בית אליקום לח

העירוב אם עירב או לא. אבל הכא שהספק הוא ע"י הטומאה אם נטמא או לא. כיון דלענין טומאה כשאנו מסופקים שהוא איסור דאורייתא אזלינן בכה"ג בתרי ותרי בתר חזקה דהשתא. אף לענין תחומין שהוא מדרבנן. כיון שמנושא ספק הטומאה נ"מ לענין תחומין בכה"ג אזלינן אף בדרבנן בתר חזקה. אף שהנושאים נפרדים הם ואיכא בכה"ג ספק דאורייתא ג"כ

ובעיקר קושית התוס' דנוקי חזקת התרומה נגד חזקת גברא שלא עירב. נ"ל ברור בס"ד ב"ה אף כי רש"י ז"ל כתב זה החזקה בדה"מ העמד טמא כו' כי במתני' איכא חזקה לקולא ולחומרא. העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואמר לא עירב. העמד תרומה על חזקתה ועירב ובדרבנן לקולא אזלי'. והיינו לר' יוסי שם דאית ליה תחומין דרבנן. ויש לדקדק לענין מאי כתב רש"י ז"ל דבמתניתין איכא חזקה לחומרא דהעמד אדם כו' הא כ"ש אם ליכא חזקה לחומרא דמתני' אתי שפיר טפי לר"י. ובאמת לפי המבואר בסוגי' שם נראה. דעיקר חידוש הסברא הזאת הוליד רש"י ז"ל מהא דתניא שם כיצד אר"י ספק עירוב כשר. ספק מבע"י נטמא ספק משחשיכה. אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה. ופי' התוס' שם בדה"מ אבל כגון שהי' שני ציבורים א' תרומה טהורה וא' תרומה טמאה ועירב בא' מהן דליכא חזקה כלל אינו כשר לזה הוצרך רש"י ז"ל להקדים זאת דאיכא חזקה דאדם כו' א"כ היכא דאיכא חזקה דתרומה כנגדה הוי ספק עירוב וכשר. אבל היכא דליכא חזקה דתרומה העמד אדם כו' ואיכא חזקה לחומרא ואף בדרבנן הוא לחומרא לר"י. ובאמת נחזי אנן מצד הסברא אם חזקה דהעמד אדם על תחום ביתו מחשב חזקה אף נגד חזקת התרומה או לא. ובמעט התבוננות נראה דלא חשיבה חזקה דהעמד אדם כו' נגד חזקת התרומה. כי הלא אנחנו יודעים בבירור שעירב בתרומה. והתרומה היה לה חזקת טהרה והתורה צותה לילך אחר החזקה. והרי ידוע לנו שעירב כראוי ומה זה ספק. ואף שמצינו כיוצא בזה גבי מקוה שנמדד כו' דאוקי את האדם בחזקת טומאה. אף דאנו יודעים בבירור שטבל במקוה שהיה לה חזקה. והרי נודע שטבל במקוה כשרה ומאי איכפת לן בחזקת טומאה של האדם כיון דודאי טבל. זה אינו בשלמא התם. כיון שהאדם היה לו חזקת טומאה כמו שצוותה התורה לילך אחר חזקה דמקוה כמו כן ציותה לילך אחר חזקת אדם. א"כ לר"ש בכה"ג הוי ספק אם להעמיד על חזקה דמקוה או אחר חזקה דאדם טמא והדבר בספק אם נחסר המקוה קודם טבילה או לאחר טבילה. אבל הכא בנד"ד חזקת האדם להעמיד על תחום ביתו קודם שבת היה לו היתר גמור בכל מלאכות בין השמשות שאז הספק על העירוב אם עירב כדין או לא. ע"ז גופא אנו דנין אם האיש הלזה אסור לילך חוץ לתחום. ע"ז שפיר יש להעמיד התרומה על חזקה ראשונה ועירב כדין א"כ מעולם לא נאסר בה"ש לילך חוץ לתחום. אבל במקוה חזקת טומאת אדם שכבר נטמא והיה לו חזקה מקדם והוי חזקה נגד חזקה שפיר. אך זה הכל אם איכא חזקת תרומה אז לא חשיב כלל חזקת תחום. אבל היכא דליכא חזקה דתרומה כגון בשני צבורים כו' ולקח מא' מהן. כיון שהאיש אסור לילך חוץ לתחום כ"א ע"י מעשה הכשר עירוב כ"ז שאנו מסופקים על העירוב אם כדין עירב איסור האיש במקומו עומד ואסור לר"י. אבל היכא דאיכא חזקת תרומה הרי מחמת החזקה נודע לנו שעירב כדין ואין כאן איסור כלל ולא דמי למקוה כנ"ל והא דכתב רש"י ז"ל דבמתניתין איכא חזקה נגד חזקה. היינו אף אם נאמר לר"י דחזקה דהשתא שנטמא לפנינו הוי כמו חזקה דמעיקרא. א"כ ה"ז ספק אם להעמיד על תחום ביתו והרי טמא לפנינו התרומה או אחר חזקה דמעיקרא ועירב כדין. והספק של העירוב הוא מחמת שהשתא טמא התרומה א"כ ה"ז ספק וכשר העירוב. כיון שבשעה שהניח לא נפל הספק. אבל בשני צבורים כיון שבעת שהניח העירוב נפל הספק בכה"ג איכא שפיר חזקת תחום ביתו ואינו כשר העירוב. אבל באמת לר"מ כיון דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא א"כ אף ספק ליכא דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא כלל. וא"כ אינו ספק כלל ועירב כדין מצד חזקת התרומה ול"ד למקוה כנ"ל ע"כ אף שסובר תחומין דאורייתא עכ"ז היה להיות העירב כשר מצד החזקה והוצרך הש"ס לתרץ בתרי ותרי וספיקא דאורייתא כנ"ל ורבה ור"י לשיטתם ביבמות שסוברים דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ע"כ אינן מחלקים בין חד חזקה ובין תרי חזקות כי תרי כמאה וחזקה לא עדיף מב' עדים ומה לי כת א' נגד כת א' או נגד מאה כיתות אבל רבא דמחלק בין חד חזקה לתרי לשיטתו שם ביבמו'. דספיקא דרבנן בתרי ותרי להכי במתניתין כיון דמדרבנן הוי ספק ע"כ אינו עירוב לר"מ. אבל היכא דאיכא תרתי חזקה לא החמירו חכמים אף בתרי ותרי ועכ"פ מתורץ קושית הר"ש מסוגיא זו על התוספתא דדוקא ספק מבע"י נטמא כו' החמירו בתרי ותרי או מטעם טומאה למפרע לא ילפינן מסוטה או מטעם דהשתא היא טומאה לפניך וכיון שהוא ספק מדרבנן בלא"ה ע"כ בתרי ותרי החמירו. אבל בשנים אומרים נטמא וב' אומרים לא נטמא ברה"ר ספיקו טהור כמבואר בתוספתא. אלא אם נאמר כתירוץ אבע"א דש"ס נדה וכנ"ל היכא דאיתחזק איסורא אף ברה"ר טמא. אז יש מקום לטמא אם נאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא. וקצת מוכח מסוגי' זו כתירוץ האבע"א דש"ס נדה כי קאמר בש"ס רבא אליבא דר"י העמד טמא על חזקתו ואומר לא טבל אדרבה העמד מקוה על חזקתה ואומר לא חסר וכתבו התוס' בדה"מ אדרבה הוי מצי לשנוי' הרי חסר לפניך כדאמר כו' אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר. וזה דוחק מאוד דאיך ס"ד בלא ידעינן שחסר המקוה יהיה טמא אבל אם נאמר כאבע"א דש"ס נדה מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר והוי ג"כ ספק רק בטומאה והחמירו וילפינן סוף טומאה מתחלת כנ"ל. אבל בטומאה דרבנן לר"י היה להיות טהור

ולכאורה היה אפשר לפרש דברי רש"י והר"ש שהובא לעיל גבי הא דבד"א שנטמא בטומאה חמורה שפי' בטומאה המטמאתו מן התורה כגון באב. כי לפי המבואר במקואות פ"ב קאי הך בד"א אהא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כו' והש"ס ערובין מדלג המשנה. וע"ז קתני בד"א בטומאה חמורה. אבל בטומאה קלה כו' ואם נאמר כתי' השני בש"ס נדה ובמקוה שנמדד כו' הוי ספק רק דילפינן סוף טומאה כו' זה דוקא בטומאה דאורייתא. אבל בטומאה חמורה דרבנן כיון דאיכא רק ספק ספיקי טהור כדאמרינן לר"י בטומאה קלה כיון שהוא רק ספק טהור כן לר"מ בטומאה חמורה. בכה"ג במקוה שנמדד ונמצא חסר דהוי רק ספק לאבע"א דנדה. אלא דזה אינו כמש"כ המל"מ ממשנה מבוארת פ"ד דטהרות מי"ד ובר"מ רפט"ו מאה"ט. וע"כ הפי' ברש"י והר"ש כנ"ל בשם המל"מ. עכ"פ מוכח קצת מתוך הסוגי' דמקוה שנמדד ונמצא חסר כו' הוי ספק וכתירוץ האבע"א כנ"ל

והנה מהא דתני ר"י אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה אינו עירוב פי' התוס' כגון ב' צבורים כו'. ע"כ ס"ל דיש חילוק בין היכא דאיתחזק איסורא דאף ברה"ר טמא. דאל"כ מאי חילוק יש בין שהוא ספק נגע בטומאה או לא. בתרומה ובין שלקח מב' צבורים ואינו יודע אם לקח מהטהורה או מהטמאה. ממ"נ ברה"י לעולם טמא אף דאיכא חזקת טהרה וברה"ר לעולם טהור אף דליכא חזקה לטהרה ומאי חילוק יש בין ספק נגע או ב' צבורי'. בשלמא בספק מבע"י כו' הוי טומאה למפרע ולא ילפינן כלל מסוטה אבל בטומאה להבא מה חילוק יש. אלא ע"כ מוכח כסברת התוס' פ' כשם היכא דליכא חזקה לטהרה אף ברה"ר טמא ע"כ אינו עירב ולשיטת הר"מ בכה"ג כיון דאיתחזק איסורא הוי ודאי טמא ע"כ אינו עירב ואין אנו צריכין לסברת רש"י דהעמד אדם על חזקת תחום ביתו כיון שמה"ת טמא ודאי אף ברה"ר ע"כ אינו עירוב. ואף שע"ת דרבנן לר"י

ועדיין יש לעיין לפי פסק הר"מ דפוסק כאבע"א דש"ס נדה כנ"ל וסובר כר"ש בכל מקום רק גבי טומאה ילפינן