בית אליקום לז

לענין קדשים ובהכי ניחא בפשוט קושית הר"ש הנ"ל אם נאמר דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא ולא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כיון דבמתניתין לענין עירוב ספק מבע"י ספק משחשיכה וכן בנגע בא' כו' דהוא לענין טומאה למפרע בכה"ג לא ילפינן מסוטה והוי כמו כל ספק דאורייתא דעלמא דהוא לחומרא אבל בתוספ' דשנים אומרים נטמא וב' אומרים לא נטמא כיון דהספק הוא לענין להבא הוי כמו כל ספק טומאה ברה"ר טהור אף דליכא חזקה כסברת התוס' נדה וכן קושית התוס' בכאן דאיכא חזקה דהעמד אדם על תחום ביתו נגד חזקה של התרומה והוי ספק וכיון שהוא לענין למפרע לא ילפינן מסוטה וספיקא דאורייתא לחומרא ואין חילוק בין רה"ר לרה"י

והנה באמת אף שהתוס' החזיקו זאת הסברא בנדה. וכן הרשב"א בתשו' סי' שנ"ט אסבר לסברא זו דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה דסוטה ישנה לטומאה ודאי דהיינו הבועל שנכנס עמה למקום סתר אלא דלא ידעינן אם נגע ובעל אותה או לאו וכן כל כה"ג בטומאה להבא. אבל לא כשהספק הוא אם היה שם הבועל וכן טומאה למפרע דאנו מספקים על הטומאה אם היה אז ע"כ אף לר' יוחנן דאית ליה גבי קופה בדוקה ונמצא בו אח"כ שרץ דמטמא ר"י ברה"י דוקא לענין טהרות ולחזקיה אף ברה"י לענין טהרות לא החמירו וכ"כ התוס' נדה ד' א' ד"ה כי פליגי דהא דתני בסיפא דמילתא דחכמים דהיכא דראה חי בערב דטהור דמיירי לחזקי' ברה"י ומשום רישא דר"מ איירי ברה"ר נקטי חכמים בסיפא שם ברה"ר יעו"ש. וקשה לי ע"ז טובא מהא דטהרות פ"ו מ"א המסוכן שהיה ברה"י שנתעלף ואין ידוע אם חי או מת והוציאו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור ר"ש אומר רה"ר מפסקת. והנה מדחזינן דמחלקינן בין רה"ר לרה"י אף שהוא טומאה למפרע והיה לו חזקת חי אף אם נדחוק לפרש המשנה לענין טהרות. עכ"פ מבואר מהמשנה דלא כחזקיה דבטומאה למפרע טמא ברה"י וברה"ר טהור וגם קשה ממשנה זו על הא דכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו למס' נדה דלהכי במעל"ע שבנדה לא חלקו בין רה"י לרה"ר דלא ליהוי כחוכא כשאשה נגעה בטהרות דרה"י מעיקרא טמא וכשתחזור ותגע בטהרות ברה"ר יהיה טהור אתמהה אמש טמאה ועכשיו טהורה הלא ממשנה זו מבואר היפך מזה כיון דחזינן כשהיה ברה"י מעיקרא חשבינן ליה כמת ועכשיו כשהוציאו לרה"ר מחזקינן אותו לחי אמש מת ועכשיו חי וזהו באמת טעם דר"ש דאמר שם רה"ר מפסקת אבל לדידן דלא קי"ל שם כר"ש א"כ נסתר סברת הרשב"א וגם י"ל דלהכי סובר ר"ש רה"ר מפסקת דר"ש אזיל לשיטתו דאית ליה בכל ספק טומאה ברה"י תולין ע"כ סובר דרה"ר מפסקת אבל לדידן דקי"ל דהוי ודאי טומאה ברה"י גזה"כ הוא כך אף דאח"כ ברה"ר מחזקינן אותו לחי אלא דבאמת י"ל דהרשב"א כתב זאת הסברא כיון דקי"ל במעל"ע שבנדה תולין אף ברה"י כה"ג חכמים מודים לר"ש בסברא זו. אבל עכ"פ מבואר דלא כחזקי' דטומאה למפרע טמא ברה"י וצע"ג כעת ליישב שיטתם. עכ"פ לפי שיטתם בטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה להכי לענין ערוב אם היה חזקה נגד חזקה הוי ספק מהתורה ע"כ סובר ר"מ ה"ז חמר גמל

והנה מה שתירצו התוס' דהסוגיא אזלא לשנויי אפילו אי סובר ר"מ ע"ת דרבנן מש"ה מוקי בב' כתי עדים דלא שייך לומר דאיכא חזקה נגד חזקה כיון דאיכא כת דמפקא ליה מחזקתו ולכאורה דבריהן מחוסר הבנה גם אם נימא בתרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה ואף דהכת האומרים דנטמא מבע"י הוציאו את התרומה מחזקתה כן הכת האומרים שמשחשיכה נטמא הוציאו את חזקת האדם של תחום ביתו ואיכא ספק דרבנן אם תחומין דרבנן וע"כ צ"ל דכוונתם ע"פ מש"כ בד"ה הכא בשני כתי עדים דהכא שאני דהשתא ודאי טמאה וכיון דאיכא חזקה דהעמד אדם על תחום ביתו לפי כת העדים האומרי' שמבע"י נטמא כן כן איכא חזקת התרומה לפי כת העדים שאומרים משחשיכה נטמא ואיכא חזקה נגד חזקה ונשאר חזקה דהשתא ודאי טמאה התרומה ואף שבאמת חזקה דהשתא לא מחשב כלל חזקה נגד חזקה קמייתא כמבואר בסוגיא עכ"ז אם נאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא לא אזלינן כלל בתר חזקה ונשאר חזקה דהשתא לפי שני כתי עדים כיון דליכא חזקה דסותר את החזקה דהשתא דוקא בספק בלא תרי ותרי הוי ספק בעלמא חזקה נגד חזקה ומאן לימא לן דאזלינן בתר השתא ואין ערוב דילמא ניזיל בתר מעיקרא והוי ערוב

והנה באמת לפי שיטתם דר"מ סובר ע"ת דרבנן ולפי מה שמשמע מדבריהם בד"ה בשני כתי עדים דתרי ותרי ספיקא דרבנן אף לר"מ משמע שסוברים דהוי ספק מדרבנן אף באיסור דרבנן ולא אזלינן בתר חזקה דאל"כ דנימא דלא החמירו חכמים לעשות ספק רק באיסור דאורייתא אבל בדרבנן אזלינן בתר חזקה א"כ אף בתרי ותרי איכא חזקה נגד חזקה ואם ע"ת דרבנן היה להיות העירוב כשר כמו בספק בעלמא בלא תרי ותרי אם נימא ע"ת דרבנן אלא ע"כ דאף בספיקא דאיסור דרבנן ובתרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה וא"כ העדים משווי' לספק עירוב ואיכא חזקה דהשתא ולא משמע כן בר"ן בפ' האשה שנתארמלה גבי הא דאין מעלין לכהונה ע"פ ע"א דכתב אם נאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן דוקא באיסור דאורייתא החמירו ולא סמכו לאוקמא מילתא על חזקה אבל באיסור דרבנן מוקמינן על חזקה בתרי ותרי א"כ דמי שפיר תרי ותרי לספק דעלמא ועיין אה"ע סי' ג' סעיף ז' וב"ש שם ס"ק י"ד דלענין איסור דרבנן כ"ע מודים דמוקמינן על חזקה א"כ דמי שפיר ספק דתרי ותרי לשאר ספק אבל אם נאמר דר"מ סבר תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אזלינן בתרי ותרי בתר חזקה כלל ונשאר חזקה דהשתא ע"כ מחמרינן לענין עירוב. אבל בספק בעלמא בלא תרי ותרי כיון דאיכא לתרומה חזקה דמעיקרא והעמד אדם על חזקת תחום ביתו הוא דוחה את חזקה זו מחמת שהשתא ודאי טמאה וזהו הספק מחמת חזקה דהשתא אבל בתרי ותרי הספק הוא מחמת העדים ולא מחמת דהשתא ודאי טמאה וכיון שמדרבנן הוי ספק ואיכא חזקה דהשתא ע"כ אין ערוב לר"מ

אלא דעדיין קשה על התוס' שפירשו דהסוגי' אזלי אם נאמר דר"מ סובר ע"ת דרבנן ע"כ כיון דאיכא חזקה דהשתא בלא ספיקא דהעדים ע"כ סובר ר"מ דה"ז ח"ג הלא מבואר בש"ס שם דר"מ הוא התיק דר"י במקואות שסובר בטומאה קלה ספק טבל ספק לא טבל ספקו טהור אף דהיה לו חזקת טומאה וספק טבל ולא אזיל ר"מ בספיקא דרבנן בתר חזקה והש"ס מדמה הא דתחומין לטומאה קלה שהוא מדרבנן ואף אם נאמר דהא דטומאה חמורה ספק טבל ספיקו טמא אף טומאה חמורה דרבנן דלא כמו שמשמע מפשט לשון הר"ש שם טומאה חמורה שנטמא באב הטומאה דמטמאתו מן התורה. ובאמת לשון הר"ש לקוח מדברי רש"י שפי' כאן שנטמא בטומאה המטמאתו מן התורה כגון באב הטומאה והפי' הברור הוא כמו שפי' בעל מל"מ בפ"י מה' מקואות דאף בטומאה חמורה מד"ס החמירו בו כשל תורה וכגון באב הטומאה מד"ס דכנגדו בטומא' דאורייתא טמא מן התורה. אבל מי שנטמא בולד הטומאה דרבנן כיון דאף בטומאה דאורייתא אינו טמא אלא מדרבנן לפי שהאדם לעולם אינו מקבל טומאה מראשון לטומאה כמבואר ברמב"ם פ"י מה' אה"ט ד"ז שלעולם לא יהיה אדם שני לטומאה כ"א מד"ס יעו"ש במל"מ עכ"ז עיקר הטעם שהחמירו באב הטומאה מד"ס משום סרך דאורייתא. אבל בתחומין אם ע"ת דרבנן ליכא כאן סרך דאורייתא והוי כמו טומאה קלה ולא אזלינן בתר חזקה א"כ אם נאמר דהרי טמא לפניך הוי חזקה בתרי ותרי כנ"ל עכ"ז לא עדיף הך חזקה דהשתא מחזקה קמייתא בכל התורה ובדרבנן לר"מ לא אזלינן בתר חזקה אם נאמר כפי' התוס' דהסוגי' אזלא אליבא דר"מ שאף אם יסבור תחומין דרבנן וצריך לדחוק לשיטתו דאף אם לר"מ לא אזלינן בספיקא דרבנן בתר חזקה והיינו דוקא שאנו מסופקים על