בית אליקום נד

ובפרט לקפח פרנסתו כמש"כ היש"ש בחולין פ"ק דין ט'. אף אם יצא עליו שם רע מכבר אין לפוסלו ולקפח פרנסתו. כ"ש באיש כשר ונאמן והוחזק בכשרות מפי גדולי רבנים ומפי כלל העיר שהוא איש תם וישר וירא ד'. וגם אף היה שני עדים ע"ז. אין לפסול ח"ו אדם שלא בפניו. רוב מנין ורוב בנין מחכמי ישראל החולקים על הריב"ש הלא המה תשובת רש"ל ותשובת רמ"א ותשובת מהרי"ל חביב ותשובת מהר"מ אל שקר ותשובת ר"א מזרחי ח"ב סי' כ"ד וגם המ"כ שהביא הרב"י באה"ע סי' מ"ב וכן בתשובת הגאון נו"ב באה"ע ח"א סימן ע"ב. וכן בתשובת בשמים ראש בשם גאון קדמן והוא הלכה פסוקה שאין לפסול ח"ו שום אדם שלא בפניו אף ע"פ שנים. ואיך מלאו לבם של הרבנים המערערים לפסלו שלא בפניו עד שיושיבו ב"ד של שלשה. וכל זמן שלא יבורר פסול שחיטתו. אין לך פסול גדול מזה. בלי ספק שיצא להמערערים שגגת הוראתן מהא דאין סומכין על החזקה במקום שיכול לברר ומהא דקי"ל ביו"ד סי' קכ"ז סעיף ג' מיהו י"א בדבר דאיכא לברורי כגון שאמר לו ע"א בא ואראך שכותי מנסך יינך צריך לחוש לדבריו והוא מדברי תוס' קדושין ס"ו ב' דה"מ שלח ואחוי כו' והנה שם מבואר בהיפך דדוקא בדבר שיכול לברר בחוש כגון בעל מום ומקוה חסר. אבל בן גרושה וחלוצה שצריך להביא עדים וראי' ע"ז אין בערעור ע"א ממש. ועוד מוכרח מש"ס קדושין ס"ב ב' דקאמר אלא גר דהוי בידו ומתרץ הש"ס גר לא הוי בידו דגר צריך שלשה מ"ט כו' ומי יימר דמזדקקו ליה תלתא א"כ מבואר נגלה דכל שצריך להושיב ב"ד אינו בידו כלל ולא שייך דאיכא לברורי כלל ע"י ב"ד דאין לך מחוסר מעשה גדול מזה. א"כ נתברר שגגת הוראתן במה שפסלו ע"פ ע"א שלא בפניו עד שיושיבו ב"ד של שלשה. ועוד מבואר נגלה בש"ס בכמה מקומות ובכתובות כ"ו פסק מוסכם הא דקאמר ר' יוחנן ד"ה אין ערעור פחות משנים במקום דהיה לו חזקת כשרות. וכתבו התוס' שם בדה"מ והאמר ר' יוחנן אמסקנא דיבר במקום שהיה מתחלה קול ואח"כ בא ע"א להכשירו ולהסיר הקול. ובכה"ג אר"י דבעינן תרי דוקא לפוסלו. אע"ג שהעד שהכשיר והקול כמאן דליתנהו דמי שהרי העד גרוע מהקול כו' ובכה"ג אר"י דבעינן דוקא תרי לפוסלו וקאמר בש"ס שם באוקימתא א' דליחוש לזילותא דבי דינא קמיפלגי ובמסקנא מסיק במצטרפין לעדות קמיפלגי ומדלא אוקמא עכ"פ בערעור חד וכ"ע דלא חיישינן לזלותא דבי דינא אלא דע"א מערער שיש לו עוד עד אחד להושיב ב"ד ע"ז קמיפלגי ש"מ דלכ"ע לא חיישינן לערעור להושיב שום ב"ד ע"ז. וכללא כייל אין ערעור פחות משנים וא"צ להושיב לכ"ע שום ב"ד. והוא פסק מוסכם בכל דבר שצריך שנים כגון בפסול בן גרושה או בפסול גזלנותא ושארי פסולים שצריך שנים אין ערעור פחות משנים ואין לחוש כלל לערעור דחד וא"צ להושיב שום ב"ד ע"ז לברר הדבר וכ"ש שאין כאן לא ערעור ולא קול וכל ערעורי הר העבר מיאשינאפקי היו למראה עיני ואין כדאי להעלות על הכתב טעותיו. וכל ערעוריו הרהורי שטות אשר גלוי לכל יודעיו מיעוט ערכו בהוראות ודינים

ועכ"פ נתברר בראיות גמורות שאין לחוש לערעור אף בערעורים שיש בהם ממש יהיה מי שיהיה המערער וא"צ להושיב שום ב"ד ע"ז בערעור דחד אדרבה דעת רבינו הר"מ במצותיו רפ"ח דלאו דלא יקום הוא על ב"ד שלא יקיימו הדבר ולפסוק ע"פ ע"א

ועיין בפרשת דרכים להגאון בעל מל"מ בדרך מצותיך שתמה על הסמ"ג במצות ל"ת רי"ג שכתב דהלאו הוא על העד יעו"ש בדף ק"ה ב' ובסמוך אי"ה יבואר דברי הסמ"ג ועכ"פ אין שום ב"ד שבישראל צריך לחוש לערעור חד יהיה מי שיהיה אפילו מוחזק לצדיק וכנ"ל. ובפרט שכל הפוסלים אותו הכל שלא בפניו. אף בשנים אין בזה ממש וההכרח הביאני לברר במה שנמצא כתוב לגדול אחרון הגאון מו"ה שמואל לנדא ז"ל בשו"ת שיבת ציון בסי' כ"ג בסוף התשובה שם שכתב דדבר פשוט דהרב נאמן נגד השוחט היכא שיש הכחשה ביניהם ולא אמרינן בזה ע"א בהכחשה לאו כלום והביא ראיה מהא דסי' קכ"ז בדבר שבידו נאמן והרי ע"פ הדין אין השוחט רשאי לשחוט עד שיראה סכינו לחכם ואף האידנא שמחלו החכמים. עכ"ז ברב הממונה להשגיח על או"ה לכ"ע. הרב נאמן שהוא ממונה על השוחט להשגיח עליו. ורב שרואה בעצמו שהשוחט הוא חשוד רשות בידו לפוסלו וזה עדיף מהא דיו"ד סי' קפ"ה באשה שאמרה פ' חכם טיהר לי את הכתם והוא מכחישה שנאמן כש"כ כאן שכל בני העיר סומכין על הרב פשיטא שהרב נאמן נגד השוחט יעו"ש. ופן יראה הרואה כתוב בספר וכש"כ לגדול אחרון שפסק כן הלכה למעשה והוא נגד האמת וכל דברי קדשו דחוים ממחיצת ההלכה ואין להם שחר ולא מחוור. ואולי איזה תלמיד טועה כתבו בשמו. ועכ"פ ברור הדבר להיפך דבלי ספק יתד קבוע הוא לא יקום ע"א אפילו מר בר רב אשי ממונה בדורו. רק שהמחבר הנ"ל דמה להא דדבר שבידו דע"א נאמן אף בהכחשה לדעת התוס' והרא"ש והמרדכי ואף שם אינו נאמן כ"א כשאמר לו בפעם הראשון שמצאו כמבואר בש"ס ופוסקים ואם הבע"ד מכחישו ואמר שלא א"ל בפעם הראשון ודאי הבעלים נאמנים כמבואר בש"ך שם ס"ק ד' רק כשנודע והבע"ד מודה שהוא בפעם הראשון. אז נאמן בדבר שהי' בידו וכל זה שייך דבר שבידו בדבר שאין בו רוח חיים ודעה שהוא בידו לפוסלו אף שאין עתה בידו כיון שהיה בידו מכבר ופעם הראשון שהחזיר נאמן עליו כבעליו אף בהכחשה אבל איך יעלה על הדעת אדם שיש בו דיעה ובינה הוא בידו לפוסלו וכי הוא ממונה לפוסלו שלא כדין רק הוא ממונה להשגיח עליו שיעשה כדת של תורה והרי אדם שיש בו בינה ודעה אדעתיה דנפשיה קא עביד ואין שום דמיון כלל להא דדבר שבידו איזה חפץ לעשות בהחפץ כאוות נפשו לא כן אדם באדם אין זה גדר כלל דבר שבידו וכל שיש הכחשה ביניהם אין ע"א נאמן יהיה מי שיהיה אף בממונה להשגיח עליו הוא רק ממונה להורות לו דרך הישר ע"פ התורה וכל שיש הכחשה ביניהם הרי זה דרכו של תורה לא יקום ע"א וגו' אפי' משה רבינו ע"ה ובלא"ה דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן והרמב"ם דאף בחפץ בדבר שבידו לא מהני בהכחשה כ"א בשותף או באינו יודע. ועיין ש"ך שם ס"ק ב' ובר"ן קדושין ס"ו ובחידושי רשב"א שם ואף לפי דמיון המחבר הנ"ל. הלא מבואר בש"ס חולין יו"ד י"ז לא אמרו להראות סכינו לחכם אלא מפני כבודו של חכם ומפורש אמרו בש"ס חולין יו"ד ע"א נאמן באיסורין והשוחט נאמן מדאורייתא רק שראיית החכם מפני כבודו א"כ אי' איפה הוא השוחט בידו של חכם אדרבה עיקר נאמנות להשוחט מדאורייתא ובפעם א' שהראה לחכם סכינו די. א"כ כל שיש הכחשה בין החכם להשוחט הרי החכם הוא כמו ע"א דעלמא ואינו נאמן והראיה שבש"ס ופוסקים שהעתיקו הך דין דדף י"ח כאן שנמצא סכינו יפה. דאז משמתין אותו וכשלא נמצא סכינו יפה דמעבירין אותו היינו דוקא בנמצא שהכל רואים שאין סכינו יפה. או שאין הכחשה בין החכם להשוחט. אבל היכא שיש הכחשה בין השוחט להרב בודאי אין הרב נאמן כמו כל ע"א בהכחשה דלאו כלום הוא בלי ספק ומסתימת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים שהעתיקו בשלא נמצא יפה אז מעבירין אותו אפילו בפעם א' היינו דוקא בלשון נמצא וסכינו לפנינו ורואין הכל שאין סכינו יפה ושחט בסכין שאינו יפה. אבל לא באומר החכם שיודע ששחט בסכין פגום בודאי אינו כלום כמו כל עד דעלמא כפי דין תורה והתורה אמרה לא יקום ע"א וגו' ואין שום דמיון להא דדבר שהיה בידו כלל. ואף הרב הממונה לפסוק דיני או"ה היינו לפסוק כפי התורה והתורה אמרה לא יקום כו' וכל דברי המחבר הנ"ל דחוים ובפרט שפוסק בכל הדברים שאומר הרב נגד השוחט לפוסלו בכל עבירות נאמן הרב ישתקע הדבר ולא יאמר דהא אין לו להרב שום זכות רק בראית הסכין אבל לא בדבר אחר ח"ו לפסול ע"י ע"א אפי' כשר שבכשרים ואף