בית אליקום לה

התם גברא בחזקת טהרה ולאוקימתא זו ס"ל לרבנן דלא אתי הילכתא לטהר ברה"ר אלא היכא דאיכא חזקה לטהרה ע"כ פסק הר"מ בתרומות דהוי ספק ובמקוה פסק דהוי ודאי טמא כי היכא דליכא חזקה לטהרה ברה"ר טמא כמו ברה"י דאיכא חזקה לטהרה. והנ"מ מבואר בין ב' תירוצים הנ"ל לתי' הראשון דוקא בסוף טומאה לטהר בזה היכא דליכא חזקה דטהרה טמא ודאי ברה"ר. אבל בתחלת טומאה אף דליכא חזקה לטהרה טהור ברה"ר. אך לתי' השני אף בתחלת טומאה היכא דליכא חזקה לטהרה טמא ודאי אף בספק טומאה ברה"ר

ובאמת כשנעמוד על עיקרן של פסקי רבינו הר"מ בפט"ז מה' אה"ט דין א"ב. נראה מבואר שלא כתי' השני של המל"מ דבתחלת טומאה אף דליכא חזקה לטהרה טהור בספק ברה"ר כי ז"ל הר"מ שם מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר מפני שהצבור עושין פסח בטומאה בזמן שטמאים מרובים אם טומאה ודאית נדחית מפניהם ק"ו לספק טומאה שאיסור כל הספיקות מדבריהם כו'. ואח"כ בדין ב' כתב וכשם שסוטה ובועלה ב' כך ספק טומאה בשנים. אבל אם היה ג' ברה"י הרי ספק טומאתן טהור כמו ברה"ר ובש"ס סוטה שם מבואר דספק טומאה ברה"ר טהור ילפינן מסוטה דהוי רה"י. ולמה הוצרך בתוספתא עוד טעם שכתב הר"מ בה' א' הנ"ל מחמת שהצבור כו' אלא ברור דלענין היכא דאיכא חזקה לטהרה ילפינן שפיר מסוטה לטהר ברה"ר כסברת התוס' שם. אבל צריך הטעם בתוספתא היכא דליכא חזקה לטהרה אעפ"כ ספק טומאה ברה"ר טהור וכן מורה לשון רבינו שכתב שאיסור כל הספיקות מדבריהן ולשיטתו אף היכא דליכא חזקה לטהרה אע"פ כן ספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן ע"כ הוצרך לשני טעמים ליליף מסוטה היכא דאיכא חזקה לטהרה וטעם התוספתא למה לא החמירו חכמים בספק טומאה ברה"ר כמו בכל ספק דאורייתא היכא דליכא חזקה ע"כ הוצרך לטעם התוספתא שלא החמירו חכמים בספק טומאה ברה"ר היכא דליכא חזקה לטהרה. א"כ מבואר בדר"מ דלא כתי' השני של בעל מל"מ. וע"כ התי' הראשון של המל"מ הוא המחוור דדוקא בסוף טומאה כיון דכבר איתחזק הטמא בטומאתו אף דאיכא חזקה כנגד זה דמי שפיר לב' חתיכות א' של חלב וא' של שומן דחייב אשם תלוי אף לשיטת הר"מ דבספק כזה הוי מדאורייתא לחומרא וגמרינן סוף טומאה ברה"ר מתחלת טומאה ברה"י לטמא ודאי כתי' הא' של המל"מ כי בשארי ספיקות כה"ג לחומרא מדאורייתא ובטומאה הוי ודאי כנ"ל. לפ"ז יתכנו כל פסקי הר"מ הנ"ל על נכון

והוא דיש להעיר דקאמר בש"ס יבמות ל"א פלוגתא אי תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אזלינן בתר חזקה כלל בין לאיסור בין להיתר וחד מ"ד סובר תרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אזלינן בתר חזקה רק החכמים חששו לחומרא. והנה עד כאן לא פליגי אלו ב' המ"ד רק היכא דאיכא חזקה בתרי ותרי או לאיסור או להיתר וא"כ למ"ד ספיקא דאורייתא ע"כ החומרא הוא דאורייתא דאל"כ היכא דאיכא חזקה להיתר ואיכא תרי ותרי למ"ד ספיקא דרבנן הרי חכמים חששו לחומרא אף דאיכא חזקה להיתר וע"כ מי שסובר ספיקא דאורייתא מדאורייתא אסור אף דאיכא חזקה להיתר דאל"כ במאי פליגי ב' המ"ד ומכש"כ למ"ד ספיקא דאורייתא היכא דליכא חזקה לשום צד לא לאיסור ולא להיתר פשיטא שמדאורייתא לחומר וע"כ לא פליגי אלא היכא דאיכא חזקה אבל היכא דליכא חזקה לשום צד ע"כ מודו כ"ע דמדאורייתא לחומרא ויקשה לכאורה על שיטת הר"מ דסובר כל ספק דאורייתא מדרבנן לחומרא וע"כ צ"ל דבתרי ותרי כ"ע מודו דמדאוריית' לחומרא היכא דליכא חזקה לשום צד משום דכיון דכל כת אומרת בברי וא"כ הוי כשתי חתיכות א' של חלב וא' של שומן ובכה"ג אף הר"מ מודה דמדאורייתא לחומרא והוי כמו איתחזק איסורא דחייב אשם תלוי כיון דיש כת א' האומרת בברי לאיסור. ולפ"ז אף אנו נאמר בספק בדין איך הלכה כיון דאיכא דעת אחרת לחומרא בודאי ודעת א' לקולא והוי כמו אתחזק איסורא ודמי כמו סוף טומאה במקוה אף דאיכא חזקת המקוה נגד חזקת הטמא בכה"ג אף ברה"ר טמא ודאי כמו ברה"י בתחלת טומאה וכן ספיקא דדינא הוי איתחזק איסורא ובטומאה טמא ודאי אף ברה"ר ע"כ פסק הר"מ שפיר בפ"ז מה' ט"מ בזמן שכולן נעולים כולן טמאים ואף שנפתח אח"כ ואף דברירה הוי ספיקא דדינא כיון דלא שייך לאוקמא על חזקה דמעיקרא דאטו מפני החזקה ישתנה הדין כנ"ל והוי ספק בלא חזקה וכיון דהוא פלוגתא דתנאי ואמוראי ע"כ הוי כמו איתחזק איסורא כמו בתרי ותרי ע"כ סתם הר"מ שטמא ודאי אף ברה"ר כמו במקוה כנ"ל וכן הא דהניח המל"מ בצ"ע על הר"מ בפ"ב מה' צרעת גבי שיעור של השערות וכן בהא דלבן כ"ש דטמא ודאי ניחא כיון שכבר פסק הר"מ בפ' ט"ו מה' אה"ט ה"ח שכל אלו הספיקות שטהרו חכמים אפילו ברה"י מפני שאין בהן דעת לשאול וכתב הכ"מ שם דלהר"מ אין חילוק באלו י"ב ספיקות שטהרו חכמים דקחשיב הר"מ בפ' י"ד לא נשתנו משאר ספיקות אלא דחושבן ספיקות נקיט ואזיל ע"כ אינם טהורים ברה"י אלא כשאין בהם דעת לשאול א"כ הא דחשיב שם ספק נגעים לטהר אין חלוק משאר ספיקות כמו בשאר ספיקות דאמרינן היכא דאיתחזק איסור טמא ודאי כן בספק נגעים וא"כ כיון דמספקא לן הילכתא כמאן אם כר"מ או כר"ש וחזקה דמעיקרא ליכא בספק בדין כנ"ל ע"כ הוא טמא ודאי כנ"ל כמו גבי מקוה. עכ"פ נתברר מפסקי הר"מ הנ"ל דבספק בדין לא אזלינן בתר חזקה

והאמת נראה שפסק הר"מ בפ"ז מה' ט"מ הנ"ל מבואר בש"ס ביצה ל"ז ב' דקאמר שם בשם ר' אושעיא לטהר את הפתחים מכאן ולהבא ולא למפרע לב"ה ומכח זה הוכיח הש"ס דל"ל לר' אושעיא ברירה והדר מותיב הש"ס דר' אושעיא אדר"א ומסיק כי ל"ל ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה וכבר נתבאר לעיל דהוא מחמת ספק דמספקא ליה בדין ברירה. וא"כ יש להבין בהא דקאמר ר' אושעיא לטהר את הפתחים מכאן ולהבא אליבא דב"ה איך שפי' ר' אושעיא את ב"ה אם סובר אליבא דב"ה בודאי אין ברירה ע"כ כ"ז שלא נפתח הפתחים טמא ודאי ולמה ליה לדחוק באמת ולפלוג על ב"ה דל"ל ברירה כלל והוא בעצמו מסתפק בזה ולדידיה לא הוי רק ספק והוי ככל ספק טומאה דחלוק בין דה"ר לרה"י ולב"ה טמא ודאי. ואף דנמצא כמה תנאים בש"ס שסוברים יש ברירה למה לא פסק ר' אושעיא כב"ה דהלכתא כוותייהו וגם למה לא מפרש כרבא למפרע נמי טהור לב"ה כיון דבין אם יפרש לב"ה לטהר הפתחים מכאן ולהבא ובין אם יפרש אליבא דב"ה כרבא ע"כ ר' אושעיא אינו סובר כב"ה דלב"ה לחד גיסא מיפשט או דאית להו ברירה בודאי או דל"ל כלל ברירה א"כ ממ"נ ר"א דלא כב"ה דלדידיה ספוקי מספקא בברירה. בשלמא רבה סובר אין ברירה בהחלט ע"כ מפרש לב"ה כשיטתו אבל לר' אושעיא קשה אף שיש לדחוק בזה ע"כ יצא להר"מ מזה דר"א סבר דגם לב"ה ספוקי מספקא להו בברירה ואע"פ כן טמא ודאי למפרע ולא שייך לאוקמא על חזקה בספק בדין כנ"ל והוי כמו אתחזק איסורא וכסוף טומאה כמו גבי מקוה וכנ"ל ומוכרח פסק הר"מ מהש"ס ונתברר דלא אזלינן בספק בדין בתר חזקה

ועדיין יש לעיין בהא שכתבנו לעיל בתרי ותרי היכא דליכא חזקה כלל לשום צד לדידן דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן וכן למ"ד ספיקא דאורייתא דלענין טומאה כיון דאיתחזק איסור כנ"ל טמא ודאי אף ברה"ר כנ"ל א"כ יקשה למ"ד ספיקא דאורייתא מתוספתא פ"ו דטהרות דתניא שם ב' אומרים נטמא וב' אומרים לא נטמא ברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור כמו כל ספק טומאה בשלמא לדידן דקי"ל ספיקא דרבנן ניחא דאזלינן בתר חזקה דטהרה ברה"ר אבל למ"ד ספיקא דאורייתא א"כ ליכא חזקה והו"ל להיות טמא ודאי כנ"ל אף ברה"ר. ובאמת אין זה קושיא כי כל הצעת פסק הר"מ