בית אליקום סג

בעינן שנים וכן נראה דעת הרשב"א בחידושיו לקדושין ס"ו וכן הוא בתשב"ץ ח"א סי' מ"ט דכתב דע"א נאמן באיסורין אפילו היכא דאתחזק איסורא אפילו אין בידו כדמוכח בחולין ובגיטין וביבמות ובכתובות ובהרבה מקומות עכ"ל והוא ע"פ שיטת הרשב"א הנ"ל וא"כ לאסור נאמן ג"כ ע"א מכח ק"ו וכיון דנאמן אף לאסור והך דגיטין נ"ד דבעינן שיהא בידו טעמא אחרינא איכא משום דפועל חזקתו משמר. א"כ ע"א נאמן מדאורייתא בין לאסור בין להתיר וכבר כתב התשב"ץ בח"ב סי' פ"ט גבי הכחשת עד נגד עד בריאה בהך דין של המחבר בסימן ל"ט הנ"ל כיון שע"א נאמן באיסורין בין להיתר בין לאסור אף אם בא האוסר מתחלה והמתיר אח"כ. עכ"ז כיון דשניהם נאמנים מדאורייתא אין שייך לומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים בזא"ז. דוקא בסוטה ובעגלה ערופה דהאמינה תורה להעד האומר נטמאה ולעד האומר ראיתי ההורג ולעד המכחישם לא האמינו ע"כ אם בא ראשון עד האומר נטמאה ואח"כ בא השני הראשון נאמן כתרי ואין עד המכחישו זא"ז כ"א כע"א והראשון נאמן. אבל באיסורין כיון דבין האוסר והמתיר נאמנים מדאוריי' אף בזא"ז ובא האוסר מתחלה בריאה מוקמינן על חזקת כשרות נשחטה הותרה. א"כ לפ"ז קשה על המחבר ביו"ד סי' ל"ט סעי' י"ז שכתב בהכחשת הקונה והמוכר דוקא שבאו שניהם בב"א לב"ד אבל אם בא האוסר מתחלה הו"ל כשנים והמכחיש הוי כע"א וכמש"כ הש"ך שם בס"ק מ' וממ"נ קשה לפי שיטת המחבר בסימן קכ"ז סעיף ג' דע"א נאמן באיסורים להתיר אבל לא לאסור א"כ עכ"פ אין האוסר נחשב כשנים אפילו בא מתחלה ואפילו להחולקים דסוברים דע"א נאמן לאסור כיון ששניהם נאמנים מדאורייתא אף אם בא האוסר מתחלה לא שייך לומר דהמתיר הבא אח"כ הוי כע"א וכמש"כ התשב"ץ כנ"ל וצ"ל טעמו של הרב"י בזה והוא אף דס"ל דע"א נאמן באיסורין להתיר אבל לא לאסור עכ"ז אם בא האוסר תחילה הו"ל כשנים והוא ע"פ המבואר בסימן קכ"ז סעיף ג' ברמ"א וכל דבר דלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור ע"א נאמן עליו אפילו לאסרו. וכתב הש"ך שם בס"ק כ"ו דאע"ג דבלא"ה אסור מספק מ"מ חשיב בעדותו ודאי איסור ונ"מ לענין ס"ס עכ"ל ובאמת א"צ למש"כ הש"ך דנ"מ דהוי ודאי איסור אלא דנ"מ לענין אם בא המתיר בזא"ז אח"כ אין דברי המתיר כלום וכפי מה שפסק המחבר כאן בסימן ל"ט סעיף י"ז והיינו דהמחבר דסובר דע"א נאמן להתיר מדאורייתא דוקא בלא אתחזק איסור רק בספק שקול ודלא כהתשב"ץ בח"א סימן מ"ט הנ"ל על כן התשב"ץ לשיטתו בח"ב סימן פ"ט שכתב דאף אם שניהם נאמנים מדאורייתא ובא האוסר מתחלה אינו כשנים נגד המתיר כיון דהמתיר נאמן אף במקום דאתחזק איסור. אבל לדידן דקי"ל בשו"ע במקום דאתחזק איסור אין ע"א נאמן א"כ בספק שקול ובא האוסר מתחלה משווי ליה לאתחזק איסור ואין המתיר הבא אחריו נאמן במקום דאתחזק איסורא וכן בהכחשת הקונ' והמוכר בריאה אף דבחזקת היתר עומדת כיון דלדידן כל שלא בדק הריאה אסורה הבהמה מדרבנן. א"כ בלא העד האוסר אסורה הבהמה וכשבא האוסר מתחלה הוי להריאה בצירוף עד האוסר כמו אתחזק איסור ואין עד המתיר הבא אח"כ נאמן במקום דאתחזק איסור בכה"ג. אבל התשב"ץ לשיטתו דעד המתיר נאמן אף באתחזק איסור. א"כ אף שבא אחרון ולדידי' העד האוסר נאמן ג"כ מדאורייתא. עכ"ז שניהם שווים אף בזא"ז ומעמידין הבהמה בחזקת היתר. אבל לדידן הו"ל כמו אתחזק איסור ואין נאמן עד המתיר הבא אח"כ

ועדיין יש לדין כיון דאינו רק מדרבנן אסור אם לא בדק הריאה ומדאורייתא עד המתיר נאמן. א"כ אף אם בא האוסר מתחלה כיון דהמתיר נאמן מדאוריית' הבהמה מותרת ובהפסד גדול יש להתיר

ודע דהתוס' סוטה ל"א ב' דה"מ האחד וחד הקשו איך מתרץ ר' יצחק מתניתין דכריתות י"א ע"א אמר אכל חלב וע"א אמר לא אכל אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל מביא אשם תלוי כיון דהאמינה תורה ע"א דנפקא ליה מאו הודע אליו חטאתו חטאת הו"ל לאתויי בשלמא ר' חייא מוקי ליה בבת אחת אבל לרי"צ קשיא והניחו בתימא. ולענ"ד לא קשה כלום הא לפי שיטת ר"ת נאמן ע"א דוקא מחמת שתיקת בע"ד וכפי המבואר בש"ס יבמות פ"ז ב' וממאי משום דמהימן דילמא משום דקא שתיק ושתיקה כהודאה דמיא א"כ אין ע"א נאמן מדאורייתא ורק משום דשתיק וכיון דשתיק לב' עדים המכחישים זא"ז ע"כ אף לר' יצחק אינו חייב אלא באשם תלוי וזה ברור והנה התוס' בכריתות י"א י"ב בדה"מ אמרו לו כתבו שצ"ל דהעידו בב"א דאי בזא"ז הראשון שנתקבל עדותו נאמן דכ"מ שהאמינה תורה כו'. וכתבו שם באותו דבור דמיירי בשותק ולא באומר איני יודע וכשיטתם וצ"ל דס"ל להתוס' דאע"פ דעיקר חיוב הוא מצד שתיקת הבע"ד עכ"ז כיון דכתבו התוס' יבמות פ"ח א' בדה"מ שתיקה דלאו הודאה ממש יעו"ש ע"כ שפיר כתבו התוס' בכריתות הנ"ל כיון שבא העד הראשון שאומר אכל תחילה לפני ב"ד כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים דשייך נאמנות העד אף שמיירי דוקא בשתיקה ולא באיני יודע ואף שכתבו התוס' קדושין ס"ה דה"מ נטמאו דהא דע"א נאמן באיסורין דוקא להתיר כו' ולאסור הדבר אינו נאמן אלא כמו שפרשתי והיינו בשתיקה וכנ"ל עכ"ז שייך לומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א כו' והיינו דהשתיקה אינו הודאה גמורה כ"א רגלים לדבר וכנ"ל. ואעפ"כ מתורץ קושית התוספות דסוטה ל"א הנ"ל מהא דר' יצחק דס"ל דאף בב"א כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואעפ"כ ניחא הך משנה דכריתות ע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל חייב באשם תלוי ולא בחטאת כיון דמיירי בשתיקה דוקא אף ע"ג דאיכא רגלים לדבר כיון דשותק לשניהם ביחד גם למי שאומר לא אכלת לא הוי כאינו יודע וחייב אשם תלוי ולא חטאת אף לרבי יצחק אבל לעולא דמחלק בין בב"א בין בזא"ז כתבו התוס' שפיר בכריתות דה"מ אמרו הנ"ל דאם בא ע"א שאמר אכל תחילה ושתק הו"ל כשנים וחייב חטאת ואף שבא אח"כ עד שאומר לא אכל ושתק ג"כ עכ"ז כיון שמתחלה שתק לעד שאמר אכל לא איכפת לן בשתיקה שאח"כ. אבל בב"א אף לרי"צ כיון דשתק לזה ולזה הרי הוא בספיקו עומד ואינו חייב רק אשם תלוי דדוקא בעגלה ערופה ובסוטה דנאמן ע"א מעצמו בלא שתיקת בע"ד א"כ לרי"צ דס"ל אף בב"א אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים אבל לא כן בע"א אומר אכלת ועד אומר לא אכלת כיון דמיירי דוקא בשותק וכיון דשתיק לתרויהון אין כאן אפי' לרי"צ כ"א אשם תלוי ומתורץ קושית התוס' הנ"ל לפ"ז לשיטת הרשב"א ושארי פוסקים דסוברים דמהימן ע"א אף בלא שתיקת הבע"ד אף באינו יודע א"כ נשאר קושית התוס' סוטה ל"א דאיך יתרץ ר' יצחק משנה דכריתות הנ"ל דאף בב"א היה לנו להאמין להעד שאומר אכלת והו"ל כשנים. א"כ היה לן לחייבו חטאת ולא אשם תלוי וצ"ל לתרץ לשיטת הרשב"א והפוסקים כוותיה כיון דכתב הרשב"א בחידושיו לקדושין ס"ו ובתשובה סימן שע"ו דתלי' בשני לשונות שבכריתות אם נאמן מטעם מיגו להכחיש עדים או דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ולהך לישנא אינו נאמן ע"א כ"א בשתיקת בע"ד ולהך לישנא דמשום מיגו יש נאמנות לע"א מצד עצמו. א"כ נ"ל דרי"צ סובר כהך לישנא דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים ועיקר נאמנות מטעם שתיקת בע"ד כסוגית דיבמות פ"ח ע"כ אינו חייב כ"א אשם תלוי ולעולא דקי"ל כוותיה נ"ל דסובר כאידך לישנא דנאמן משום טעם מיגו וא"צ לשתיקת הבע"ד כמבואר ברשב"א שם דהך סוגית דיבמות אזלה לאידך לישנא א"כ י"ל רבי יצחק ס"ל ג"כ כן והכל מחמת שתיקת בע"ד ע"כ כשבאו בב"א ושותק לשניהם אינו חייב רק אשם תלוי וכנ"ל. וראיתי בס' שב שמעתא להגאון קצה"ח בשמעתא ו' פ"ח דסובר בפשיטות בע"א באיסורין אף כשהגיד שלא בב"ד אין העד המכחיש אותו הבא אח"כ יכול להכחישו דהראשון הוי כשנים אף שלא בב"ד וחולק על הט"ז ביו"ד סימן ל"ט דבעי דוקא