בית אליקום מח

לו ניתנה רשות לתקן כפי ראות עינינו וכ"ז ברור

ועתה נחזור לברר בס"ד בדבר שלא תקנו שיתפשט ברוב ישראל כ"א במקום א' כגון בהא דחולין ק"י ושבת קל"ט. אם בטל הטעם אפשר שא"צ היתר כלל או סגי בב"ד קטן או צריך אף ב"ד הגדול לבטל לדעת הר"מ. והנה התו' בע"ז ל"ה א' ד"ה חדא כתבו על ניקור של גבינות כותים. ואנו שאין נחשים מצוים בינינו אין לחוש משום גילוי ואין לומר דדבר שבמנין הוא כו' כי ודאי כשאסרו תחלה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוים כמו שאפרש לקמן. ובדף נ"ז ד"ה לאפוקי כתבו וא"ת כיון דגזרו על ניסוך כותי הו"ל דבר שבמנין כו' וי"ל דלא גזרו אלא על המנסכים וכיון דהשתא לא הוו מנסכים יש לתלות להיתר. והרא"ש שם בפ' ר"י סי' ז' כתב ועוד כיון דאין עו"ג מנסכים בזה"ז כלל יש להתיר מידי דהוי אגילוי שאין אנו מקפידין כיון שאין נחשים מצוין בינינו. ואע"ג דלאו ראיה גמורה היא דנסוך הוי דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו אע"פ שבטל הטעם ולא דמי לגילוי שלא נאסר אלא מחמת סכנה ובמקום דליכא סכנה לא גזור. מ"מ יש להביא ראיה מהא דר"י ד' ס"ה דשדר קורבנא לאבודרנא וכן רבא כו' אלא ש"מ שמתחלה לא גזרו אלא על אותן דפלחי לע"ג וכן נמי י"ל ביין נסך שלא גזרו אלא על אותן המנסכין עכ"ל הרא"ש. וכ"כ הר"ן בע"ז ד' שס"ב על הא דרב יהודא וז"ל מצאתי בתוס' דלא שייך לאסור משום דבר שבמנין כו' כיון דחששא דאזיל ומודה לא שייכא כ"א בהני דפלחי לע"ג. עכ"נ דעתם לומר דכי אמרינן צריך מנין אחר להתירו ה"מ להתיר אותן שהיה בהם טעם האיסור בתחלה: אע"פ שבטל עכשיו. אבל אותן שלא היה בהן טעם האיסור מעולם שרי בלא מנין אחר כו' ואפשר דהוי קים להו לרבנן שלא נאסר מעיקר התקנה לשאת ולתת עם הכותים דלא פלחי לע"ג. אבל בסתם אין לנו כו' והדבר צ"ע עכ"ל הר"ן שם

הנה הארכנו להביא דברי התוס' והרא"ש והר"ן למען ברר הדבר והוא. כי בלי ספק אין לומר כוונת הר"ן כפשט הלשון שאותן שמתחלה לא גזרו עליהם דא"צ מנין אחר וכי זה צריך לפנים להביא בשם התוס'. כיון שלא היו בכלל האיסור כלל והתקנה אך הכוונה מבואר דאף אם בשעת הגזירה לא גזרו כ"א על המנסכים ואותן דפלחי לע"ג. והיה מקום ידוע של המנסכים. רק במקום דלא פלחי ומנסכי לא גזרו משום לא פלוג. ועתה בזה"ז אף אותן מקומות שהיו מתחלה עובדי ע"ג. והיו אסורים אז כיון שעתה אין במקום האיסור מנסכים ועע"ז סר האיסור כיון שגם מתחלה במקום דליכא מנסכים לא גזור. וע"ז מסיים הר"ן בצ"ע מאן לימא לן שמתחלה לא גזרו כ"א על המנסכים דילמא משום לא פלוג גזרו אף על שאינם מנסכים אז. וא"כ עתה אף שאין בשום מקום מנסכים הוי דבר שבמנין. אף שעיקר הגזירה סר. דאף שבטל הטעם עכ"ז הוי דבר שבמנין. ועכ"פ לפי דברי התוס' והרא"ש כיון שמתחלה לא גזרו אלא על המנסכים אף במקום שהיו מנסכים בתחלה. כיון שעתה אין מנסכים לא הוי דבר שבמנין ומותר ממילא. וזהו כוונת הרא"ש בביצה סי' ד' ה' שכתב אהא דאמר רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן שכתב בזה"ז כיון דליכא חברי לא חיישינן כמו גבי גילוי וכה"ג לא הוי דבר שבמנין וכ"כ התוס' ביצה ו' ד"ה והאידנא. והיינו כיון שלא נאסרו רק במקום א' בבבל דאיכא חברי ובמקום אחר מותר. ע"כ בזה"ז דליכא בשום מקום חברי מותר לכ"ע ולא הוי דבר שבמנין

וראיתי בס' ק"נ הנ"ל על הרא"ש שמתחלה בס"ק כ"א הקשה על כרם רבעי שלא היה התקנה בכל המקומות כ"א יום א' ולאחר חורבן בטל הטעם וצריך מנין אחר להתירו והקשה על הרא"ש דע"ז הנ"ל והניח בצ"ע. ואח"כ בס"ק ק"ז הביא דברי הר"ן הנ"ל וסיים כיון דהני שאין מנסכים לא הוי בכלל עיקר התקנה וכן שיבתא או גילוי שאין נזהרין בזה"ז דלא הוי בכלל עיקר התקנה וזה הטעם שאין לאסור במת להתעסק בו ישראל דלא הוי בכלל עיקר התקנה. אבל אותן שהיו בכלל עיקר התקנה מחמת הטעם ואח"כ נתבטל הטעם צריך מנין אחר. ובהכי ניחא כרם רבעי שהי' בכלל עיקר התקנה על מהלך יום א' אף שנתבטל הטעם צריך מנין אחר עכ"ל המחבר הנ"ל

והנה במחכ"ת לא דק כלל במה שהקשה דכרם רבעי לא הוי רק תקנה כ"א במקום א' כבר נתבאר לעיל דזה הוי תקנה שנתפשטה ברוב ישראל. כיון דלא שייך הך תקנה כ"א בזה המקום מהלך יום א' סמוך לירושלים. ושם ר הדין נוהג והתקנה

ומה שמתרץ דאף במקום א' אותן שהיו מעיקר התקנה צריך מנין אחר להתירו אף שבטל הטעם. גם בזה לא דק וכי מה איצטריך התוס' והרא"ש והר"ן לאשמעינן כיון שלא נאסר מעולם לא הוי דבר שבמנין דבר זה אף תשב"ר יודעין ומה צריך ך לחכמים וסברת המחברים בזה. אלא ברור דכוונתם כמו שכתבנו כיון שמתחלה לא גזרו משום לא פלוג כ"א באותן מקומות שמנסכין ובמקום שיש נחשים וכן במקום שיש חברים. ובשאר מקומות לא גזרו בזה"ז כל המקומות שרי. כיון דלא שכיח בשום מקום מנסכים ואף אותן המקומות הותרו. וכרם רבעי טעמא אחרינא כיון שלא שייך הך תקנה כ"א במקום זה ולא שייך לתקן בכל המקומות חוץ לירושלים הוי כמו כל דבר שנתבטל הטעם דצריך מנין אחר. אבל בנסוך וביי"נ ובגילוי כיון דהיו מקומות המותרים היכא דלא שייך התקנה והחשש לא גזרו על שאר מקומות וכן בשאר מקומות דליכא חברי מותר ע"כ בזה"ז מותר בכל המקומות וזה ברור ודלא כהמחבר הנ"ל. וע' במ"א באו"ח סי' ט' ס"ק ז' דכתב דאף לדברי האוסרין בטלית של פשתן דעיקר הגזירה משום תכלת. והאידנא דליכא תכלת ולא שייך לדמותו לדבר שבמנין כיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם נתבטל האיסור ממילא ול"ד לתקנת ריב"ז דהיתר ביצה אין הטעם ידוע כ"כ כו' אבל בנידון זה אין כאן תקנה אלא ב"ש אוסרין משום גזירה. וכיון דהשתא לא שייך הך גזירה שרי ועיין ביו"ד סי' קי"ו וברמב"ם פ"ב מהל' ממרים ועמ"ש סי' תס"ח עכ"ל המ"א הארכתי בדברי קדשו לפי שקיצר בכוונתו וצריך ביאור. והיינו כי הרב בעל מ"א ביאר דבזה"ז מותר ללבוש בטלית של פשתן ציצית של פשתן ולא שייך גזירת חז"ל משום כסות לילה ויהי' כלאים בציצית. כיון דליכא תכלת האידנא. והטעם ידוע כיון דטלית של צמר חייב בציצית ופשתן פטור דמי לגילוי וזהו גדר לטעם ידוע. ולא דמי לביצה שאין הטעם ידוע כ"כ ע"כ רמז לסי' קט"ז ביו"ד גבי גילוי שמותר האידנא דליכא נחשים וע"כ מותר אף במקום שהיו נחשים מכבר. כיון שמתחלה לא נגזר משום לא פלוג א"כ הטעם ידוע וא"צ מנין אחר להתירו. וכן רמז להרמב"ם בפ"ב מה' ממרים ולכאורה אין שם שום גילוי לסברת המ"א מהרמב"ם. אך בלי ספק הוטב עיונו בדברי קדשו של הר"מ שכתב אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו. מדלא כ' הר"מ אפי' בטל טעם הגזירה או התקנה ומה זה שהאריך בלשונו הק' אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו. אלא ודאי כוונתו גזירה שידוע הטעם לכל. אם בטל א"צ מנין אחר להתירו. אך אם גזרו גזירה מחמת טעם ובגללו גזרו אף דלא שייך הך טעם והיינו ע"ד שהקשה הר"ן אם גזרו אף על מי שאינו מנסך בשביל המנסך אף שבזה"ז אין שום מנסך עכ"ז צריך מנין אחר להתירו. ע"כ כתב שבגללו גזרו ולא כתב אפי' בטל טעם הגזירה. וזהו רמיזת בעל מ"א להרמב"ם דהיכא שהטעם ידוע אם בטל א"צ מנין אחר. וכן בסי' תס"ח ס"ק א' כתב המ"א על הא דאין עושין מלאכה בע"פ מחצות ולמעלה ואף ע"ג דהשתא ליכא פסח מ"מ הוי דבר שבמנין שהוא אסור בכל המקומות משא"כ בגילוי שמתחלה לא נאסר בכל המקומות רק במקומות שיש שם נחשים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל המ"א שם בשם הרא"ש. א"כ מבואר כיון שמתחלה אסרו אף בח"ל