בית אליקום מט

במקום שאין פסח אף שגזרו משום לתא דפסח. עכ"ז אין הטעם ידוע כ"כ אבל בגילוי הטעם ידוע ע"כ פסק דגם בטלית של פשתן כיון שהטעם ידוע אינו בכלל דבר שבמנין

עכ"פ נתברר מדברי המ"א בדבר שלא גזרו מתחלה כ"א במקום א' הרי הטעם ידוע כיון שלא נגזר במקום אחר וזה טעם לגילוי ולנסוך וליי"נ בזה"ז וכן במת ביו"ט שני בזה"ז הכל דהיה הטעם ידוע. והוכחה של דבר מדלא גזרו מתחלה במקום שאין מנסכין וליכא נחשים וכדומה. דזה לא הוי דבר שבמנין והיכא שבטל הטעם ממילא מותר. א"כ לפי כל ההצעות הנ"ל נתברר בנ"ד בענין הדפסה אף שגזרו חכמים שלא להדפיס במדינה זו שארי מדפיסים עד זמן ידוע מפאת הטעם שלא להשיג גבול מדפיס הראשון. עכ"ז במדינות רחוקות לא גזרו כיון דשם לא שייך השגת גבול שהוא רחוק דינתנו. א"כ שפיר דמי להא דגילוי ונסוך שלא גזרו כ"א במקום אחד והיכא שבטל הטעם שספו תמו הספרים. ממילא הותר כל הדפוסים דלא הוי דבר שבמנין כמש"כ הרא"ש והתו' והר"ן הנ"ל וכסברת המ"א דבכה"ג הוי טעם ידוע ולא שייך דבר שבמנין וממילא בהתבטל הטעם הותר הדבר. נוסף לזה דבנד"ד דלא הוי התקנה כ"א בשביל יחיד לגזור על רבים שלא להדפיס בכה"ג לא מצינו דהוי דבר שבמנין דבדבר שבמנין צריך עכ"פ רוב הצבור לקבלו. ואין כח בב"ד לעשות תקנה כ"א כשרוב הצבור מקבלים. אבל לעשות תקנה בשביל יחיד על הצבור. עכ"פ אין זה בכלל דבר שבענין בהתבטל הטעם בטל ממילא הדבר שאף שנאמר שכח ב"ד יפה בזה"ז לעשות תקנה עכ"ז לדמות לדבר שבמנין מאן לימא לן. ג' כבר כתב הרב"י ביו"ד סי' רכ"ח דף רכ"ה בשם הרשב"א בתשובה לענין הסכמת הקהלות ואפילו היתה הולכת אחר הרוב אין הסכמת הרוב אלא כשהיתה במעמד כולם כענין בדינים דעלמא עכ"ל ובנד"ד הסכמה כל חכם שולח הסכמה מביתו ולא היה בקיבוץ חכמים כלל בועד במקום א'. ד' כבר כתב הנ"י בסנהדרין פ' ד"מ דף רע"ב ב'. על הא דאקפי חמא בר טוביה חבילי זמורות ושרפה ארי טעה בתרתי כו' וכתב הנ"י דכתבו המפרשים ה"ה דמצי למימר דטעי באחריתא דסמיך בעינן ולא היה סמוך. ואע"ג דקיי"ל ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין לעשות סייג דוקא סנהדרי גדולה אבל ב"ד דעלמא אף דבח"מ סי' ב' לא קיי"ל כהנ"י דאף בזה"ז יכולים להמית למיגדר מילתא. עכ"ז הוא הכל משום תקנה וסייג לתורה נתנו רשות אף בזה"ז לעשות גדר ומשמרת לתוה"ק. אבל ודאי כל דבר שבמנין סמוך בעינן דהמה ב"ד מן התורה. ואף דיש רשות בזה"ז לעשות תקנה וגדר היינו דשליחות דקמאי עבדינן. אבל עכ"פ היכא דבטל הטעם ממילא בטלה הגזירה כיון דמהדין אין בנו סמוכים רק משום עת לעשות ניתן רשות לעשות תקנה לב"ד שבזה"ז שאינן סמוכים. אבל לענין זה שכבר בטל הטעם א"צ מנין אחר כיון דמדאורייתא אין לנו ב"ד כלל וכ"ע מודים בזה להנ"י דב"ד שאינן סמוכים שגזרו ואח"כ בטל הטעם א"צ היתר מב"ד הגדול מהם דעבדינן שליחות דקמאי לתיקון ולא לעוות. והיכא שבטל הטעם נעמיד הדבר על ד"ת דליכא בזה"ז סמוכים וב"ד כלל ואין כאן דבר שבמנין כלל וכ"ז ברור בסברא. א"כ מכל הלין נתברר שבנד"ד כיון שהותר הטעם א"צ מנין אחר והותר כל הדפוסים. וממילא גם הראיה השנית מהא דאריס דמזלו גרים אף אם נדמה נד"ד לאריס ולא לפועל במה זכה המדפיס הראשון בזמן שקבלו המסכימים כיון שאם נלך אחר הטעם וספו תמו הספרים של המדפיס הראשון והסכמה ואיסור שלהם היה על השגת הגבול והוא היה מהיר במלאכתו למכור הספרים בתוך הזמן שגבלו כיון שע"ז גופא אנו דנים שלא היה דעתם בשעת האיסור לשום עיקר בהזמן כ"א בהסיבה ממילא תיכף אחר כלות הספרים ראשונים פקע האיסור ואין כאן שום מקום לזכות של המדפיס הראשון לחול כיון שממילא הותר הדבר. וכל ראיית הגאון מוהרא"ז הנ"ל הוא אם נאמר דצריך היתר ב"ד אחר. וא"כ כל זמן שלא הותר זכה הראשון והוי כמו אריס דמזלו גרם וגם ע"ז יש לדון. אבל כיון שנתברר שא"צ שום היתר כלל ממילא נפקע האיסור ולא שייך שום זכות למדפיס הראשון כנ"ל

ועתה נבוא בס"ד אל הראיה השלישית מהא דגיטין ע"ו דלא שרינן לאלתר כשמת כ"א אחר יב"ח. אף דבטל הטעם והסיבה דבודאי לא יבוא עוד. צריך להמתין על הזמן. ומהא דמחמיר בת"ה במת הבן בנדר עד זמן שהי' ראוי להיות בר מצוה. והנה הרי"ף כתב שם בגיטין דלא אפשטה ולחומרא עבדינן ולא פטרינן לה בלא חליצה ושרינן לה לעלמא אלא לאחר יב"ח לכי מקיים תנאי

והנה יש לדקדק קצת אם נאמר דס"ל להרי"ף ז"ל כשיטת התוס' דגזרינן מת אטו לא מת והוא רק גזירה דרבנן ואם נשאת לא תצא כמש"כ הרא"ש. והא כבר כתב הרי"ף בשבת פ' במה אשה גבי איבעי' אשה מהו שתערים ותפרוף פו' דקיי"ל כל תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא. וא"כ אף בתיקו דרבנן סובר לקולא וכ"ש באיבעיא דלא אפשטה ולמה כתב לחומרא עבדינן אף שי"ל דרק לכתחלה מחמיר ואם נשאת לא תצא כפסק הרא"ש. עכ"ז הרי"ף שלא העתיק זאת קרוב לומר דחושש לחומרא מדאורייתא וכסברת הר"ן שם דאיהו ודאי לא היה חושש למיתה דידיה ולא היה גומר ומגרש אלא לאחר יב"ח ומש"ה חיישינן ולא שרינן לה מקמי הכי א"כ אף אם נשאת תצא לפי שיטת הר"ן וכן מבואר בב"ש סי' קמ"ד סעיף ג' ס"ק ה' דלטעם הר"ן הוי ספק א"ד. וכן לטעם הרמב"ם כ"ז שלא נתבטל התנאי בפועל וכן להיפך צריך קיום התנאי בפועל הוי חשש א"ד. כפי מה שהבין הטור ברמב"ם על הך דין דסי' קמ"ג סעיף ג' אם אמר לה ע"מ שתתני מאתים זוז ולא קבע זמן כו' וכמש"כ ה"ה ביאור דברי הר"מ. א"כ לפי שיטת הרמב"ם והר"ן איכא שם חשש איסור דאורייתא דילמא לא גמר הגירושין אלא לאחר יב"ח. ואין זה ענין כלל לנד"ד דאזלינן אחר הסיבה והטעם. ואף לפי שיטת התוס' דסברי דשם ג"כ הוא גזירה דרבנן מת אטו לא מת. אם נפרש כפשוטו בדברי התוס' דלא ידעי שמת ויבואו להתיר אפי' בלא מת היכא דאמר מעכשיו אם לא יבוא בתוך יב"ח. א"כ אם נתיר אותה בלא מת הוא ספק איסור דהא גירש אותה מעכשיו. רק דהספק דילמא יבוא ויתבטל הגט למפרע עכ"פ ודאי איסור אינו עושה. אבל בנידון דת"ה וכן בנד"ד אם יגזור אטו לא כלו הספרים ויבואו להתיר איסור ודאי דהרי ע"ז נתנו איסור שלא להדפיס. ולא שייך גזירה כ"א בספק איסור אבל לומר לחשוד אותם שלא כלו כלל הספרים א"כ עושה ודאי איסור ומי חשיד אינש מאחב"י לעשות ודאי איסור בשאט נפש. וישאלו להרואים ויתברר האמת שספו תמו הספרי' ואין זה דומה לגזירה דלא מת דהוי ספק איסור. אבל לענד"נ להשוות המחלוקת דאף לדעת הר"ן שם אין שם חשש א"ד כהבנת הב"ש. דא"כ רבינו ב"י שפסק שם אם נשאת לא תצא איך לא חש באיסור דאורייתא לדעת הר"ן. וכ"ש שיש לפרש דברי הרי"ף ג"כ כהר"ן ואיך פסק הרב"י דלא כוותי'. אלא נראה לומר דגם הר"ן סובר דהוי רק חשש דרבנן. אלא שמתחלה הביא דברי התוס' דאיכא למיגזר אטו לא מת לפי שאין העולם יודעים. אבל לאחר יב"ח הכל יודעים שנתקיים התנאי. ובאמת קשה ע"ז הגזירה הא במקום שיודעים שמת איירי ואף אם נחוש שתבא במקום שלא נודע המיתה ואיכא דידע בתנאי ולא בהמיתה ממ"נ אם הוחזקה שם בחזקת זקוקה ליבום צריכה היתר ב"ד ומאי חשש הרואים איכא. ואם לא היתה שם בחזקת זקוקה ליבום סמכינן על אמונתה ודבורה שאמרה שמת. א"כ מאי חשד איכא בדבר אלא די"ל הכוונה של הגזירה דלא מת היינו כסברת הר"ן כיון שלא תלה בהמיתה כ"א ביב"ח שלא יבא. סברי העולם דהוא לא היה גומר ומגרש כ"א אחר יב"ח אף במת ולא ידעו לחלק בין מת ללא מת ויבואו להתיר אף בלא