בית אליקום מה

שגזרו גזירה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל. ועמד אחריהם ב"ד אחר וביקשו לבטל אותן הדברים ולעקור אותה תקנה והגזירה. אינו יכול עד שיהא גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין כו' אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין אחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם כו'. מבואר בדברי קדשו של הר"מ דאף דבטל הטעם צריך ב"ד שאחריהם גדולים בחכמה ובמנין. והראב"ד בהשגות כתב עיטור שוקי ירושלים בפירות שריב"ז בטלהו אף ע"פ שלא היה גדול כראשונים ועיין כ"מ ולח"מ שם שתירצו ד דעת הר"מ עכ"פ הדבר במחלוקת שנויה

והנה באמת הראב"ד לשיטתו מוכרח לומר כן כיון שסובר הראב"ד ז"ל שם בהשגה ראשונה דדבר שפשט איסורו בכל ישראל אפי' גדולים מן הראשונים בחכמה ובמנין כאליהו וב"ד אינם יכולים לבטל. א"כ און במציאות אות הא דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו דמיירי אף שפשט איסורו בכל ישראל כמו הא דמתן תורה אל תגשו אל אשה וכן הא תקנתא דריב"ז שהיתה הגזירה על כל איש מישראל שדר במהלך יום א' מירושלי' להביא הפירות רבעי לירושלים ובטלו ריב"ז והלא דבר שפשט בכל ישראל אפי' גדול ממנו אינו יכול לבטל. אלא ע"כ צריך לחלק הואיל ובטל הטעם והסיבה אף קטן ממנו יכול להתיר רק שצריך מנין אחר להתיר. אבל הרמב"ם שסובר אף בדבר שפשט איסורו בכל ישראל ג"כ גדולים מהם יכולים לבטל אבל י"ח דבר שהוא משום סייג לתורה אף גדול מהם אינו יכול לבטלו א"כ הא דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו מיירי שאינו משום סייג ואף שפשט איסורו בכל ישראל יש כח בגדול מהם לבטל ואין חלוק בין בטל הטעם או לא בטל

וראיתי ביש"ש ביצה פ"א סימן ט' וז"ל מסקינן בסוגיא אמר ר"י כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו פי' למצוא חשובין כמותן וא"כ בהערכת גדולים ראשוני' מה שאסרו הראשונים לא ישתכח בדור הבא אחריו להיות כערכם ולהתיר מה שאסרו ראשונים דכתיב לך אמור להם וגו' פי' הרא"ש בשם התו' דבר שנגזרה במנין כו' יעו"ש

והנה במש"כ בדבר שבמנין צריך מנין אחר כערכם. לא יכולתי להלום דברי קדשו אם מיירי שלא בטל הטעם וכשיטת הרמב"ם והתוס' אף שפשטה התקנה בכל ישראל יש כח לגדול מהם דוקא לבטל. וממילא לדעת הר"מ אף דבטל הטעם צריך גדולים בחכמה ובמנין המנין האחרון ואם כדעת הראב"ד היכא שלא בטל הטעם אם פשט בכל ישראל אף גדולים כאליהו וב"ד אינם יכולין לבטל. ואם בטל הטעם אף קטנים מהמנין הראשון יכולים להתירו ואיך הוא במציאות דינו של היש"ש מנין אחר כערכם. וצ"ל דשיטת היש"ש הוא שיטה שלישית היכא דבטל הטעם צריך מנין אחר כמותן כמו שמשמע מפשט הענין לך אמור וגו' שיצא ההיתר מפי הגבורה שאין שייך שם גדול והפה הקדוש שאסר הוא שהתיר. ע"כ סובר היש"ש בדבר שבטל הטעם צריך מנין אחר כמו הראשון. ועכ"פ צ"ע על היש"ש איך לא שת לבו להביא שיטת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל שהמה נגד דעתו ז"ל או דצריך מנין אחר גדולים בחכמה או אף קטנים. נמצא נתברר בדבר שבמנין שנתפשט בכל ישראל או רובם ונתבטל הטעם יש בזה ג' שיטות המנין אחר שמתירים או גדולים מהם או כמותן או קטנים מהם

והנה בדבר שלא נתבטל הטעם שיטת הראב"ד הוא כשיטת הר"ן בע"ז ד' שד"מ ששלשה דינים יש. דבר שפשט איסורו בכל ישראל אין ב"ד יכול לבטל אפי' גדול ממנו בחכמה ובמנין וזהו טעם י"ח דבר שאפי' אליהו וב"ד אינן יכולין לבטלן. לא פשט איסורו ברוב ישראל אבל היא גזירה שרוב הצבור יכולים לעמוד בה אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין. לא פשט איסורו ברוב ישראל מפני שהיא גזירה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בו אפי' קטן מתיר והיינו דאמרינן וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר"א בר"צ כו' יעו"ש בר"ן. והוא סברת התו' בתירוץ ראשון גיטין ל"ו ב' ד"ה אא"כ ותוס' ע"ז ל"ו א' ד"ה והתנן

והנה בתוס' גיטין כתבו בתירוץ ראשון דתקנת פרוזבול או פשט ברוב ישראל ולא היו יכולים לעמוד בו או היו יכולים לעמוד ולא פשט. ובע"ז נקטו התו' על פרוזבול לא פשט והיו יכולים לעמוד. ובאמת לומר על פרוזבול שאינן יכולים לעמוד קשה לצייר הא הוא תקנת המלוה והלוה והוא פרוס בולי ובוטי עניים ועשירים. והוא דבר שאין בו טורח דרבנן דבי רב אשי מסרי מלייהו להדדי ויכול לזכות לו אפי' קרקע כ"ש א"כ איך אינם יכולים לעמוד. ע"כ התוס' בע"ז לא נקטי אלא לא פשט והיו יכולים לעמוד וגם זה דוחק דקאמר בש"ס ע"ז בדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל והש"ס בגיטין לא קאמר בדקו בתקנת פרוזבול. א"כ איך קאמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל אבטליני' דילמא פשטה ברוב ישראל ולא מהני אפי' גדול לבטל. וגם התוס' גיטין הוכיחו מהא דמגילה ב' דקאמר הש"ס ואי ס"ד אנשי כה"ג י"ד וט"ו תיקון כו' והתנן אין ב"ד כו' והתם פשט ויכולים לעמוד ואעפ"כ אמרינן שם דב"ד גדול בחכמה ובמנין יכולים לבטל. ע"כ הכריעו התוס' בתירוץ השני דאף דבר שפשט ברוב ישראל יכולים ב"ד הגדול בחכמה ובמנין לבטל וי"ח דבר שאני כמש"כ בירו' מהני שעמדו להם בנפשותיהם ועיין תוס' ע"ז שם דקאמרי הא דאמר רב משרשיא מה טעם משם מתחיל התירוץ יעו"ש וכ"ה שיטת הרמב"ם כתירוץ השני של התו' וקאמר הטעם על י"ח דבר דאף גדול בחכמה ובמנין אין יכול לבטל מפני שהוא משום סייג וגדר. ואפשר שאינו חולק על טעם הירושלמי רק הירושלמי קאמר הסיבה של המאורע שעמדו בנפשותיהם והרמב"ם חקר אחר הטעם למה עמדו בנפשותיהם תלמידי שמאי משום שהוא סייג וגדר לתוה"ק ע"כ מסרו נפשם על גזירת י"ח דבר. ולשיטת הראב"ד צ"ל דתקנת פרוזבול לא פשטה ברוב ישראל. והא דמקשה הש"ס במגילה והתנן אין ב"ד כו' ולא מקשה בתוקף יותר מהא דרבה בב"ח אר"י כמו שמקשה הש"ס בע"ז על גזירת שמן כיון דשם הוא הקושיא על ר"י נשיאה שהוא בן בנו של ר' והוא היה בזמן אמוראים ע"כ מקשה מהך מימרא דר' יוחנן. אבל במגילה דמקשה הש"ס על משנה מקשה מהא דתנן אין ב"ד כו' וה"ה דהיה יכול להקשות מהך דרבי יוחנן כיון שפשטה ברוב ישראל כרב משרשיא מה טעם כו' אך פשט המימרא דרבב"ח אר"י דקאמר בכל יכול לבטל ב"ד דברי ב"ד חבירו חוץ מי"ח דבר אפי' אליהו כו' ולפי שיטת הראב"ד והר"ן עיקר החילוק בין פשטה ברוב ישראל או לא קשה למה לא מחלק ר"י בהדיא בין פשטה או לא פשטה. ולמה גדר י"ח דבר דוקא עד שהוצרך רב משרשיא לומר הטעם על י"ח דבר מפני שפשטה אלא ודאי פשט הלשון דקאמר בכל יכול לבטל כו' משמע אף דפשטה חוץ מי"ח דבר טעמא אחרינא איכא. יהיה איך שיהיה על לשון הר"ן בעצמו במגילה קשה דכתב אהא דקאמר בש"ס שם ואימא שיתסר ושיבסר א"ק ולא יעבור. ושוב אין ב"ד שלאחריהם יכולים לשנות כלום בדבר. שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין כדאיתא בגמרא עכ"ל. ולפי שיטתו אף ב"ד גדול אינם יכולים לבטל דהרי נתפשט ברוב ישראל. והיה לו למינקט אפי' יבוא אליהו וב"ד אינם יכולים לבטל ואפשר דנקיט לשון הכולל אף לשיטת הרמב"ם והתוס' ודוחק והנה שיטת הרי"ף לא נתברר

ולכאורה נראה מלשונו בפ' אין מעמידין ד' דשם הנ"ל. שכתב הא דר"י הנשיא וב"ד התירו השמן הואיל ולא פשט איסורו ברוב ישראל אמר רשב"א אר"י ישבו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג כו' שהיו אומרים אין גוזרין גזירה כו'. והנה מהא דהביא דסמכו רבותינו ולא סגי ליה במה שלא פשט איסורו ברוב ישראל לכאורה ש"מ דתרתי בעי וכשיטת הר"ן. ואין מספיק לזה תירוץ התוס' גיטין שם דהא דהוצרך הש"ס וסמכו כו' היינו שלא תימא הואיל והראשונים נמנו עליו לאוסרו למה נמנו עליו להתירו אדרבה כו' אלא משום דחזו דאין רוב הצבור