בית אליקום נ

מת כיון דאמר מעכשיו. והר"ן בא להסביר טעם הגזירה אף מי שיודע שמת. אבל באמת סובר הר"ן דמאורייתא מגורשת גמורה כשמת ורק בא להמתיק טעם הגזירה שחוששין ויסברו שלא היה גומר ומגרש כ"א אחר יב"ח ע"כ גזרינן אטו לא מת. אבל באמת היא מגורשת גמורה כשמת ובלי ספק שהרב"י כן הבין בר"ן ע"כ פסק אם נשאת לא תצא דהוי רק איסור דרבנן אף להר"ן ז"ל. א"כ לפ"ז ג"כ בנד"ד לא שייך הך גזירה דבשלמא שם יסברו דלא היה גומר ומגרש כ"א אחר יב"ח ולא תלי כלל במיתה איכא למיגזר מת אטו לא מת. אבל בנד"ד מאי גזירה איכא דהכל יודעין דכבר ספו ותמו הספרים ומי שלא ידע לא שייך למיגזר דיתיר לעצמו איסור דהוי ודאי איסור וחשד הרואים נמי ליכא. דמי חשוד אחב"י לעשות ודאי איסור בשאט נפש וישאל הדבר ויודע לו שכבר תמו הספרים בתוך הזמן

ואפשר להעמיס זאת הכוונה בדברי הרב"י בב"ה הובא בש"ך ביו"ד סי' ר"ך גבי הך דין דת"ה בס"ק כ"ג וז"ל והתם שאני דאיכא למיגזר אטו לא מת. ולכאורה דברי הב"ה משולל הבנה אדרבה משם הביא הת"ה ראיה לדינן. אך כוונת הב"ה הוא בא' משני אופנים. או דשם שייך גזירה דלא מת כיון שתלה ביב"ח יסברו דלא הי' גומר ומגרש אף במת עד יב"ח ואיכא למיגזר אטו לא מת שלא ידעו לחלק משא"כ בנידון דת"ה עד שיהא בנו בר מצוה הכל יודעים כיון שמת אזיל הנדר ולא שייך למיגזר אטו לא מת. או די"ל דיש לחלק דשם כיון דאמר מעכשיו והוא רק ספק בלא מת יש לגזור דיסברו העולם שלא מת. אבל בנידון דת"ה דאיכא ודאי איסור אם לא מת לא שייך למיגזר וישאלו העולם ויתברר להם. והיינו אם נפרש כפשוטו של סברת התוס' גזירה מת אטו לא מת שלא ידעו העולם שמת. א"כ גם בנד"ד בענין הדפסה יש לחלק ג"כ כנ"ל כסברת הב"ה שהסברנו

עוד יש להעמיס כוונה שלישית בדברי הב"ה הנ"ל היינו דשם להתיר אשה לעלמא שייך גזירה דהוא של רבים. אבל בנידון דת"ה דהוא של יחיד דנדר לעצמו והוא יודע שבנו מת מאי גזירה שייך כאן וזהו כוונה פשוטה בדברי הב"ה. וזה לא שייך בנד"ד דהוא של רבים. אך י"ל בנד"ד יש להקל מטעם אחר דשם כל הגזירות הוא משום חשש דאורייתא אטו לא מת דהוי חשש דאורייתא או ודאי איסור או ספק איסור. אבל בנד"ד גוף האיסור של הסכמות הוא דרבנן ולא גזרינן בכה"ג. והנה הגאון רשכב"ה בנו"ב מ"ק סי' ע"ז באה"ע כתב בשם תשו' הר"ן דתקנת רגמ"ה הוי דאורייתא

והנה באמת מהרי"ק בתשו' סי' כ"ה הביא ראיה ברורה מרב אלפס דפסק לקולא בכל הני בעיי דר"פ אלו מגלחין בענין מנודה דס"ל דעיקר נדוי הוי דרבנן. וכן הסכים הרב"י בסי' של"ד כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דנדוי הוי דרבנן. וכ"כ הד"מ בס"ק ח' שם בשם מהר"מ פאדווא דאין חילוק בזה בין מוחרם למנודה דשניהם דרבנן ואזלינן לקולא והביא המהרי"ק בשורש כ"ה הנ"ל דלא כתשובת הרשב"א סי' תקצ"א דמשמע דהוי דאורייתא עכ"ל הד"מ. ולענד"נ להשוות הפוסקים דגם הרשב"א מודה דהוי דרבנן ושם טעמא אחרינא איכא. וז"ל הרשב"א בתשו' שם דע כי זו ספיקא דאורייתא דאסור לעבור על ד"ת. כי בכל המקומות הורגלו לומר ומשביעין ומחרימין אנו ויש כאן שבועה גם כי ארור יש בו עם שבועה כדאיתא כו' וכל ספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ל הרשב"א שם. והנה מבואר ביו"ד סי' ר"ט סעיף ו' וסימן רל"ד סעיף נ"ד וסימן רל"ז סעיף ב' דהיכא שהדירו חבירו או השביעו צריך לענות אמן או דבר שענינו כקבלת הדברים. אבל בלא"ה אין כאן לא שבועה ולא נדר. והנה בנידון דתשובת הרשב"א דמיירי שהקהל וב"ד עשו ח' והשביעו והחרימו והקהל ע"כ קבלו דאל"כ איך שייך שבועה א"כ בכה"ג היכא שקיבל על עצמו בח' הוי מדאורייתא מדין נדר ושבועה. וכבר כתב הרמ"א בהג"ה ביו"ד סי' רל"ט סעיף ג' דנדוי יש לו דין שבועה עיין ש"ך שם ס"ק ט"ז דנדוי ושמתא וח' דין ודברים עליהם ויהבינן להו חומר שבועות וחומר נדרים. והיינו הכל נדוי ות' שמקבל על עצמו כעין תשו' הרשב"א הנ"ל כיון דמשביעין וע"כ צריך לקבלו דאל"כ לא הוי שב שבועה. אבל נדוי וח' שמחרימין לאחד אפי' ע"פ ב"ד הוי דרבנן ובהכי ניחא ג"כ תשובת הר"ן שהביא הנו"ב הנ"ל דחרגמ"ה הוי דאורייתא כיון דקבלו הצבור עליהם הח' הוי דאורייתא אבל הח' שמחרימין הוי רק דרבנן כשיטת כל הני רבוותא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ומהרי"ק ומהר"מ פאדווא והרב"י והד"מ וגם הרשב"א והר"ן מודים דהוי דרבנן. רק הח' שמקבל על עצמו הוי דאורייתא ולא חולק הרשב"א על הני רבוותא הנ"ל כן נלענ"ד. א"כ בנד"ד באיסור של הדפסה הוי דרבנן ולא שייך למיגזר כמו בהא דת"ה דשם הנדר הוי דאורייתא וכן בש"ס שם גזירה הוי גזירה מחמת איסור דאורייתא. ועיין יו"ד סי' רי"ח סעיף ב' בט"ז וש"ך שכתבו בשם מהרש"ל ביש"ש פ"ק דחולין סי' ל"ו וז"ל שם אבל אם גזרו ב"ד בח' ובארור כו' א"כ הוי דאורייתא דיש כח ביד ב"ד להחרים ולנדות אפי' שלא מן הדין אם דעתן למיגדר מילתא. וא"כ בכה"ג הוי ס"ד ולחומרא עכ"ל א"כ מבואר דח' ב"ד הוי דאורייתא. היינו דוקא כשגזרו למיגדר מילתא וגם הב"ד הי' בקיבוץ כמו שמביא שם הרש"ל שגזרו חכמי רוסיא בקיבוץ רוב עם שלא לשתות סתם יינם של ישראל כ"א כשיש עדים חשובים כו' יעו"ש דאיכא למיגדר מילתא וגם בקיבוץ רוב העם דקבלו הקהל עליהם דהוי הח' כמו שבועה שקבלו עליהם והוי דאורייתא. אבל באמת מהרש"ל מודה לכל הני רבוותא הנ"ל דח' ונדוי הוי דרבנן אף שב"ד החרימו כנ"ל. א"כ בנד"ד באיסור של הדפסת הספרים דלא הוי למיגדר מילתא ואינו בקיבוץ הוי דרבנן כנ"ל ולא שייך גזירה כלל לדמות לש"ס גיטין הנ"ל ולהך דין דת"ה. א"כ נתברר מכל הנ"ל שאין בכל השלש ראיות הנ"ל קיום להחמיר. ואם כלו הספרים של המדפיס הראשון כל הדפוסים מותרים אף בתוך הזמן שקבלו החכמים המסכימים וכנ"ל הנלענ"ד כתבתי. ואפשר דאף בח' שעושין ב"ד למיגדר מילתא אם לא קבלו הקהל הוי דרבנן ותלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בשורש הראשון אם לאו דלא תסור הוא דאורייתא כל שהוא גזירה למיגדר מילתא. ולדעת הרמב"ן כל גזירת חז"ל ותקנות שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו דלא תסור רק סמך בעלמא א"כ הוי דרבנן. אבל אפשר אף לדעת הרמב"ם הוי ספיקא להקל בכה"ג כמו בכל ספיקא דרבנן שהוא לברר שחכמים התנו כן שכל דבריהם יהיו ספיקא להקל. ועכ"פ אם קבלו הקהל עליהם הוי דאורייתא לכ"ע. ועיין יו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ג ובט"ז ס"ק מ"ב שמחלק אם תקנת הקהל הוא למיגדר מילתא דעבירה הוא דאורייתא

עכ"פ בנד"ד נתברר מכל הפוסקי' הנ"ל באיסור של הסכמות הוי דרבנן כיון שאינו למיגדר מילתא ואינו בקיבוץ כנ"ל. ויצא הדבר בנד"ד בהיתר ועוד י"ל בס"ד בנד"ד דלא שייך לאסור משום דבר שבמנין וכן לא שייך לאסור עד הזמן לדמותו להא דגיטין. כיון דעיקר האיסור והסכמה היה בשביל המדפיס הראשון. ואם היה רצונו למחול ולתת רשות לאחרים להדפיס הי' מותר לכ"ע. א"כ לא שייך דבר שבמנין והרי זה כמו יציבא בארעא כו' הוא בעצמו רשאי להתיר. וההיתר של ב"ד הראשון לא מהני כיון דכבר בטל הטעם. דוגמא לדבר אמרינן בכתובות מ' א' גבי אונס שותה בעציצו דלא אתי עשה ודחי ל"ת כיון דאם אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל וכיון דאיסור תולה בה קיל. וכן בדבר שבמנין כיון שהדבר תולה בבע"ד קיל ולא בעינן מנין אחר להתירו. ואף דשם הטעם כיון דאי אמרה לא בעינא מלמדים אותה לומר איני רוצה כמו שפי' רש"י שם. עכ"ז מצינו ג"כ ביבמות ה' א' דעשה דעלמא דוחה ל"ת ועשה דישנו בשאלה כיון דאיסור קיל ויש לאיסורו היתר. א"כ ה"ה כל דבר איסור