בית אליקום נא

שתלוי בדעת בע"ד קיל. וכן לענין דבר שבענין וה"ה דלא שייך למיגזר כה"ג משום העולם דלא ידעו שכלו הספרים כיון דאם יתרצה בע"ד מותר לכ"ע יאמרו דנתרצה בעה"ד המדפיס הראשון ולא שייך לדמות לגזירה דמת אטו לא מת. דשם אין שום היתר בלא מת אבל בכאן יש היתר ע"י רצוי הבע"ד. וכן בהך דין דת"ה גבי נדר לא שייך גזירה כיון דנדר ישנו בשאלה לא שייך גזירה וע' ריטב"א כתובות דחולק שם על פרש"י ופי' שם כפשוטו כיון דאיסור קיל שבידה לעקרו אינו דוחה ל"ת יעו"ש. וסמך לפירושו מהא דיבמות כנ"ל מהא דישנו בשאלה

כל הנ"ל כתבתי בעת אשר עדן לא ראיתי גוף התשובה של הגאון מוהר"י זצ"ל. ועתה כאשר באו המשולחים של מדפיסי הנגידים דווילנא והוראדנא וראיתי העתק מתשובת הגאון אף כי לא העתיקו המעתיק יפה. וגם היה למראה עיני תשובת הגאון המפורסם מו"ה יעקב האבד"ק קארלין. אשר השיג על הגאון מוהר"ז זצ"ל. ודעתו מסכמת עם גדולי הזמן נ"י שאין חשש כלל אחרי נמכר הספרי' של המדפיס אף שהוא בתוך הזמן שגבלו המסכימים. וטעמו נובע מתשובת הרא"ש כשנאמר הטעם מפורש בהגזירה אין כאן דבר שבמנין. והאריך הגאון מהר"י הנ"ל בעוצם בינתו להכריע כשיטת הראב"ד דהיכא שבטל הטעם א"צ גדולים להתיר. אפילו קטן יכול להתיר. מהא דשבת קכ"ג ב' דהתירו וחזרו והתירו וחזרו כו' וקאמר הש"ס בימי נחמיה נשנית משנה זו דכתיב בימים ההמה ראיתי דורכים גתות וגו'. ואיך התירו הדור האחרון תקנת נחמיה וחזרו והתירו. רו. אלא ודאי כדעת הראב"ד. דאף קטן יכול להתיר היכא דבטל הטעם

ובאמת לענ"ד אין ראיית הגאון הנ"ל מכרעת ושתי תשובות בדבר. חדא מדברי עצמו הא שם מפורש הטעם שהיו פורצים העם באיסורי שבת. ע"כ כשראו הדור האחרון דאכשור דרא התירו וחזרו והתירו. א"כ אינו כלל בכלל דבר שבמנין. ועוד הא מפורש אמרו בש"ס מ"ק ג' ב' גבי תקנת ר"ג על שני פרקים וביטלום אימור כך התנו כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל. א"כ חזינן מפורש אף בדבר שלא היה קבלה בדבר תירצו האחרונים אימור כך התנו וכמו כן בכאן אימור כך התנו כל הרוצה לבטל כו' ועיין ריטב"א שם הובא לעיל גבי תקנת ב"ק שבטלוהו לטבילה שכתב ג"כ אימור כו'. ובזה נדחה כל הראיות שהביא הגאון מהר"י הנ"ל לחזק שיטת הראב"ד. ובלא"ה מה שהביא מהא דאין קורין דבאדם חשוב מותר וגבוה שתי קומות דשם מתחלה התירו בכה"ג. וכן הא דתקנת אשה נשאת בכל יום שם התקנה היתה מפורש שאם יהיה לו טענת בתולים כו'. ובדבר מפורש לא שייך דבר שבמנין כעין גזירת סדין בציצית שכתב הרא"ש בתשו'. וכן מהא דקרי לי' צום וקרי לי' ששון ושמחה. דבזמן שאין גזירה ואין בית תלוי ברצון דהוי כמו שלכתחלה תקנו כך ולשון הפסיק מורה על כך. א"כ מכל הנ"ל אין שום הכרעה נגד דעת הרמב"ם ז"ל. ומש"כ עוד הגאון מוהר"י הנ"ל שם ראיה ברורה דלא שייך לגזור מת אטו לא מת מהא דמינקת חבירו היכא דמת בנה לא גזרינן

הנה באמת לפי שיטת הגאון מוהר"ז זצ"ל דכפל הדבר בתשובתו דאיסור הוי דאורייתא. א"כ אין כאן תשובה נצחת מהא דמינקת הא בש"ס גבי ה"ז גיטך אם לא באתי אחר יב"ח הוא דאורייתא. וכן בנידון דת"ה הוי דאורייתא וכן בנד"ד לפי שיטת הגאון מוהר"ז הוי דאורייתא ע"כ גזרינן אבל במינקת גוף האיסור הוא דרבנן ע"כ לא גזרינן. אבל לפי מש"כ לעיל שגם איסור של הסכמות הוי דרבנן. ראיית הגאון מהר"י מכרעת מהא דמינקת שמת בנה אף שיש לשום הבדל בסברא היכא שפירש בפירוש עד זמן כמו בנד"ד וכמו בנידון דת"ה בין היכא שהגזירה נמשך עד הזמן ולא פירש כי הא דמינקת. עכ"ז מאן מפיס ויותר נראה דבדרבנן לא גזרינן כפשוטו. אך בגוף הענין התשובה שמסיק הגאון מהר"י דלא כדעת הגאון מהר"ז זצ"ל נכון הדברים וישרים המה למוצאי דעת

ועתה אחר בינותי בתשובת הגאון מוהר"ז זצ"ל ראיתי שסברתו נוטה שם דאיסור הסכמות הוי סייג למצוה שישוטטו רבים ותרבה הדעת ובדבר שהוא משום סייג אפי' ב"ד הגדול אינו יכול לבטל כמבואר ברמב"ם שם. וכן כפל הגאון הנ"ל הדבר בסוף תשובתו דאף לדעת מהרי"ק בסי' א' דסובר במקום שהוא רווחא להאי ופסידא דא להאי אין כח בטובי העיר ולב"ד לתקנם מודה בכאן שה א למיגדר מילתא כמבואר במרדכי ובסמ"ע ח"מ סי' ב' דברי קדשו אינם מחוורין ונהפוך הוא דאף מהר"מ אלשיך שחולק על מהרי"ק וסובר דיש כח בטובי העיר וב"ד לתקן במידי דאיכא רווחא כו' כמבואר בתשובה סי' נ"ט. מודה כאן בנד"ד דאין כח לב"ד לתקן והיינו הא באמת קיי"ל בש"ס ופוסקים יו"ד סי' רמ"ה סעיף כ"א. א' מבני החצר שבקש להיות מלמד תינוקות אין יכולים למחות. וכן מלמד שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות אין יכולים למחות משום יגדיל תורה ויאדיר. וכתב רמ"א שם רב היושב בעיר כו' אפי' מקפח קצת כו' וע' ש"ך שם סקט"ו א"כ חזינן אף בלימוד תורה גופי' אדרבה היכא שנתרבו המלמדים יותר הידור וגידול תורה יש. וא"כ המדפיס אף שהוא מכין הספרים ללמוד הי' ראוי יותר שיתרבו המדפיסים ויגדיל תורה. והך תקנתא של הסכמות הוא אדרבה שכר העוסק במצוה שלא יבוא לו היזק עשו חכמי הדור למען לא יהיו שלוחי מצוה ניזוקין. ואיך נידון הדבר לסייג לתורה אדרבה הוא מניעה לאחרים להדפיס רק שראו חכמי הדור לתקן תקנה לתת שכרם שלא לידי יבואו היזק. ואיך דן את זאת לסייג לתורה והרי זה כמו תקנת פרוזבול תקנת עשירים ועניים ניחא להו ג"כ בכדי שיהיו להם לווין. וא"כ בלי ספק אם באו שני מדפיסים ורוצים בזמן א' לדפוס אין כח בשום בד"ר שבעולם לתת לאחד כת יותר מחבירו. ואדרבה בזה יגדיל תורה וכן אם נתנו חכמים רשות לאחד לדפוס ב' פעמים בפירוש אף אם נתנו כל תוקף אף ב"ד הגדול שבירושלים אינו כלום הא אדרבה דילמא ימצא אחרים וידפיסו פעם ב' ויהיו ספרים בריוח וזהו יגדיל תורה. רק היכא שבא מדפיס אחד מקודם נותנים הב"ד רשות שלא ידפיס אחר שלא ישיג את גבול הראשון כיון שלא בא השני מקודם. אבל לתת רשות אף אחר כלות ספריו שלא יודפסו בדפוסים אחרים אין כת בשום ב"ד שבעולם וזהו מניעת התורה. א"כ מה זה קול החרדה שהחריד הגאון מוהר"ז דהוי ספיקא דאורייתא דילמא המסכימים שגבלו זמן לא חששו על הטעם ועשו לא פלוג הלא בלי ספק אף אם מפורש נתנו כל חכמי ישראל הסכמה לא' להדפיס ב' פעמים ולא אחר אפי' בתוקף כל האיסורים אין בהם ממש שהוא מניעת התורה ופסידא לאחרינא וכ"ע מודים שאין כח בשום ב"ד יפה בזה. א"כ איך יהיה ספיקם חמור בזה דאף בודאי אם פירשו מפורש שלא ידפיסו אחרים באחרית הימים אין לשום ב"ד כח בזה. אפילו סנהדרי גדולה אליהו וב"ד. א"כ מאיזה חשש דבר שבמנין וספק איסור דאורייתא שייך בנד"ד. וכ"ז ברור בסברא. סוף דבר בנד"ד אין כאן שום מיחוש כשכלו הספרים אין כאן שום איסור כלל ומי שזכה אחריו בהסכמות ידו על העליונה מחמת הסכמות חכמי הדור ולא תסור וגו'. דברי הכותב באמת ותמים ד' ינצור לשוני מרע. ושפתי מדבר מרמה לפ"ק. וחתמתי שמי. הק' אליקום געציל מאיר בהג' מו"ה יצחק זללה"ה

(הגה"ה) אחר כל הפלפולים האלה צריך לדעת שבענינים כאלו הדברים נוהגים ע"פ חוקי דינא דמלכותא ורק דינא דמלכותא דינא בענין הזה

בדבר אשר נשאלתי אודות הגן אשר יוצאים נטיעות מן שרשי אילנות הנקרא קארשין אם חייב בערלה. והנה לא נתבאר בתוך השאלה תוכן המעשה אם האילן שנקצץ כבר עברו עליו שנות ערלה. וע"כ אבאר אי"ה פשט הדין המבואר בשו"ע יו"ד סי' רצ"ד סעיף י"ח וז"ל אילן שנקצץ וחזר וגדל מהשורש