבר דמיירי לענין חטאת באינו מכחיש לרבנן דפליגי אר"מ א"כ רישא דקרא לא יקום ע"א לכל חטאת שפירשו בספרי בחייבי חטאת ע"כ מיירי באינו יודע א"כ מוכח דוקא בשותק חייב חטאת כנ"ל יעו"ש ואפשר לומר שהתוס' כיוונו לזה כאן אך היותר נכון לפרש דברי התוס' דהוכיחו מהך קרא או הודע אליו דע"כ מיירי בשותק דוקא דתני בסיפרא או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים דמיירי בחד יכול אפילו אין מכחישין ת"ל או הודע אליו מ"מ. והנה ע"כ הא דמיעט וריבה בסיפרא הוא מתיבת אליו דמיותר דמשמע דוקא אליו ולא ע"י אחר ותיבת הודע משמע מכ"מ אף ע"י אחר א"כ ע"כ מוכח דוקא בשותק דבמכחיש א"צ קרא למעט ע"א דלא יקום כתיב בחטאת א"כ אם נאמר באינו יודע מביא חטאת תיבת אליו מיותר דיכתוב או הודע דמשמע מ"מ וע"כ באינו יודע דבמכחיש בלא"ה אין ע"א קם מלא יקום וע"כ מדכתיב אליו מיותר למעט ע"י אחר ע"כ דהמיעוט קאי באינו יודע ודוקא בשותק אז מביא חטאת ע"י ע"א מתיבת הודע מכ"מ. א"כ מוכרח שיטת התוס' באינו יודע מביא חטאת וזה ברור כוונת התוס'. ועכ"פ גם ראיה שלנו שכתבנו לעיל מסיפא דקרא ג"כ נכונה וכנ"ל ולשיטת החולקים צריך לדחוק דתיבת אליו אינו מיותר דדרך הקרא לכתוב כן ומסיפא דקרא שכתבנו לעיל יש לדחוק אם נאמר דהטעם דרבנן בשני עדים משום מיגו ס"ל דאם אמר לא אכלת לא שוגג ולא מזיד חייב להביא חטאת א"כ סיפא דקרא מיירי במכחיש דוקא א"כ רישא דקרא לא יקום מיירי במכחיש ותיבת אליו אינו מיותר ואף באינו יודע מביא חטאת ע"י ע"א. והנה תוס' כריתות הנ"ל דה"מ אמרו כתבו וצ"ל שהעידו שנים בבת אחת דאי בזה אחר זה הא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים וכיון שנתקבל עדותו תו לא קפדי בעדות השני שאומר לא אכל ובסוטה ל"א דה"מ הא חד הניחו בתימא לר' יצחק איך יתרץ משנה דכריתות עד אמר אכל ועד אמר לא אכל כו' מביא אשם תלוי כיון דהאמינ' תורה ע"א הרי הוא כשנים דנפקא לה מאו הודע חטאת הוי ליה לאתויי בשלמא ר' חייא הוי מוקי ליה בבת אחת עכ"ל ולעיל כתבנו ביישוב התימא

והנה לפי סברת התשב"ץ ח"ב סימן פ"ט דכתב בע"א רב באיסורין כיון דעד האוסר והמתיר נאמנים מדאוריית' אף בזא"ז שקולים הם ולא שייך לומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים דהרי שניהם נאמנים מדאורייתא בשלמא בעד טומאה אחר קנוי וסתירה ובעד עגלה ערופה הראשון נאמן שנטמאה ושראה ההורג והשני אינו נאמן ע"כ יש חילוק בין בב"א בין בזא"ז. וכבר הארכנו לעיל בסברתו עכ"פ הי' לכאורה מקום לתרץ קושית התוס' מהך דרבי יצחק להכי חייב אשם תלוי אף לר' יצחק כיון דשניהם נאמנים מדאורייתא וכן יקשה על הא שכתבו התוס' בכריתות ובסוטה נר' חייא מיירי בבת אחת ולפי סברת התשב"ץ אף בזא"ז חייב אשם תלוי כיון דשניהם נאמנים מדאורייתא ולומר דהתוס' חולקים על התשב"ץ הלא דברי טעם הם ומילי דסברא נינהו כיון דשניהם נאמנים מדאורייתא אף בזא"ז הוי כמו בבת אחת וכנ"ל. ע"כ נראה לבאר דברי התוס' כריתות וסוטה הנ"ל ובתוכו יתבאר הסוגיא דקדושין ס"ו א' דפליגי אביי ורבא בע"א מעיד שזינתה והוא שותק דלאביי נאמן ורבא אמר דאינו נאמן דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכתבו התוס' והרשב"א בחדושיו דאביי ג"כ סובר אין דבר שבערוה כו' אלא דס"ל דוקא באינו שותק אבל בשותק בע"א מהימן ורבא חולק ע"ז בדבר שבערוה אף בשותק וענין טעם מחלקותם כיון דאביי אמר מתחלה בע"א שאכל חלב ושותק או בנתנסך יינך והוא שותק או בשורך נרבע והוא שותק ורבא מודה לו באלו שלשה שנאמן ע"פ שתיקת הבע"ד. והנה עכ"פ באומר לו ע"א אכלת חלב דמביא חטאת דנפקא ליה מאו הודע אליו ע"י ע"א וכיון דכתיב בקרא לא יקום ע"א באיש וגו' ולכל חטאת דמשמע דאין ע"א קם לחטאת כמבואר בסיפרי וכמש"כ התוס' בכריתות אלא דמוקמינן ליה לקרא דוקא במכחיש או באומר אינו יודע לשיטת התוס אבל בשותק נפקא לן מקרא דאו הודע דמביא חטאת ע"כ סבר אביי דאף בדבר שבערוה דבעינן שני עדים היכא דשותק נאמן ע"א ורבא סובר דוקא בקרבן לענין חטאת דהוי בשגגה ואין האדם נעשה פסול ח"ו ע"י חטא שוגג וגם שהקילה תורה לחייב על ספק אשם תלוי ע"כ בכה"ג גלי קרא בשותק נאמן ע"א כמו בכל איסורין שבתורה שנאמן ע"א בכה ג לאסור לפי שיטת התוס'. אבל בדבר שבערוה דבעינן שנים דוקא וכן בפסול בן גרושה וחלוצה או בשארי פסולי אדם דבעינן שנים דוקא אין חילוק בין שותק למכחיש אין ע"א נאמן זהו טעם פלוגתא דאביי ורבא ועכ"פ בקרבן דגלי קרא או הודע דע"י ע"א בשתיקת העד מביא חטאת. א"כ י"ל שפיר דוקא עד אומר שאכל חלב הוי עד שהאמינה תורה הרי הוא כשנים והשני המכחיש דוקא בבת אחת. אבל בזא"ז הראשון נאמן ואין עד המכחיש כלום ועכ"פ התוס' מודים לסברת התשב"ץ היכא דשניהם נאמנים בשוה מדאורייתא בכל איסורים אין חילוק בין בב"א בין בזא"ז ובחטאת שאני כיון דבלא קרא הו"א דבעינן שנים אף בשותק מקרא דלא יקום ע"א לכל חטאת וגלי לן קרא דנאמן בשותק ע"א. א"כ עד הראשון נאמן כתרי בזא"ז. וזה שדייק בתוס' סוטה שם דע"א נאמן דנפקא לן מאו הודע. א"כ לא דמי לכל האיסורים ובזה יתורץ מה שמבואר ביו"ד בסי' קכ"ז סעיף א' בהגהה ואם אין הבעלים מכחישים אותו אע"פ שמכחישו אחר לא מהני מאחר שהבעלים שם ושותקים וי"א דע"א בהכחשה לאו כלום ועיין ש"ך שם ס"ק י"ב י"ג י"ד וכבר נתקשה השיך על הדיעה אחרונה מהא דכריתות ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל דמביא אשם תלוי ותירץ לפי דרכו ולפי הנ"ל ניחא דדוקא בחלבים כיון דאיצטרך קרא דעד אומר אכל נאמן בשתיקת בע"ד מאו הודע ועד המכחיש אינו נאמן מדאורייתא רק בבת אחת עכ"פ הכחשה הוא והבע"ד שותק לתרווייהו ע"כ חייב אשם תלוי. אבל בשאר אסורים דשניהם נאמנים בשוה והמתיר נאמן מקרא בכל איסורים או מספרה לה או משחיטה והאוסר נאמן מק"ו ועכ"פ שניהם נאמנים בשוה אף בזא"ז שקולים הם א"כ גם בבת אחת כיון דהוא ע"א בהכחשה לאו כלום הוא אף דבע"ד שותק אבל בחלב עיקר נאמנות לעד אומר אכל מדאורייתא וכנ"ל ע"כ מביא אשם תלוי בב"א ולא דמי לכל איסורים ועכ"פ ביררנו דאף התוס' אית להו סברת התשב"ץ בכל איסורים אף בזא"ז מעמידין הדבר על חזקתו ולא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים כיון דשני העדים נאמנים בשוה ולא דמי לעד טומאה אחר קנוי וסתירה ולעד