בית אליקום סד

שיגיד הראשון בב"ד תחלה וכתב שם דכן מצא בתשב"ץ מפורש בח"א יעו"ש. ובאמת לא מחוור דברי קדשו והוא כנגד דברי התוס' ל"א דה"מ כאן בב"א דס"ל דוקא בעי הגדה לפני ב"ד תחלה ואף לפי דברי הש"ך בסי' קכ"ז ס"ק י"ד דמתרץ קושי' התוס' דשם כיון שהאמינה תורה לע"א בסוטה מיד שהעיד הו"ל כשנים היינו מיד שהעיד בפני ב"ד אף דלא פסקו הו"ל כשנים. אבל הגדה בפני ב"ד בעינן לכ"ע וכן מוכח בש"ך ביו"ד סי' ל"ט ס"ק מ"א דכתב כיון שנתקבל עדותו בב"ד כו'. וכן מבואר בתוס' כריתות הנ"ל דה"מ אמרו שכתבו וכיון שנתקבל עדותו כו' דמבואר דוקא נתקבל עדותו והיינו אף דע"א נאמן באיסורין מדאורייתא עכ"ז הגדה לענין לחושבו כשנים להראשון נגד עד המכחיש צריך הגדה בפני ב"ד דוקא ומה שכתב שם שכן מבואר בתשב"ץ ח"א עיינתי בתשב"ץ והוא בח"א סי' ס"ו שכתב והשני כו' וכי תימא שאין עדותו של השומר כיון שלא העיד בפני ב"ד והשתא מיהו הא ליתא קמן דנשיילי' כו' הא ודאי ליתא בעדות איסורין לא בעי שתתקבל בב"ד אלא כל המעיד מפי עד הכשר הרי הוא כעד עצמו והביא ראיה מהא דהמדיר פלוני חכם תיקן לי את הכרי וכ"כ הרמב"ן בחולין שכל ע"א נאמן באיסורים בין מפי עצמו בין מפי אחרים מהא דפ' תיקן לי הכרי. והיינו דסובר באיסורין עד מפי עד כשר אף דהראשון לא אמר בפני ב"ד וזהו אמת דאף בעדות אשה שמת בעלה דנאמן עד מפי עד ועכ"ז לענין שיהא לו נאמנות כשנים בעינן דוקא שיעיד לפני ב"ד ויתירו לה דוקא א"כ אין מהתשב"ץ שום ראיה לענין נאמנות כשנים בעי דוקא שיעיד לפני ב"ד וכן מוכח שם באותו תשובה גופא מקודם בדה"מ ונשוב כו'. ובנידון זה הוי כב"א וטפי עדיף מב"א שהרי מקודם ששמענו עדותו של האומר כשר הוחזק לנו ע"פ עדותו של שומר ולא כתב דהוי בזא"ז אלא ע"כ כיון דלא העיד לפני ב"ד אף שידוע לעולם שבא האוסר תחלה עכ"ז לא הוי כ"א כבת אחת ושם מחמת ספיקא אסור דהרי לא נודע טהרת היין אבל בלי ספק מודה התשב"ץ לדברי התוס' ושארי פוסקים דבעי הגדה לפני ב"ד לענין שיהא נאמן כשנים וכל זמן שלא העיד לפני ב"ד של שלשה אף שהודיע האוסר תחלה לא הוי רק כע"א ועיקר כוונת התשב"ץ שם דעד מפי עד כשר אף דהראשון לא העיד בפני ב"ד וכנ"ל. אבל לענין נאמנות כשנים צריך דוקא הגדה בפני ב"ד כשיטת התוס' והמחבר והט"ז והש"ך וכנ"ל והיינו אף דבאיסורין היכא דליכא עד המכחיש ע"א נאמן באיסורין ויכול להחזיק האיסור אף שלא בב"ד. עכ"ז לענין הכחשה חד כנגד חד צריך דוקא בב"ד ואז יש חילוק בין בב"א ובין בזא"ז וכנ"ל וכמבואר בתוס' סוטה לא הו"ל ובכריתות י"א דצריך הגדה בפני ב"ד לענין הכחשה ודלא כהמחבר הנ"ל

והנה לענין להחזיק האיסור בע"א מבואר ברמב"ם פ"ג משגגות דין ב' אפילו אמרה לו אשה אכלת חלב או עשית מלאכה בשבת ושתק חייב חטאת א"ל ע"א חלב הוא זה ושתק וחזר ואכלו בשגגה מביא חטאת ואם התרו בו לוקה עליו אע"פ שעיקר העדות בע"א עכ"ל ובפי"ו מסנהדרין דין ו' כתב הרמב"ם ג"כ א"צ שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה. אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כשרות הוא זה כלאי כרם הוא זה גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהותרה הרי זה לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א בד"א שלא הכחיש העד בעת שקבע האיסור כו' ובהלכה ז' שתק בעת שהעיד הע"א בקביעות איסור ואחר שעבר והתרו בו טען להכחיש העד אין שומעין לו

והנה דברי הר"מ במז"ל מבואר בירושלמי דנזיר פ"ח הלכה א' גבי שאמר ע"א לנזיר שנטמא או בעיקר נזירות שאמר להם ראיתי אחד מכם שנזר ואיני יודע איזה מכם שניהם נוהגין נזירות ע"פ ע"א בשאינם מכחישים אותו ואח"כ קאמר שם בירושלמי אמר לו ע"א חלב הוא והתרו בו שנים לוקה אע"פ שעיקר עדותו בע"א וכן בנזיר שעיקר עדותו בע"א כו' וכן ברמב"ם פ"ט מנזירות דין י"ז בד"א כששתקו הנזירים שניהם או שנסתפק להם הדבר כו' וכתב עוד שם אבל אם שתק או נסתפק לו ה"ז מביא קרבן אפילו ע"פ ע"א. ועכ"פ בכל המקומות הנ"ל מבואר דוקא שהכחיש העד. אבל בנסתפק ה"ז מביא קרבן ע"י והוא חולק על שיטת התוס' דס"ל דוקא בשותק אז ע"א נאמן. אבל לא באינו יודע כמש"כ התוס' בכריתות י"א ובשארי מקומות אבל הרמב"ם סובר דאף באינו יודע נאמן ע"א להחזיק איסור כל זמן שאינו מכחיש והוא כשיטת הרשב"א וכמה רבוותא ובזה נדחה מש"כ הלח"מ בפ"ח משגגות דין ג' ע"א אמר אכלת חלב וע"א אמר לא אכלת אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל הואיל ונקבע האיסור והוא אינו יודע אם חטא או לא מביא אשם תלוי וכתב שם הלח"מ דהרמב"ם סובר כהתוס' ואינו יודע היינו שתק וזה אינו הא מבואר בפ"ט דנזירות בד"א ששתק או נסתפק וכן בפט"ו דסנהדרין בד"א שלא הכחיש היינו דוקא והקושיא שהקשה הלח"מ מהא דיבמות פ"ח כבר תירץ הרשב"א בחדושיו לקדושין ס"ו וכן בתשובה סי' שע"ו דתלוי בשני לשונות שבכריתות ועכ"פ דברי הרמב"ם מבואר דלא כתוס' ונעלם מהלח"מ דברי הרמב"ם בפ"ט דנזירות וכמש"כ הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז סקי"ו מדברי הרמב"ם אלו שסובר כהרשב"א וכנ"ל

והנה יש לדקדק בדברי הרמב"ם פ"ג משגגות הנ"ל דכתב אפילו אמרה לו אשה אכלת חלב או עשית מלאכה בשבת ושתק חייב חטאת והוא מוכרח מהמשנה דכריתות י"א אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל מביא אשם תלוי משמע דוקא שמכחשת אשה אחרת לה אבל באין מכחיש מביא חטאת ואח"כ כתב הרמב"ם אמר לו ע"א חלב הוא זה ושתק וחזר ואכלו בשגגה מביא חטאת ואם התרו כו' אף ע"פ שעיקר האיסור בע"א ויש לעיין באשה שאמרה לו חלב הוא זה אם יש להחזיק האיסור ע"י אשה דדוקא בבבא דרישא שהאשה אמרה לו אכלת חלב או עשית מלאכה בשבת דהחלב ושבת ידוע רק דאמרה לו שהוא אכל ושותק חייב חטאת אף ע"י אשה. אבל להחזיק האיסור ולהעיד שחלב הוא כיון דפסולי עדות אזלינן אחר רוב דעות וס"ל להרמב"ם בסוטה ובעגלה ערופה דלא שייך בפסולי עדות כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים וכנ"ל א"כ אין להחזיק איסור ע"י אשה לחייבו חטאת ע"י וכן בפט"ו מסנהדרין דכתב דהאיסור עצמו בע"א יוחזק דוקא ע"א כשר, אבל אשה לא הזכיר הרמב"ם וכן בירושלמי פ"ח דנזירות הו"ל דעיקר איסורו בע"א י"ל דוקא ע"א כשר ולא אשה ובפ"ג משגגות הנ"ל דהתחיל באשה ובהחזקת האיסור סיים בע"א נראה כן דע"י אשה אין להחזיק האיסור ולחייבו חטאת אף דאשה נאמנת באיסורים לחייבו חטאת בעינן דוקא ע"א כשר דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים. אבל נראין הדברים כיון דאשה האומרת שאכל חלב מחייבו חטאת ולשיטת הרמב"ם אפילו באינו יודע א"כ כיון שנאמנת באיסורין אף כע"א ולא כשנים עכ"ז יכולים להחזיק איסור ע"י אם אמרה שחלב הוא החתיכה ושתק או אמר אינו יודע ואח"כ אכל בשגגה חייב חטאת וצ"ע למה לא ביאר הרמב"ם זאת בפירוש בפ"ג משגגות שהתחיל באשה שמחייבת חטאת אם אמרה אכל חלב הידוע ולענין להחזיק סיים בע"א

וראיתי בספר שב שמעתא שמעתא ו' פ"י דכתב על הך דין דפ"ג משגגות ופט"ו מסנהדרין דהוחזק האיסור בע"א היינו דוקא ל' יום וכמש"כ הרמב"ם פ"א מהלכות איסורי ביאה דבעינן הוחזק ל' יום וכן בנזיר שנהג נזירות דוקא יעו"ש ולענ"ד ברור דז"א דודאי הירושלמי דנזיר פ"ח הנ"ל משמע דהוחזק תיכף ע"י ע"א שאמר חלב כליות הוא כל זמן שלא הכחישו הבע"ד תיכף והיינו מפאת דע"א נאמן באיסורין בכה"ג וכבר כתב הכ"מ בפט"ו מסנהדרין הלכה ז' ממה שכתב הרמב"ם ואחר שעבר והתרו בו טוען להכחיש העד דמשמע אם טוען להכחישו קודם שעבר הוי הכחשה עכ"ל ע"כ בפ"ט מנזירות כתב הרמב"ם נהג נזירות ע"פ ע"א ושתה יין והתרו בו לוקה אע"פ שעיקר הנזירות בע"א והיינו כיון שצריך מעשה נזירות