בית אליקום נז

כללו של דבר רבו משערות ראשם השגגות וטעות ששגגו בזה. היוצא לנו מכל הנ"ל נתברר הדברים כשמלה דאין חילוק בע"א בין הוא ע"א סתם או הרב הממונה אפילו רבי עקיבא בדורו אין בערעור ע"א כלום דלא כהמחבר שיבת ציון כנ"ל ואף במהימן ליה כבי תרי לדעת רש"י והרשב"א בתשובה בע"א בהכחשה אינו כלום וכנ"ל ואף לדעת החולקים על הרשב"א כנראה מדברי התוס' הנ"ל דוקא בבת ר"ח דקים ליה בגווה טובא ולא מפני שמוחזק בחסידות כמבואר באה"ע סי' קט"ו בהגהה ומוכרח דברי מהרי"ק מש"ס כתובות פ"ה. וכ"ז בע"א שזינתה דהוי לאפרושי מאיסורא על להבא ואין מועיל שום תשובה. אבל בשו"ב כיון דמועיל תשובה ובחרטה בעלמא הוא העיקר תשובה אין כאן לאפרושי מאיסורא. ועל העבר אסור להעיד והוי מוציא דיבה ולוקין מדרבנן ועל להבא אולי עשה תשובה מעליא וכ"ש באינו יודע מעשיו כעת איך מתנהג השו"ב. ועכ"פ אף אם נדמה השו"ב להא דע"א שזינתה צריך לכל הדעות דוקא קים ליה בגוויה טובא ולא מחמת שמוחזק בחסידות וכבר פסק הנו"ב אם אמר העד להבעל ואינו מאמינו אסור להעיד כנ"ל בנו"ב סי' ל"ה באו"ח. א"כ בנד"ד הרי כל בני העיר אינם מאמינים להרב העבר והרי מקירות לבם כולם באו לפני ומעידים שלא נשמע על השו"ב הנ"ל שום שמץ דבר והוא צדיק באמונתו אסור להעיד כפסק הגאון מופת הדור הנו"ב ואף למי שמוחזק העד אצלו בחסידות אין לחוש כלום לערעור ע"א כל זמן שלא קים ליה בגוויה כבת ר"ח ומי לנו גדול מר"פ. וכל שמוחזק בכשרות כמו השו"ב בנד"ד ע"פ כתב קבלות וראיות מרבנים מובהקים ומעולם לא יצא עליו שום שמץ דבר והולך בתום ויושר. ואין כאן לא קול ולא ערעור עליו כ"א ערעור הרב דיאשינאפקע והוא הוציא קול המון עליו ואף למי שמוחזק אצלו העד לצדיק וישר אין לחוש לערעור חד וכש"כ שבכל ערעוריו שכתב אלי באגרות שלשה שלו אין בהם שום ממש אף אם היו שנים ע"ז. וכ"ש שהוכחש ע"פ עדות בגב"ע שת"י שהכחישו אותו וקי"ל בהכחשה שלא בפניו בכתובות ך' דמכחישין את העדים שלא בפניהם והרי הוכחש מפי שנים כפי הגב"ע שת"י והוחזק לשקרן אצלי שכתב ששני רבנים פסלו את השו"ב ושקר ענה בהם ובו בכשר אדרבה ראיתי וניכר לי ח"י שכתבו על השו"ב שהוא איש צדיק ככל השו"ב הכשרים בישראל ונתברר אצלי אשר בתואנה ובעלילה בא עליו מוהר"נ כהן הנ"ל לפוסלו שלא כדת א"כ אי' איפה נתלבשו ונתאזרו הרבנים המערערים בחסידותם ובצדקתם ובחכמת תורתם לעקור הלכות קבועות בתורה שבכתב בש"ס ובכל הפוסקים בלי פקפוק וספק כלל מבואר שאין לחוש לערעור חד יהי' מי שיהיה והשו"ב בחזקת כשרות כמאז ומקדם וכל ישראל מותרים לאכול משחיטתו ובדיקתו וכל הפוסלים אותו שלא כדת לפסול שלא בפניו אף ע"פ שנים כנודע וכפי המ"כ שהביא הרב"י באה"ע כולם צריכין כפרה וכש"כ שאין כאן לא ערעור ולא קול כלל וא"צ להושיב שום ב"ד ע"ז. והב"ד שיושיבו אסור להם לפסוק ועוברים על לאו דלא יקום כמבואר ברמב"ם במצותיו וגם הגאון בעל מל"מ בפרשת דרכים בדרך מצותיך שהסכים לזה ואני פסקתי ע"פ התורה ובפני באו השואלים כל בני העיר והשו"ב ואחר התבוננות על כל ערעורי שטות של הרב ראיתי שאין בזה ממש ומי יערב לבו לגשת לפסוק במקום אשר לא נשאל מאת הבע"ד והכהן העבר אינו בע"ד בזה כלל. כ"א מערער בדברי תועה ורעות רוח וכולם בלה"ר לפסוק שלא בפני בע"ד ואני על משמרתי אעמודה שהשו"ב כשר. וכל ישראל הצדיקים וכשרים מותרים לאכול משחיטתו ובדיקתו וא"צ לשום בד"ר או זוטא ע"ז ומאן יהיב לן משופרי שופרי ונאכל. ודע דמש"כ המחבר ביו"ד סי' קכ"ז סעיף י"ג ע"א נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר ועיין ש"ך ס"ק כ"ז שנדחק בזה. וכן הגר"א בביאורו הניח בצ"ע דהיכא דלא אתחזק נאמן על שניהם ואי אתחזק לצד א' אינו נאמן על שניהם יעו"ש

ונראה בס"ד לבאר דברי המחבר כי באמת דברי המחבר מקורו מדברי התוס' קדושין ס"ה דה"מ נטמאו שכתבו ג"כ בזה הלשון בסופו והא דאמר דע"א נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר כגון בשר זו מנוקרת כו' אבל לאסור הדבר אינו נאמן אלא כמו שפירשתי עכ"ל והיינו דוקא בשותק וכפי שיטתם המבואר שם ואח"כ כתבו שם התוס' והא דאמרינן דדבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו דוקא בדבר שאינו יכול להתברר כו' כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך או נכרי מנסך יינך בא ואראך האיסור יש לחוש לדבריו כו' כדאמר גבי בעל מום שלח ואחוי כו' וקשר ופשט דברי התוס' הוא לבאר דעת ר"ת דסובר דמלמדין אותו לומר איני מאמינך דלכאורה איך נקיל באיסורים כ"כ. ע"ז כתבו התוס' דאין להחמיר כלל כיון דאין נאמנות לע"א מותרים אנו לומר לו לכתחלה אינו מאמינך ואין לחוש להחמיר כלל וסיימו אבל בדבר שיוכל להתברר בחוש יש להחמיר וכן הרמ"א בהגהה הביא הך דין השני של התוס' סמוך אצל דין המחבר ולפי שהמחבר לא הביא הך דין דמלמדין אותו לכתחלה לומר איני מאמינך הביאו בסעיף ג' וכוונת התוס' להוציא משיטת הרשב"א והרמב"ן דס"ל דאף באינו שותק נאמן ע"א והיינו דס"ל דהתורה נתנה נאמנות לעד באיסורין לאסור וע"כ בספק שקול בלא"ה א"צ לעדותו של העד וא"כ ע"כ אף במקום דאתחזק התירא נאמן ע"א לאסור לשיטתו של הרמב"ן והרשב"א ע"כ סיימו התוס' דע"א אינו נאמן מדאוריי' לאסור רק להתיר נאמן בספק שקול

והנה באמת הך דין דר"ת דמלמדין אותו לומר אינו יודע הוא דוקא לשיטת התוס' דס"ל דהעד נאמן מטעם שתיקת הבע"ד. אבל באומר אינו יודע אין לאסור ע"פ העדאת העד בעצמו ע"כ מלמדין אותו לכתחלה אבל לפי שיטת הרמב"ן והראב"ד דס"ל פועל שאני. אבל באדם אחר נאמן לאסור אף שאומר הבע"ד אינו יודע רק שאינו מכחיש לו נאמן העד א"כ איך שייך לומר דמלמדין אותו לומר איני מאמינך כיון שאינו מכחיש להעד העד נאמן בעצמו לשיטתם וכן נראה להדיא בתשובת הרשב"א סי' תקמ"ה שכתב שם בע"א בהכחשה אף שלא בפניו אינו כלום כדמוכח מהא דכתובות ך' דהכחשה שלא בפניו הוי הכחשה והביא שם שיטת ר"ת דס"ל בהני תלתא דינים דאביי קדושין דף ס"ו דוקא בשותק אבל באומר אינו מאמין לדבריו אין בעדותו כלום וכתב אע"פ שיש תשובה על דבריו מ"מ במכחיש ע"א אינו כלום עכ"ל. א"כ מבואר דכתב שיש תשובה על דבריו היינו שיטתו ושיטת הראב"ד נראה מבואר דאף באומר אינו מאמין לדבריו לשיטתם העד נאמן אלא דבאמת ה הרשב"א בתשובה בסי' תתל"ז שם החליט כשיטת ר"ת שכתב שם מפורש ואם אתחזק היתרא אינו נאמן כ"א בשותק. אבל כשאומר איני מאמינך אינו נאמן יעו"ש. ועכ"פ הטור והמחבר והרמ"א כולם סתמו כשיטת התוס' ור"ת ולא הביאו שום חולק ע"ז וכ"ז דוקא במקום שע"א נאמן אבל בע"א בזנות לכל השיטות כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים מלמדים אותו לומר איני מאמינך וכן בפסול בן גרושה או גזלנותא ושארי פסולים שרוצים לפסול שום אדם שצריך שנים לכל הפוסקים מלמדין אותו לומר איני מאמינך וכ"ש בהכחשה בכל ענין לאו כלום הוא

והנה באמת טעמם של הטור והמחבר והרמ"א דפסקו בפשיטות כשיטת התוס' והרא"ש והמרדכי ולא הביאו כלל שיטות החולקים גדולי הראשונים היינו מפני כי עיקר יסוד של השיטות החולקים דנתקשו לפי פי' דברי ר"ת והתוס' דס"ל מחמת שתיקה כהודאה בהנך תלת דינים דאביי קדושין ס"ו וכמבואר פשט הסוגיא דשם וביבמות פ"ח והקשו מהאי סמיא ומינאי מלכא דלא ידע הסמיא כלום וכן בינאי מלכא. ע"כ הכריחו שיטתם דאף באינו יודע ג"כ ע"א נאמן לאסור. אבל כבר תירצו התוס' יבמות פ"ח דה"מ דשתיקה כהודאה דלא הוי הודאה ממש כ"א רגלים לדבר יעו"ש וכן הר"ן בהאומר מסיק כשיטת ר"ת ותירץ דהוי גזירת הכתוב כל דשותק העד כו' יעו"ש וכבר כתב הרשב"א בעצמו בתשובה סי' שע"ו ג"כ דפשטא דסוגיא משמע כר"ת אלא דנתקשה מהאי סמיא ועובדה