בית אליקום מז

האיסור ברוב יש אל. אם בטל הטעם יכולים ב"ד קטן לבטל. ואף שהרמב"ם חולק עכ"ז דוקא במקום שנתפשט האיסור ברוב ישראל ונאסר בדבר שבמנין. אבל היכא דלא נאסר כ"א במקום א' אף שכתבו התוס' דצריך ב"ד גדול לבטל אבל אם בטל הטעם אפשר דלכ"ע יכול ב"ד קטן להתיר. ולמה נעשה מחלוקת רחוקה בין הר"מ והראב"ד. דהא דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ילפינן מקרא. או מקרא לך אמור וגו' או מקרא במשוך היובל וגו' ושם היה דבר שבמנין כלל ישראל אי רובו. וכן הא דקאמר הש"ס דאף בדרבנן כמו כרם רבעי שייך דבר שבמנין. היינו ג"כ כעין דאורייתא. ואין לומר דכרם רבעי שהיתה הגזירה על מקום א' מהלך יום א' לירושלים ואפ"ה קאמר הש"ס דהוי דבר שבמנין. ולדעת הר"מ צריך גדול ממנו בחכמה ובמנין להתיר. ז"א כיון דאין במציאות תקנה זו כ"א באותו מקום סמוך לירושלים כדי לעטר שוקי ירושלים ששם המצוה ועל כל מי שדר סמוך לירושלים שייך הגזירה הרי הגזירה דבר שבמנין כלל ישראל. אבל היכא דלא נגזר ונעשה התקנה כ"א במקום א' כגון הא דחולין ק"י דאסר רב כחל בטטלפוש. וכן דשבת קל"ט. דאסרו לבני בשכר לקבור מת ביו"ט שני שאינן בני תורה. כיון דבשאר מקום מותר ורק במקום זה אסור. היכא שבטל הטעם סר האיסור ואפשר שא"צ היתר כלל אפי' מב"ד קטן

והנה הלח"מ כתב לתרץ קושית הראב"ד על הר"מ דסובר אפי' בטל הטעם צריך ב"ד הגדול להתיר. מהא דריב"ז ביטל אחר החורבן תקנת לעטר שוקי ירושלים אף דריב"ז היה קטן מהראשונים. תירץ שם דקאמר בפ"ה דמע"ש משנה ב' משרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ותנאי היה בדבר כו' ופי' הר"ש דמש"כ בפ"ק דביצה דביקש ר"א להפקיר כרמו לעניים לפי שלאחר החורבן נתמעטו הפירות ולא היה יודע שנמנו חבריו והתירו משום חורבן. ועפ"ז כתב כיון דתקנה היתה רופפת דכבר התירו מפני רבוי פירות. אע"פ שאמרו כו' כיון דאחר החורבן ליכא שום טעם דעיטור עדיף מטעמא דרבוי פירות לבטל התקנה וכיון כו' לכך נתנו רשות לב"ד לבטל אפי' שיהי' הב"ד קטן מראשונים עכ"ל יעו"ש

והנה דברי קדשו תמוהים בתרתי. א' הא ר' יוסי חולק במשנה שם ואומר משחרב בהמ"ק היה התנאי הזה ופי' הרע"ב לא לפי שרבו פירות כדאמר ת"ק. ועיין תוי"ט שם דגם הרמב"ם פסק כר"י. ולר"י לא הי' כלל תקנה דרבוי פירות. ואף אם נדחוק דהרמב"ם פסק כת"ק כמש"כ התוי"ט שם בסוף הדבור ולא נהירא דהרמב"ם כתב משחרב בהמ"ק משום דאף לת"ק כו' יעו"ש עכ"פ לר"י עצמו שסובר שלא היה רק תקנת ריב"ז. איך יכול לבטל כיון שלפי שיטתו הי' קטן מהמתקנים. עוד קשה על הלח"מ מסוגיא דביצה שם דמקשה הש"ס על רב יוסף וכ"ת ביצה נמי אימני עלה ריב"ז ושרי'. כי אימנו אעדות אביצה לא אמני א"ל אביי כו'. עכ"פ מבואר דאי אימנו אביצה ריב"ז הי' מותר לכ"ע. ולשיטתו איך מדמה תקנה דרבעי לתקנה דביצה שם היה התקנה רופפת דכבר התירו מפני רבוי פירות כסברת הלח"מ. ע"כ הי' כח לריב"ז לבטל אבל תקנתא דביצה אין כח לריב"ז להתיר. אלא ודאי מדמדמה הש"ס להדדי מסתמא הי' כח לריב"ז להתיר המנין בכל ענין. ועכצ"ל כתירוץ הכ"מ דריב"ז היה גדול מראשונים ודברי הלח"מ אין להם קיום. וקצת מוכח בש"ס כהרמב"ם דאף היכא שבטל הטעם צריך ב"ד גדול לבטל. מהא דרב יוסף דקאמר אף מתקנת ריב"ז ביצה אסורה דהוי דבר שבמנין כי אימני אעדות אביצה לא אמני. וגם רב ושמואל דאמרי תרווייהו ביצה אסורה ולרב יוסף אף בא"י אסור. ואיך לא אמני הדור האחרון להתיר ביצה לרב יוסף הא אף ב"ד קטן יכול להתיר. ואף בימי רב יוסף ושארי תנאים ואמוראים איך לא התירו. אלא ודאי כדעת הר"מ דצריך ב"ד גדול וכיון שריב"ז לא התיר אין כח בדורות שלאחריו להתיר. שלא היו גדולים כמו המתקנים תקנה שלא לקבל עדות החודש מן המנחה ולמעלה. ולהראב"ד צ"ל הא דלא אימני להתיר משום כיון דבחו"ל ביצה אסורה כדקאמר בש"ס שם הא לן הא להו לרבה וא"כ אף לרב יוסף לא רצו להתיר לבני א"י. משום כיון דבח"ל אסור. ואף שהי' בכח ב"ד קטן להתיר בא"י

והנה התוי"ט כתב שם במשנה הנ"ל הוכחה לשיטת הרמב"ם דצריך גדול להתיר. מהא דקאמר במשנה שם ותנאי היה בדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה. וכן לר' יוסי ג"כ אמר שם במשנה ותנאי היה אימתי שיבנה בהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהיה והוצרך לתנאי שחששו המתקנים שמא המנין הבא אחריהם לא יהיו גדולים מהם. ולר' יוסי הוצרך ג"כ לתנאי כי אולי כשיבנה בהמ"ק ב"ב ולא יהיו אותו ב"ד גדול מזה הב"ד כי בנין בהמ"ק קודם למלכות ב"ד. א"כ מוכח כדעת הרמב"ם דצריך גדולים מהם אף אם נתבטל הטעם. ובס' קרבן נתנאל על הרא"ש במס' ביצה סי' ג' ד' דחה דברי התוי"ט וכתב דאם כדברי התוי"ט הו"ל להש"ס להוכיח מן המשנה דדבר שבמנין צריך מנין אחר ולא מהברייתא. וזה אין דיוק כלל כי כמה פעמים הוכיח בש"ס מהברייתא כיון שמפורש הדבר שבקש ר"א להפקיר כרמו לעניים ואמרו לו תלמידיו כבר נמנו חבריך והתירו. דמפורש הדבר באם שלא התירו לא היה לו תקנה אחרת. אבל ממשנה א"א להוכיח מפורש כ"א מהדיוק. וזהו דרך הש"ס כמה פעמים להוכיח מברייתא שמפורש ולא מדיוק המשנה. ומש"כ לדחות דברי התוי"ט דהתנאי הי' בשביל זה שיחזור הדבר לכמות שהיה אם יתמעטו הפירות ויהי' נראה לב"ד לבטל התקנה אין להם רשות לב"ד שלאחריהם לעשות תקנה אחרת כ"א כמו שהיה התקנה בתחלה על יום א'. וכן פי' בר' יוסי שהתנאי היה כש כשיבנה בהמ"ק ב"ב יחזור הדבר על תקנה ראשונה על מהלך יום א' דוקא ולא יותר. והנה אין בדחיית הרב הנ"ל כלום אם הפי' כדבריו שהתקנה והתנאי היה על הב"ד שלאחריהם כשירצו לתקן תקנה לא יתקנו כ"א כתקנה הראשונה. והנה לשיטת הרמב"ם אף בגזירה שנתפשטה ברוב ישראל אם ירצו הב"ד שלאחריהם לבטל יכולים לבטל אם הם גדולים מהראשונים ואין חילוק בין בטל הטעם או לא. א"כ מה הועילו בתנאי זה. אם יהיה הדור האחרון גדולים מהם יכולין לתקן כאות נפשם על מהלך כמה ימים. ואף לשיטת הראב"ד דסובר דתקנה שנתפשטה ברוב ישראל אין ב"ד הגדול יכול לבטל. מה הועילו בתנאי הזה הלא כבר בטל התקנה ראשונה להעלות לירושלים בין לת"ק כשנתרבו הפירות וכן לר' יוסי כשחרב בהמ"ק. ודוקא תקנה שנתפשטה ברוב ישראל אין יכולין לבטל לשיטת הראב"ד. אבל כאן התקנה הראשונה כבר נתבטלה תקנה של מהלך יום א'. באיזה כח התנו שלא יהי' רשות לב"ד שלאחריהם כשיתמעט הפירות לעשות דוקא כתקנה ראשונה. הלא אף בגזירה שלא נתפשטה ברוב ישראל יכולים ב"ד הקטן לבטל כמו גזירה דשמן דר"י נשיאה התירו. ואף לדעת הראב"ד היו שם תרתי דלא נתפשט ברוב ישראל וגם אין רוב הצבור יכולים לעמוד כשיטת הר"ן ע"א שם. עכ"פ דוקא גזירה שהנהיגו כמותה אבל גזירה שנתבטלה לגמרי איך כח ב"ד יפה בתנאי שלהם לגזור על ב"ד שלאחריהם שיעמדו אחר ימים רבים לעשות כתקנה ראשונה דוקא כיון שהתקנה כבר נתבטלה וזה דבר שאי אפשר להלום כלל. א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ובתנאי שלהם. הא הכל תלוי ברצון המתקנים הבא אחריהם לעשות כאות נפשם. אלא ודאי ברור שהתוי"ט דבר נכונה דהתנאי היה שיוכלו ב"ד שלאחריהם להתיר המנין אף אם נתבטל הטעם צריך ב"ד הגדול כשיטת הר"מ. אבל לגזור על ב"ד שלאחריהם שיעשו כתקנה הראשונה דוקא והתקנה נתבטלה כל ימי החורבן אין להם לגזור אפי' על ב"ד הקטן מהם. כיון שכל ימי החורבן לא קיבלו הצבור כלל הגזירה ולא הנהיגו הקהל כלל הגזירה אין לאליהו וב"ד לגזור אפי' על ב"ד הקטן שיהי' באחרית הימים שיתקנו דוקא כרצון הב"ד הגדול הקודמים. אל השופט אשר יהיה בימים ההם