בית אליקום נט

שזינתה הוא מהך תוספתא דמקוואות וכיון דקי"ל בע"א שזינתה וכן בבן גרושה כרבא א"כ מוכח דע"א במקום דיכול לברר אין אוסר בהכחשה. אלא דהתוס' שם בדה"מ נטמאו כתבו דיש לחוש לדבריו במקום שיכול לברר אף דליכא שתיקת בע"ד דבזה מודה הוא אף רבא דקי"ל כוותיה. ועיין בחדושי רשב"א דהניח בצ"ע על הא דקאמר אביי לעולם דקא מכחיש ליה דא"ל שלח ואחוי וכתב ותמיהא לי דהא לא דמי למשל דמקוה דמקוה מאי אחוי איכא אי תימא נמדדי' א"כ לאו פסולו בחד כ"א בשנים ואי מדדיה חד ואמר תא ונמדדיה זימנא אחריתא דילמא במדיד' הראשונה לא חסר ומאי קאמר מקוה פסולו בגופו כלומר שנוכל לברר שהרי הוא לפנינו הא ליכא לברר כ"א ע"פ ע"א שמדדו בראשונה וצ"ע עכ"ל הרשב"א בחדושיו שם והיינו דמקשה איך הכריח ר"ע לדחות לר"ט דמקוה פסולו ביחיד הא לר"ט אין הולכין אחר חזקת הטומאה כ"א אחר חזקת המקוה דהי' שלימה ובכה"ג אין מטמאין למפרע לר"ט וכל הטהרות בחזקת המקוה כשירה א"כ איך נאמן ע"א אף אם נמדוד כעת וימצא חסר דילמא מתחלה היה שלם כחזקתו הראשונה ואין ע"א נאמן נגד חזקה לר"ט. אבל לענ"ד לתרץ זה ע"פ סברת התוס' דבדבר שיוכל להתברר ע"א נאמן אף במקום חזקת טהרה וצריך לחוש לדבריו כיון שהיה יכול לברר לכתחלה במדידה הראשונה כל זמן שאין מכחיש נגדו וזהו עיקר הוכחת התוס' בדה"מ נטמאו דבכה"ג נאמן ע"א א"כ במקוה שאין הכחשה כנגדו ע"כ נאמן ע"א אף במדידה הראשונה אף לר"ט דאזיל בתר חזקת המקוה ומתורץ בזה צ"ע של הרשב"א. אבל עכ"פ במכחיש כיון שרבא חולק מפורש על אביי דאמר אף בבעל מום דאי קא מכחיש ליה לא מהימן ברור דהלכה כרבא היכא דאי אפשר לברר כעת אין ע"א נאמן ודלא כהש"ך ודברי רמ"א בדיוק כתב צריך לחוש לדבריו בדבר שיוכל לברר והיינו אף במקום דליכא שתיקת בע"ד וכהוכחת התוס' בדה"מ נטמאו אף לרבא ומוכרח מכח קושית הרשב"א שהניח בצ"ע. דבכה"ג במקום דיכול לברר אף ע"פ שע"א היה מעיד שהמקוה היה חסר אפילו לר"ט דאזיל בתר חזקת המקוה עכ"ז פסולו ביחיד כיון שהוא דבר שיכול לברר בשעת מעשה ואין הכחשה כנגדו. אבל כל שיש מכחיש לעד אף בדבר שיכול לברר ואי אפשר כעת לברר אין ע"א נאמן וכרבא ולא מצינו דהודה לאביי בזהו דברי הרמ"א מדוקדק ודלא כהש"ך ז"ל וזה ברור

ונשלים לבאר בס"ד דין ע"א בהכחשה חד לגבי חד והחילוק בין בת אחת המכחישים זא"ז ובין שמכחישים בזה אחר זה והש"ך בסי' קכ"ז ס"ק י"ב י"ג י"ד האריך בזה ונברר בס"ד כל פרטי דינים בזה ודעת הרמב"ם ז"ל. הנה המחבר ביו"ד סי' א' סעיף ף י"ד פסק שוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו ע"א בהכחשה לאו כלום כו' וכתבו הט"ז והש"ך שם דרש"ל וב"ח אוסרים דמעמידין הבהמה בחזקת איסור כיון דהוא ספק בשחיטה ואותו שחיטה אסורה לכל אדם. ולענ"ד ברור בזה כדעת המחבר וכסתימת רמ"א דלא הגיה עליו כלום והיינו כיון דקי"ל בש"ס ופוסקים בטוש"ע באבדו גדיין ותרנגוליו במקום שרוב ישראל מצוים. ונמצאו שחוטים כראוי מותרים א"כ תיכף כשנשחטה הבהמה יצאת מחזקת איסור ומעשה השחיטה מתיר מפאת רוב מצוים אצל שחיטה מומחים הם הרי כבר יצאת מחזקת איסור וחשוב כאלו העיד בב"ד שנשחטה כראוי ויצאת בהיתר מפאת נשחטה הותרה ומה שהעיד ע"א ששחט שלא כהוגן והשוחט מכחישו בזה אין ע"א נאמן כמו בכל ע"א בהכחשת בעל דבר ואין כאן שום ספק בשחיטה כלל רק ע"א בהכחשת בע"ד שאינו כלום לכל השיטות. וכן הגר"א ז"ל בביאורו ביו"ד סי' א' ס"ק מ"ג. ציין כמש"כ ברפ"י דיבמות ופ"ג דקדושין ורפ"ג דכריתות עכ"ל והיינו ע"א בהכחשת בע"ד דא דאינו כלום ואין זה ענין כלל לדמות לחד כנגד חד בהכחשה דהולכין אחר חזקת איסור דמעשה השחיטה בעצמה מתיר והרי הבהמה בחזקת היתר כמו שלא נודע לנו עי השוחט ואח"כ כשבא ע"א ואמר להשוחט ששחט שלא כהוגן הרי הוא ע"א בהכחשת בע"ד ואינו כלום ואף אותו השחיטה מותר דכבר יצא בהיתר בעת שנשחטה ולא צריכים לדיבור של השוחט כלום להתיר והש"ך בסי' קכ"ז ס"ק י"ד כתב על דברי המחבר כיון דהאמינו להשוחט מטעם דחזקת רוב מצוים אצל שחיטה מומחים הם הו"ל כאלו נתקבל כבר עדותו בב"ד ונאמן מטעם כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואפילו ע"א מכחישו אינו כלום אפילו בבת אחת. ולפי מה שכתבנו א"צ לזה כלל כיון דמעשה השחיטה בעצמה מתיר ואח"כ כשאמר ע"א ששחט שלא כהוגן אינו נאמן מטעם הכחשת בע"ד כיון שאומר על השוחט ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו אינו כלום כמו בכל האיסורים בהכחשת בע"ד אף לענין אותו שחיטה וכבר יצאת בהיתר מפאת מעשה השחיטה בעצמה נשחט' הותרה וכיון שא"צ לדבורו כלום א"כ ממילא ע"א בהכחשה אינו כלום וכמבואר וא"כ אף לפי מה שפסק רש"ל כהנ"י דלא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים בשאר איסורים. עכ"ז בשחיטה טעמא אחרינא הוא דהמעשה מתיר וע"א בהכחשת בע"ד אינו כלום וכהסכמת הגר"א בביאור הנ"ל וכבר יצאת הבהמה מחזקת איסור במעשה השחיטה ויש להעמיס דברינו בדברי הש"ך אלא שלא ביאר מפאת השחיטה כ"א דחזקת רוב מצוין אצל שחיטה מסייע להשוחט

ועכ"פ לכל הדעות יש להכשיר כדעת המחבר מפאת דאין כאן כלל ספק בשחיטה דכבר יצאת בהיתר מפאת מעשה השחיטה ומה שהעיד ע"א נגד השוחט א אינו כלום אף לענין אותו השחיטה כיון דהוא בהכחשת בע"ד וכנ"ל. והנה ברור הדבר באם הע"א העיד על השוחט שבמזיד שחט שלא כהוגן בפגימה וכדומה בכה"ג הבהמה כשירה לכל הדעות ואף אם בא העד האוסר מתחילה כיון שהשוחט הכחישו ולא שייך לומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים כשבא האוסר מתחלה ואף שלענין הכחשת העדים בריאה בסי' ל"ט אם בא האוסר מתחלה הוי כשנים ואין ע"א המתיר הבא אח"כ כלום אבל בשחיטה כיון דהאוסר מעיד על השוחט שהוא פסול ואינו נאמן לפוסלו א"כ אינו נאמן על הבהמה לאוסרו ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא שייך לומר פלגינן דבורו להאמינו לענין הבהמה ולא להאמינו לענין השוחט לפסול לו כמש"כ הרא"ש ז"ל במסכת מכות סי' י"ד בשם הראב"ד ז"ל דוקא כשמעיד על עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ואינו בגדר עד כלל אז פלגינן דבורו אבל כל שהוא בגדר עד אף שאינו נאמן הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכיון שאינו נאמן לפוסלו אז ממילא השחיטה כשירה כיון שהוא והשחיטה שלו קשורים יחד ובטלה כולה ואף אם בא העד האוסר תחילה אינו כלום. וכן נראה מדברי הגאון בעל תב"ש והפמ"ג שפירשו דמהרי"ק מיירי ששחט השוחט באונס שלא כהוגן יעו"ש אלא שלא ביארו הטעם ועכ"פ בדברינו נתברר בטוב טעם דהיכא שמעיד על השוחט לפוסלו ואינו נאמן אז השחיטה ג"כ מותרת ואף שבא האוסר תחלה וכנ"ל

וראיתי בפמ"ג ביו"ד סי' א' ס"ק כ"ג במשבצות זהב שכתב אם אומר שהוא שחטו ואחד מכחישו לומר שכותי שחט אם באו בבת אחת. אף למהרי"ק והמחבר פסולה דבב"א ליכא למימר דהוי כשנים ובזא"ז תליא בפלוגתא ולענ"ד זה אינו דאף בבאו בב"א עכ"ז השחיטה כשירה דעיקר טעם רוב מצוים אצל שחיטה מומחים והשחיטה בעצמה מותרת כמו באבדו גדיין כו' א"כ הרי הבהמה בחזקת היתר מפאת מעשה השחיט' והעדים מכחישים זא"ז אף בב"א בדבר שבחזקת היתר הבהמה כשירה וכיון שהוא אומר שהוא שחט כהוגן ומעשה השחיטה בעצמה מסייע בלא דבורו אין ע"א נאמן לומר שכותי שחטו כיון שהשוחט מכחישו ואף בב"א כשירה וכמבואר

והנה בתרי ותרי שנים אומרים בפשיעה שחט שלא כהוגן ושנים אומרים שיפה שחט מסתפק בפמ"ג כיון דגברא כשר דמעמידין אותו על חזקה דכשרות וכיון דגברא כשר ממילא הבהמה שחוטה וכיון דקי"ל תרי ותרי הוי ספיקא דרבנן