בית אליקום לו

הנ"ל דפסק כאבע"א דש"ס נדה ע"כ היכא דאיתחזק הוי כמו סוף טומאה וכנ"ל. אבל לתירוץ הראשון של הש"ס דה"ט דמקוה דהוי' תרתי לריעותא א"כ בכל ספק ברה"ר טהור אף דאיתחזק איסורא א"כ י"ל דמ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא סובר כתירוץ הראשון של הש"ס וניחא התוספתא לכ"ע

וראיתי להר"ש ז"ל בפ"ה דטהרות משנה ט' שהביא התוספתא הנ"ל בתרי ותרי ברה"ר דספיקו טהור והקשה ע"ז מפ' בכל מערבין ל"ו גבי הא דתנן תרומה ונטמאה ספק מבע"י ספק משחשיכה סובר ר"מ דה"ז חמר גמל והקשה ע"ז הש"ס מהא דנגע בא' בלילה ואינו יודע אם חי כו' ולמחר השכים ומצאו מת דר"מ מטהר. ומשני רבה ור"י דמתניתין דהתם בשני כתי עדים א' אומרת מבע"י נטמא וא' אומרת משחשיכה ש"מ דבכה"ג לא מטהרינן ברה"ר ובפ' ד"א נמי משמע דלכל הפחות תרי ותרי הוי ספיקא דרבנן עכ"ל. והנה סוף דברי הר"ש שכתב דלכל הפחות תרי ותרי ספיקא דרבנן וכוונתו דעכ"פ מדרבנן ליטמא וע"כ או דסובר הר"ש כסברת התוס' פ' כשם הנ"ל דהיכא דליכא חזקה לטהרה טמא אף ברה"ר או דסובר כסברתנו בתרי ותרי הוי כמו סוף טומאה ועכ"פ מדרבנן יטמא. ובאמת לפי טעם התוספתא אם טומאה ודאית נדחית ק"ו לספיקו וע"כ לא החמירו חכמים ניחא אף דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן בטומאה לא החמירו. אך בעיקר דברי הר"ש וקושייתו צ"ע לכאורה אך למעיין שם בסוגי' נראה דלא קשה כלל כי רש"י ז"ל פי' בד"ה א' אומרת מבע"י כו' דבהא פליגי ר"י סובר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי תרומה על חזקה קמייתא וכי אנחה טהורה הואי ור"מ סבר כיון דאיכא כת דמפקא ליה מחזקתו בספיקא דאורייתא לא אזלינן בתר חזקה. אבל בנגע בא' בלילה דאין כת מוציאתו מחזקתו מוקמינן ליה כל הלילה על חזקתו ובתר שעת מציאתו לא אזלינן דאיכא למימר השתא הוא דמת עכ"ל. והנה ע"כ מדהקשה הש"ס מהא דנגע בא' בלילה אהא דתרומה ונטמא ספק מבע"י כו'. ע"כ דמתני' נמי מיירי ברה"ר כמו בנגע בא' דמבואר בתוספתא דמיירי ברה"ר ומהא דכתב רש"י ז"ל דאם נאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא ע"כ טמא במתניתין כיון דליכא חזקה משמע היכא דליכא חזקה לא לטומאה ולא לטהרה טמא ברה"ר וע"כ דאזיל בסברת התוס' פ' כשם דהיכא דליכא חזקה לשום צד ברה"ר טמא וע"כ שטמא מספק מדקתני ה"ז חמר גמל ויקשה א"כ קושית הר"ש דמוכח בתרי ותרי אם נאמר ספיקא דאוריי' דטמא מספק עכ"פ ברה"ר ודלא כהתוספתא וע"צ הדוחק הי' מקום לומר דהתוספתא אתי' כר' יוסי דסובר דאזלינן בתר חזקה בתרי ותרי ודלא כר"מ. אך באמת י"ל דאף לר"מ ניחא התוספתא והוא ע"פ מש"כ התוס' בד"ה הכא בשני כתי עדים וז"ל דר"מ ל"ל אוקי תרי לבהדי תרי אף ע"ג דבפ' ד"א אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי אפילו בדאורייתא הכא שאני דהשתא ודאי טמאה היא עכ"ל. והנה פשט דבריהם ז"ל נראה דאף אם נאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן. עכ"ז כיון שכעת התרומה טמאה ע"כ סובר ר"מ דהוא ספק אף דאיכא חזקה דמעיקרא וזהו לפי שיטתם שסוברים דר"מ ג"כ סובר תרי ותרי ספיקא דרבנן ואזלינן בתר חזקה. אבל לפי שיטת רש"י דנראה דר"מ סובר תרי ותרי ספיקא דאורייתא וליכא חזקה דמעיקרא כלל וכיון דהשתא ודאי טמאה ע"כ הוי ספק טומאה כי רש"י סובר דהיכא דליכא חזקה לא לטומאה ולא לטהרה ברה"ר טהור אך חזקה דהשתא משוי ליה ספק טמאה ולא תיקשי מהא דקדושין ע"ט דסובר ר"מ הרי היא בוגרת לפנינו ואזלינן בתר השתא היכא דליכא חזקה אחרת כנגדה וא"כ היה להיות ודאי ולמה סובר ר"מ ה"ז חמר גמל. תירוץ קושיא זו יתבאר אי"ה לקמן בביאור. עכ"פ דוקא היכא דכעת ודאי טמאה אז הוי ספיקא בחרי ותרי אבל בעלמא ב' אומרים נטמא וב' אומרים לא נטמא כיון דליכא חזקה דהשתא ברה"ר טהור כמבואר בתוספתא ואף למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא כי ברה"ר היכא דליכא חזקה כלל לא לטהרה וטומאה ואף דהוי כמו אתחזק איסורא טהור ברה"ר. אלא דלפי דברי התוס' נראה אף אם נאמר דאיכא חזקה קמייתא כיון שבתרי ותרי אזלינן בתר חזקה עכ"ז היכא דאיכא חזקה דהשתא הוי ספק טומאה אף דבאמת חזקה דהשתא לא הוי כמו חזקה קמייתא עכ"ז אפשר חכמים החמירו לטמא אלא דבאמת בנגע בא' כו' ר"מ מטהר ולא אזלינן בתר חזקה דהשתא כלל ולמ"ד ספיקא דרבנן אין חילוק בתרי ותרי ובין ספק אחר כמו בספק אחר לא אזלינן בתר השתא כן בתרי ותרי לר"מ וצריך לדחוק לדידהו כיון שחז"ל חששו לספק בתרי ותרי שלא ניזול בתר חזקה ואיכא חזקה דהשתא לטמא בכה"ג ר"מ מודה דטמא אבל בעלמא בספק תרי ותרי היכא דליכא חזקה דהשתא אזלינן בתר מעיקרא וטהור ברה"ר כהתוספתא והתוס' לשיטתם דיבמות שם שנראה מדבריהם שם דליכא פלוגתא אליבא דמסקנא וכ"ע מודים דתרי ותרי ספיקא דרבנן ורש"י סובר דבאמת הוא מחלוקת ור"מ סובר תרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא רק מחמת ספק בלא חזקה היה טהור ברה"ר אלא כיון דאיכא חזקה דהשתא הוי ספק טומאה ומודה ר"מ לחכמים דס"ל כל הטומאות כשעת מציאתן ופי' התוס' בערובין וכתובות ונדה דדוקא לענין קדשים החמירו ובכה"ג בתרי ותרי מודה ר"מ לחכמים דהוי ספק ואף בחולין. ועכ"פ לא קשה קושית הר"ש בין לשיטת רש"י ותוס' דבשנים אומרים נטמא וב' אומרים לא נטמא כיון דליכא חזקה דהשתא טהור לכ"ע ולמ"ד ספיקא דרבנן אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ולמ"ד ספיקא דאורייתא כיון דליכא חזקה כלל טהור ברה"ר דלא כתירוץ אבע"א דנדה אלא כתירוץ הראשון ודלא כתי' פ' כשם

והנה בתוס' שם בד"ה ר' ירמיה כתבו וא"ת מאי קושיא דר"מ אדר"מ דמתני' הא דלא אוקמי תרומה על חזקה לאו משום דהשתא ודאי טמאה אלא משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה דמוקמינן לגברא אחזקת שלא עירב ולקמן נמי כו' ע"כ כתבו דניחא ליה לשנויי אפי' אי סבר ר"מ ערובי תחומין דרבנן דהשתא לא מצי לשנויי משום דמתניתין איכא חזקה לחומרא דכיון דאיכא נמי חזקה לקולא היה להיות עירוב דהוי ספיקא דרבנן ולקולא מש"ה מוקי מתניתין בשני כתי עדים דלא שייך למימר הכי כיון דאיכא כת דמפקו ליה מחזקתו. והנה יש לדקדק בקושייתם שהקשו דילמא במתניתין איכא חזקה נגד חזקה איך כוונתם אי כוונתם דהוי תרתי לריעותא דהעמד אדם על חזקת תחום ביתו וגם הרי טמא לפניך התרומה א"כ הוי ודאי ולמה סובר ר"מ דה"ז חמר גמל הרי בודאי אינו ערוב. ואם נאמר דר"מ סובר כר"ש דהוי רק ספק גבי מקוה מנ"ל הא להקשות דילמא ידע הש"ס דר"מ סובר כרבנן דפליגי על ר"ש. וע"כ ל"ל הך חזקה דהעמד אדם על תחום ביתו דאל"כ הוי ודאי וצ"ל דכך הוא כוונתם כיון דחזינן בנגע בא' כו' מטהר ר"מ ואזיל בתר חזקה מעיקרא ולא בתר חזקה דהשתא כלל וע"כ סובר כר"ש דהך ריעותא דהרי חסר לפניך לאו ריעותא הוא כלל א"כ הוי חזקה נגד חזקה במתניתין והוי ספק אך גם זה אינו הוכחה דילמא הא דמטהר ר"מ בנגע בא' כו' אף דחזקה דהשתא הוי חזקה נגד חזקה קמייתא והוי ספק טומאה ברה"ר וטהור כמו כל ספק ברה"ר היכא דליכא חזקה וע"כ התוס' אזלי לשיטתן פ' כשם דהיכא דליכא חזקה כלל לא לטומאה וטהרה היה להיות טמא ברה"ר וא"כ ע"כ הא דמטהר ר"מ בנגע בא' כו' לא אזיל בתר חזקה דהשתא כלל וע"כ סובר כר"ש דריעותא דהרי חסר לא הוי ריעותא א"כ במתניתין איכא חזקה דטהרה שהיה לתרומה נגד חזקה דהעמד אדם על תחום ביתו ומה שהוא טמא לפניך לא הוי ריעותא ע"כ הוי ספק לענין ערוב לר"מ. או י"ל דלא שייך לומר תרתי לריעותא במתניתין כיון דהטומאה נעשה ברגע א' ולא שייך חסר ואתי כמו גבי מקוה כמו שתירצו התוס' בנדה ובחולין גבי הא דסכין איתרע בהמה לא איתרע או י"ל ע"פ מש"כ התוס' ריש נדה דלענין טומאה למפרע לא גמרינן מסוטה ואף ברה"י טהור היכא דאיכא חזקה לטהרה והא דמטמאין בנגע בא' כו' דוקא