בית אליקום נח

דינאי וכיון שתירצו התוס' בעצמן קושיות אלו וכן הר"ן לפי דרכו נקטינן כפשטא דוקא בשותק ולא באומר אינו יודע או אינו מאמינך והשתיקה מיירי אף במקום דידעינן שאינו יודע ג"כ ע"א נאמן מפאת רגלים לדבר או מגזה"כ כמש"כ הר"ן שם ועוד מוכרח שיטת התוס' דלשיטת החולקים צ"ל דע"א נאמן אף במקום דאיתחזק היתרא וכיון דפשטא דש"ס ביבמות פ"ח מסיק באתחזק איסורא אינו נאמן כ"ש באתחזק היתרא ומש"כ הרשב"א בחדושי קדושין ובתשובה סי' שע"ו דזה תליא בשני אוקימתות לרבנן דפליגי אר"מ בכריתות י"ב בטעמא דרבנן בשנים שאומרים לו אכלתי חלב והוא מכחישן שאינו מביא קרבן אם הטעם משום מיגו דאמר מזיד אני או הטעם משום דאדם נאמן על עצמו כמאה עדים וכיון דקי"ל כהך טעם משוה מיגו נדחה סוגית הש"ס דיבמות יעו"ש ברשב"א. והנה באמת לפי מה דמסופק הר"י בתוס' יבמות פ"ח דה"מ מה אם ירצה היכא דאמר בפירוש לא אכלתי חלב לא שוגג ולא מזיד אם נאמן נגד עדים ואם נאמר דנאמן אף בכה"ג א"כ אין שום נ"מ בין הלשונות כלל וע"כ מוכח דהטעם משום שתיקה אף שנראה מתוס' כריתות י"ב דה"מ נ"מ שכתבו וה"נ המ"ל נ"מ היכא דאמר לא אכלתי שוגג ולא מזיד נראה שם דאינו נאמן בכה"ג להך לישנא עכ"ז פשטא דש"ס נראה ביבמות דאף להך לישנא דמטעם מיגו עכ"ז באומר סתם לא אכלתי חלב דנאמן וע"כ הטעם משום שתיקה ונקטינן כפשטא דש"ס יבמות מטעם שתיקה וכפשטא דש"ס קדושין דהכל מטעם שתיקה לאביי רק דהשתיקה אינו מחמת דנודע לו רק אפילו אנו יודעים בבירור שאינו יודע כל זמן ששותק או מטעם רגלים לדבר או מטעם גזה"כ נאמן ע"א אבל כל שאומר בפירוש איני יודע או איני מאמינך אין נאמן ע"א. והיינו דברי התוס' הנ"ל קדושין ס"ה דה"מ נטמאו שכתבו דהא דע"א נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר אבל לאסור דבר אינו נאמן כל זמן שאינו שותק והוא בחזקת היתר כמו שאינו נאמן באתחזק איסורא וכמו שהעתיק המחבר בסעיף ג' בסימן קכ"ז הנ"ל דברי התוס' הנ"ל וכן לדינא הסכים הרשב"א בתשובה סי' תתל"ז לשיטת התוס' ור"ת אף שבשני התשובות בסי' שע"ו ובסי' תקמ"ה נראה שהביא דעת החולקים והכי נקטינן להלכה למעשה כפסק הטור והמחבר והרמ"א דלא הביאו כלל דעת החולקים ומלמדים אותו לכתחלה לומר איני מאמינך או כשאומר איני יודע אינו נאמן ע"א לאסור בכל האסורים שבתורה וכל זה דוקא באין הכחשה. אבל בהכחשה אף החולקים מודים דאינו כלום כמש"כ הרשב"א בסימן תקמ"ה אבל לפסול אדם לא נראה ולא נמצא שום פוסק ראשון או אחרון שח"ו לחוש לערעור חד ואינו כלום וזה שכתוב בתורה לא יקום ע"א באיש דייקא היינו לפסול אדם וגו' בכל חטא והב"ד שפוסקים ואוסרים ע"פ ערעור ע"א יהיה מי שיהיה עוברים אלאו דלא יקום והעד הוא מוציא דיבה וכל זה ברור ופשוט

ויש להביא ראיה נכונה בס"ד לשיטת התוס' והרא"ש דדוקא בשותק ע"א נאמן ולא באינו יודע והוא מהספרי דפ' שופטים לא יקום ע"א באיש אין לי אלא בדיני ממונות בד"נ מניין ת"ל לכל עון קרבנות מנין ת"ל ולכל חטאת כו'. והנה מדתני בסיפרא והובא בש"ס יבמות פ"ז ב' או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אף ע"פ שאינו מכחישו יהא פטור ת"ל או הודע אליו מ"מ דמוקי הש"ס יבמות בע"א וע"כ דהטעם הוא משום שתיקת בע"ד ולא באינו יודע דהא הך קרא דלא יקום ע"א דדריש בסיפרי לכל חטאת על קרבנות. ע"כ לא מיירי במכחיש להעד דהא בסיפא דקרא כתיב ע"פ שני עדים או שלשה עדים יקום דבר וע"כ דקאי על רישא דקרא ובקרבנות לרבנן דפליגי אר"מ בכריתות י"ב בשני עדים היכא דמכחיש להו אינו מביא קרבן או מטעם אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים או מטעם אם ירצה לומר ובפרט אם נאמר דאף להך לישנא אף אם אמר לא אכלתי שוגג ולא מזיד ג"כ נאמן להכחיש העדים כספיקו של ר"י בתוס' שם וכן בפסקי תו' יבמות הניחו זה בצ"ע וכן מפשט דברי הרמב"ם בפ"ג משגגו' הלכה א' נראה ג"כ דנאמן להכחיש אף בכה"ג והוא בכלל לא אכלתי שוגג אלא מזיד ובמה שאמר ג"כ לא מזיד אסוקי דלישנא הוא ויפה עושה דלא מפרש חטאו וכמש"כ התוס' ועכ"פ באומר סתם לא אכלתי נאמן להכחיש עדים לרבנן א"כ סיפא דקרא ע"פ שני עדים ע"כ לענין קרבנות מיירי באינו מכחיש העדים כ"א שאומר איני יודע ובכה"ג כתיב ברישא דקרא לא יקום ע"א וגו' ולכל חטאת שהוא קרבנות היינו בכה"ג באיני יודע אינו מביא קרבן ע"פ ע"א וע"כ הך סיפרא דבהודיעו לו אחר היינו ע"א שמביא קרבן מיירי בשותק ובכה"ג מסייע שתיקת הבע"ד להעד א' לחייב קרבן א"כ מוכח דהך דלא יקום ע"א לענין קרבנות מיירי באיני יודע ובכה"ג אין ע"א נאמן וכשיטת התוס' וסיפא דקרא ע"פ שני עדים מיירי ג"כ באינו יודע ולא במכחישם לרבנן ומוכרח שיטת התוס' באיני יודע אין ע"א נאמן באיסורין וכנ"ל ודוק

והנה הש"ך בסי' קכ"ז ס"ק כ"ד כתב על הרמ"א שכתב בהג"ה מיהו י"א בדבר שאיכא לברורי כגון שאמר לו א' בא ואראך שעכום מנסך יינך צריך לחוש לדבריו וכתב הש"ך דלא הו"ל להרב לכתוב בלשון י"א דש"ס ערוך הוא בקדושין ס"ו גבי בעל מום ומקוה כו' והתוס' ע"כ הוסיפו דאפי' ע"א מכחישו עכ"ל והנה לדעתי דקדק הרמ"א בלשונו הדק דכתב צריך לחוש לדבריו כלשון התוס' דה"מ נטמאו שכתבו בסופו ד' ס"ו א' בדבר שיכול לברר יש לחוש לדבריו של עד ולבדוק והיינו דהתוס' אזלי לשיטתם כשיטת ר"ת דאין ע"א נאמן בטהרות כ"א מחמת שתיקת הבע"ד וכשאין שתיקה מהב"ע שאינו לפנינו או שאומר איני יודע אין ע"א נאמן כפי שהעתיק המחבר בסעיף ג' ע"א נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר שהוא מדברי התוס' הנ"ל וכתבו ע"ז בדבר שיוכל לברר חוששין לע"א לבדוק אף דליכא שתיקת בע"ד אבל במה שהעתיק הש"ך להלכה דברי התוס' ס"ו ב' דה"מ שלח בדבר שיכול להתברר ע"א נאמן עליו ואפילו ע"א מכחישו ליתא אליבא דהילכתא רק אליבא דאביי דמפרש הך תוספתא דפ"א דמקוואות שאר"ע לר"ט מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד דמפרש אביי אף במכחישו דאמר ליה שלח ואחוי לך הנה מפורש בש"ס שם דקאמר רבא האי בעל מום שפסולו ביחיד היכי דמי אי דקא מכחיש ליה מי מהימן והלכה כרבא דמזה הוכיח בבן גרושה דבעי שנים אף בשותק דקי"ל הילכתא כוותיה בדבר שבערוה וכה"ג וא"כ לרבא בבעל מום אם מכחיש ליה אינו נאמן ע"א אם אירע שהלך הבעל מום ואי אפשר לברר העבודה כשירה אף שע"א צווח שהי' בעל מום כיון שהיה בהכחשה וכן כשע"א דעלמא היה מכחישו אלא דהתוספת בדה"מ נטמאו כתבו דצריך לחוש לדבריו ולבדוק והיינו אף לרבא דהא במקוה שנחלקו ר"ע ור"ט שר"ט היה מטהר כל הטהרות דלא שייך לומר מחמת שתיקת הבע"ד ואעפ"כ הודה ר"ט לר"ע דמקוה פסולו ביחיד ולר"ט הא איכא חזקת המקוה ואיך ע"א נאמן לאסור ולומר דמקוה חסר אלא ע"כ כיון דיכול להתברר חוששין לדברי העד וכל שאין הכחשה בדבר שיוכל להתברר יש לבדוק ולמדוד ואם אירע שלא מדדו ואין כעת לברר כגון שיבש המעין בכה"ג חוששין לעד שאומר שמדד ונמצא חסר וכן בבעל מום כל זמן שאין הכחשה אף שאין כאן שתיקת הבע"ד דהרי הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח וכל זמן שלא הכחישו אף שנראה מתוך מעשיו שאינו בעל מום כיון שמקריב ע"ג המזבח בכה"ג כל שלא הכחיש בפירוש חוששין לעד האוסר אף לרבא וזהו כוונת התוס' בדה"מ נטמאו בדבר שיכול לברר ע"א נאמן לבדוק היכא שיש הכחשה לברר או במקום שאין הכחשה ואי אפשר לבדוק י"ל ג"כ דאסור כמו שמוכח מהא דמקוה לר"ט דסובר דלא אזלינן בתר חזקת הטומא' כ"א לחזקת המקוה אבל עכ"פ במכחיש אין ע"א נאמן אף במקום שיכול לברר ואי אפשר כעת לברר והתוס' ס"ו ב' לא כתבו רק לאביי ומפורש בש"ס שרבא חולק ע"ז בהכחשה ולא מצינו שרבא הודה לאביי אדרבה עיקר הוכחת דין רבא בע"א