בית אליקום נה

בראית הסכין אינו אלא מפני כבודו ואף שממונה להרים מכשול היינו מכשול הנגלה ע"פ עדות שנים והכל ע"פ התורה אבל ע"א בהכחשה לכ"ע אינו נאמן וזהו גדר התורה חק ולא יעבור ואין שום דמיון להא דעד מפי עד והראשון מכחישו דשם עיקר עדות הראשון אבל לא כשמכחיש הרב את השוחט. אין שום יתר נאמנות להרב יהיה מי שיהיה מע"א דעלמא רק לכבודו צריך להראות סכינו וכנ"ל. וכנ"ל שברור שאין שום דמיון להא דדבר שבידו אף לשיטת התוס' והרא"ש דשם הוא דבר שאין בו רוח חיים ודעה לכל אשר יחפוץ יעשה בהחפץ לטהרו או לטמאו ולא כן אדם באדם שאי אפשר לעשות בו כרצונו לא יקום ע"א באיש כתיב וכל זה פשוט וברור וכל דברי המחבר הנ"ל דברי שגגה הם או איזה תלמיד טועה העתיקו

נמצא נתברר דאין להרב הממונה שום יתר נאמנות מע"א דעלמא בלי פקפוק וספק כלל אף לשיטת התוס' והרא"ש והמרדכי דס"ל בדבר שהי' בידו נאמן אף בהכחשת בע"ד וכנ"ל. ועוד בלא"ה אין לדברי המחבר הנ"ל שום יסוד במש"כ דהוי דבר שבידו ע"כ החכם נאמן דהא כל יסוד התוס' ורא"ש ושאר פוסקים הוכיחו מהא דגיטין נ"ד טהרות שעשיתי נטמאו נאמן ביום פלוני אינו נאמן ומתרץ אביי לשיטתו ורבא לשיטתו. וס"ל להתוס' דמיירי באינו שותק אלא מכחישו על כן בעינן דבר שבידו וכמבואר בתוס' קדושין ס"ה ב' דה"מ נטמאו טהרותיך ובשארי מקומות וכל זה דוקא באיסור שנאמן ע"א באיסורין רק במכחישו אינו נאמן ע"כ לרבא בדבר שהי' בידו הוי כבעליו ונאמן אף במכחישו אבל בדבר שצריך שני עדים כיון דקי"ל כרבא בקדושין ס"ו באשתו זינתה דאי מהימן לך כבתרי מחייב לצאת ידי שמים. אבל לא אי מהימן כע"א וכן בכל דבר שצריך שני עדים כגון בפסול בן גרושה או בשבוי' כעובדא דינאי המלך וכן בפסול גזלנותא או בכל פסול לאדם שצריך שנים הוי כמו דבר שבערוה. ובכה"ג לא מהני לרבא אף בשותק דמודה רבא לאביי דא"ל ע"א נטמאו טהרותיך או דא"ל ע"א אכלת חלב או דא"ל ע"א שורך נרבע דבכל השלשה אלו מודה רבא לאביי דמהימן בשותק אעפ"כ בדבר שצריך שנים לא מהני ע"א בשותק. א"כ אף לפי שיטת התוס' דסוברים דבדבר שהיה בידו דנאמן ע"א אף במכחישו. עכ"ז בדבר שצריך שני עדים היכן אשכחן בדבר שהיה בידו דנאמן כשנים וכמו שמחלק רבא באמת אף בשותק באשתך זינתה דלא מהני כ"א במהימן כבי תרי ובבא לצאת ידי שמים. אף דמודה לאביי בשלשה בטהרות וחלב ושורך נרבע. א"כ ה"ה בדבר שבידו לא מהני בשום אופן לפסול במקום שצריך שנים דכל חיליה דהתוס' הוא במקום דע"א נאמן בשותק בכה"ג בדבר שבידו נאמן אף במכחישו אבל בדבר שאין ע"א נאמן אף לאביי דס"ל באשתך זינתה בשותק דנאמן ע"א והק' הרשב"א וכי לית ליה לאביי דאין דשב"ע פחות משנים ותירץ דאביי ס"ל ומוקי ליה במכחישו ורבא ס"ל אף בשותק א"כ אף לאביי י"ל במכחישו בדבר דצריך שנים לא מהני בשום אופן אף בדבר שהוא בידו וכן לתירוץ השני שתירץ הרשב"א שם דבאמת מדאורייתא מודה אביי אף בשותק אלא כיון דבעלמא מהימן הימנוה רבנן אפילו בדבר שבערוה עכ"פ במכחישו כ"ע מודים בדבר שצריך שני' מן התורה לא מהני בשום אופן אפילו בדבר שבידו וכש"כ לדידן דקי"ל כרבא דאף בשותק לא מהני כלום בדבר שצריך שנים א"כ אין שום מעלה יתירה בדבר שבידו להאמינו כשנים אף להתוס' והרא"ש וכש"כ להראב"ד והרשב"א ושארי פוסקים דס"ל אף בנטמאו טהרותיך לא מהני כלום דבר שבידו במכחישו יהיה איך שיהיה נתברר בראיות גמורות שאין להשיב דאף ברב הממונה אינו נאמן יותר מע"א דעלמא לא יקום ע"א לכל השיטות ולכל הפוסקים ראשונים ואחרונים וכנ"ל ודברי המחבר אין להם שום קיום ויסוד כלל וכלל והוא נגד האמת ונגד כל הפוסקים ראשונים ואחרונים בלי פקפוק וספק כלל

והנה הרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ז כתב דאף במאמין להאחד כבי תרי דוקא שהאשה שותקת. אבל לא במכחשת אינו חייב להוציא ידי שמים דע"א בהכחשה לאו כלום היא והביאו המל"מ בפ' כ"ד מאישות וסיים ולדעתי דבר גדול דיבר הנביא ובאמת הרשב"א שם נסתייע מדברי רש"י בקדושין ס"ו שפי' גבי האי סמיא אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה הואיל ולא מכחישתו כן הביא שם רבינו הרשב"א בתשובה שם וברש"י שלפנינו כתוב דה"מ אפקה הואיל ולא הכחישתו וי"ל דוקא על אביי דס"ל דאף בע"א דמהימן ליה כחד צריך לאפקה י"ל בכה"ג דהיכא דמכחשת א"צ להוציא. אבל לרבא דס"ל דוקא במהימן כבי תרי י"ל אפילו במכחשת צריך להוציא. וכן נתקשה בזה הגאון מוהר"י בס' בני אהובה שם. אבל לא עיין בדברי רבינו הרשב"א שכתב מפורש לפניו אף לרבא במהימן כבי תרי הואיל ולא הכחישתו ונאמן רבינו הרשב"א בעדותו ובלא"ה ע"כ אביי ורבא בחדא גווני פליגי דמיירי בשותקת. וע"ז קאמר רבא דבעינן דוקא מהימן כבי תרי א"כ במכחשת י"ל ג"כ לרבא כמו לאביי דאף במהימן כבי תרי א"צ להוציא אף לצאת ידי שמים וצריך לבאר דעת רבינו הרשב"א ז"ל במה שנתקשה הגאון מוהר"י ז"ל שם איך אפשר לאוקמי בשותקת הלא שתיקתה כהודאה דהיא יודעת האמת היה לה להכחיש העד ובאמת דברי הרשב"א ברורים בטעמם כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים אינו בגדר עד כלל אין שתיקתה ראיה דלא חששה להשיבה לדברי עד כיון שאינו עד בזה וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ח"י בשם רבינו ירוחם להדיא יעו"ש אלא דבמאמין ליה כבי תרי אז בצירוף שתיקתה הוי ליה בגדר עדות ע"כ חייב להוציאה ידי שמים. א"כ כל שהכחישתו דקי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום בעלמא. א"כ הוי כמאן דליתא לעד ואיך שייך לומר דמהימן ליה כבי תרי לעשות מהעדר מציאות ולחוש לדבריו. ע"כ פסק הרשב"א במכחישתו אין שום מעלה במה שמהימן ליה כבי תרי כיון דהוי כמאן דליתא דמי ואיך שייך לצאת ידי שמים בזה דוקא בשותקת כיון דמאמין ליה כבי תרי לגבי נפשיה הוא בגדר עד. ע"כ בצירוף שתיקתה חייב להוציאה אבל בהכחשה שלה דהוי כמאן דליתא כלל לאו כל כמיני' לעשות מאין יש ולחוש לדבריו וזה פשוט טעמו של הרשב"א ז"ל. ועכ"פ יש לנו עמוד גדול הרשב"א ונסתייע מדברי רש"י דאף במאמין כבי תרי בהכחשה לאו כלום הוא וא"צ לצאת ידי שמים כלל. א"כ אין שום פקפוק דא"צ לחוש לערעור הרב הממונה אפילו מר בר רב אשי בדורו כל שיש הכחשה ביניהם וכל לפסול אדם הוי כמו דבר שבערוה שצריך שנים. ואף להחולקים על הרשב"א כנראה קצת מדברי התוס' קדושין ס"ה ב' דה"מ נטמאו שכתבו ומה שאמרנו דבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו גברא דלא מהימן כבי תרי. אבל אי מהימן ליה כבי תרי נאמן דמשמע קצת אף במכחישתו נאמן דלא כהרשב"א וכ"כ הגאון מוהר"י שם דהתוס' חולקים על הרשב"א אף שאין הכרח די"ל דהתוס' מיירי באינו יודע דלשיטת התוס' באינו יודע באכלתי חלב א"צ לחוש לדברי העד בכה"ג במהימן ליה כבי תרי נאמן אבל לא במכחישתו. וכן נראה בביאור הגר"א ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ז' דס"ל דדעת התוס' אף במכחישתו אי מהימן כבי תרי נאמן. עכ"ז היינו דוקא בעד זנות או בשאר איסורים כיון דאם נאמין לדברי העד הרי האיסור לעולם והיא נאסרת לעולם ואין מועיל שום גדרי תשובה. אבל לא בשוחט שרוצים לפסלו להבא כיון דאם באמת עשה תשובה מעלי' בכל הגדרים בלא רמיה הרי הוא ככל ישראל הכשרים. אלא דבאם יש שני עדים ע"ז ונתברר פסולו בשנים אין אנו מאמינים לו על התשובה דילמא עדיין לא יצא גדרי התשובה וברמיה עשה. עכ"פ בע"א אף דמאמין ליה כבי תרי אין לפוסלו מכאן ולהבא ולהעבירו מאומנתו והרי מהרי"ק אומר דאף העד בעצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא וכש"כ לכל העולם שאין יודעים בדבר. בע"א בהכחשת בע"ד אינו כלום לפוסלו מכאן ולהבא דמעשיו סתומים ומעולם לא יצא מחזקת כשרות שלו רק בערעור ע"א ולא דמי לע"א שזינתה במאמינו כבי תרי אף לדעת התוס' החולקים על הרשב"א. ועתה בס"ד נחזי אנן בנד"ד ששגו ברואה המערערים