בית אליקום לד

החלקים עומדין בפ"ע בכלאי בגדים. אבל בהרכבה כיון שנתערב יפה אזלינן בתר רוב ועיין תשב"ץ שם

ודע דראיתי ברמב"ם פ"ט מה' כלאים הי"א גבי הא דפסק הרמב"ם בהמת פסולי המוקדשים אע"פ שהוא גוף א' עשאה הכתוב כשני גופים הילכך החורש בשור פסולי המוקדשים או המרביע ה"ז לוקה והוא מימרא דר' יצחק במכות כ"ב א' אלא דחולקים הרמב"ם והראב"ד בפירוש הסוגיא יעו"ש וכתב המל"מ שם דהמרביע שור פסולי המוקדשים ע"ג שור פסולי המוקדשים נראה דאינו לוקה דומיא דהילודי' מכלאים דמותרים זה עם זה ואע"ג דקי"ל דמי שחצי עבד וחצי ב"ח אסור כו' כבר הקשו התוס' בחולין ע"ט ותירצו דלא דמי כו' עכ"ל ונפלאתי מאד על אור עולם פה קדוש יאמר כן זה דוקא בכלאים הנולדים דהוי גוף א' ובריה בפ"ע מותרים זה בזה כיון דלא קי"ל כאיסי. אבל בשור פסולי המוקדשים כיון דהתורה עשהו כשני גופים א"כ הרי מוקדשים וחולין מעורבין זע"ז או צבי ואיל. א"כ הוי שפיר כמו חצי שפחה וחצי ב"ח דצד עבדות משתמש בצד חירות ואסור אף בשפחה כמותו א"כ שור פסולי המוקדשים ע"ג שור פסולי המוקדשים ע"ג שור פסולי המוקדשי' הרי ב' גופים משתמשין זע"ז ואסור מדאורייתא כיון דהתורה עשהו ב' גופים וזה ברור ועיין ר"ן חולין שם

נחזור לענין בס"ד אחר כל ההצעות הנ"ל עכ"פ ביחור שנטעו במקום אחר מן המורכב כיון דרובא הוא אתרוג. לענין מצוה יש לצאת בו אף דאסור להרכיבו על מין אילן אתרוג דאזלינן בתר רובא כמו בכל התורה ובכל המצות רק בכלאי בגדים לא שייך ביטול ברוב אף קודם שנעשה חוטים כפשט הירושלמי דפ"ט מכלאים דרב אוסר צמר ופשתים שטרפן כשעשאן בגד בפני עצמו והיינו דכל אחד עומד בפני עצמו אף שאינו ניכר. אבל בהרכבה או בהרבעה המזגים מעורבים בכל משהו מהם כמו בפרידה. ואעפ"כ אזלינן בתר רוב כמו שאין מרביעין סוס בן סוס כו' וכנ"ל וגם טעם המ"א אינו דאינו נקרא אתרוג וכי השם גורם כיון דידעינן שנוצר הפרי ממורכב ורובא הוי אתרוג ובטל ברוב והוי אתרוג ממש ועיין תשב"ץ ח"ב סימן ד' שהאריך בהא דשם לווי יעו"ש היטב ודוק

תשובה ב

שו"ת מה שכתבתי להגאון המפורסם מופת הדור מו"ה משה זאב בעת שהיה אב"ד ור"מ בק"ק טיקטין בשנת "קדוש הוא לה' אלהינו"

ראיתי לעורר את רוחי בחסד עליון לבאר בכאן ב' שרשים. א' אם שייך לאוקמא הדבר על חזקתו הראשונה אם הספק הוא ספק בהלכה ובדין. ב' אם מועיל ס"ס במקום דאיתחזק איסור. והנה בשורש הראשון אם מעמידין על החזקה בספק בהלכה כבר הובא בכנסת הגדולה הביאו הפמ"ג יו"ד סימן כ"ג. וכן המל"מ בפ"ב מה' טומאת צרעת דין א' ביאר כלל זה מעצמו והכריח מהר"מ שם דלא שייך לאוקמא על חזקה דאטו מפני החזקה ישתנה הדין שאגמרה רחמנא למשה וכדומה לי שבס' יד מלאכי הביא כלל זה בשם המל"מ בכללותיו הנחמדים ואינו כעת ת"י. ובאמת מהרבה תשובו' הספרדים נראה שלא עמדו בחילוק זה. גם בעל פנ"י בקו"א שחולק על הספרדים שמתירים עגונה בס"ס בפלוגתא דרבוותא מחמת שמהני ס"ס היכא דאיתחזק איסור נראה ג"כ שלא חילק בזה. דאל"כ בפלוגתא דרבוותא לא הוי חזקת איסור כלל ע"כ אמרתי לברור חלקי בזה

שם ברמב"ם כתוב שיער לבן שהוא סימן טומאה אין פחות משתי שערות וכמה יהיו ארכן כדי שיהיו נטלות בזוג וכתב הכ"מ כמה ארכן משנה פ' בא סימן נ"ג פלוגתא דתנאי ואיפסקא הילכתא כמחמיר וסובר רבינו שהאומר כדי שיהיו נטלות בזוג הוא המחמיר. וכן בסוף הלכה כתב הר"מ היה עיקרן מלבין וראשן משחיר אע"פ שהלבן כ"ש טמא וכתב הכ"מ שם בפ"ד דנגעים כמה לבנונית רמ"א כ"ש רש"א כדי לקרוץ בזוג ופסק כר"מ דמחמיר כיון דלא איפסק הילכתא בפ' מי שהוציאוהו מ"ו בפלוגתא דר"מ ור"ש הלכה כדברי מי נקטינן כדברי המחמיר והקשה ע"ז המל"מ היה להר"מ לפרש דהוי טומאת ספק כיון דאנן מספקא לן הלכתא כמאן ומניח קושיא זו בצ"ע. עוד הקשה שם הא תנן כל ספק נגעים טהור. וע"ז תירץ דדוקא בספק במציאות הוא דמוקמינן על חזקה ולא כן בספק בדין. עוד ראיתי לעורר בדברי הר"מ פ"ז מה' טומאת מת ד"ב וז"ל המת בתוך הבית ובו פתחים הרבה בזמן שכולם נעולים כולם טמאים והיושב בצד כל פתח מהם תחת התקרה היוצא על הפתח נטמא נפתח אי מהן או שחשב להוציאו בא' מהן ואע"פ שחשב אחר שמת המת אפי' חשב להוציאו בחלון שהיה בו ד' על ד' הציל על הפתחים כולן ואין טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או שחשב עליו והשאר טהורים מפני שהם נעולים כו' עכ"ל והוא מפ"ז דאהלות וכב"ה כמבואר בכ"מ שם

והנה מדכתב הר"מ בריש דבריו בזמן שכולם נעולים כולן טמאים מבואר דטמאים ודאי מדלא כתב טמאים מספק. ע"כ מש"כ בסוף דבריו נפתח א' מהן או שחשב כו' קאי על ריש דבריו. מבואר דמכאן ולהבא אינו טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או שחשב. אבל עד שנפתח או שחשב כולן טמאים דאל"כ הו"ל להר"מ לכתוב בד"א שלא נפתח מעולם שום פתח אבל אם נפתח כו' נטהרו כל הפתחים למפרע א"ו דלמפרע טמאין ומדכתב סתם טמא מבואר דודאי טמאים. וא"כ קשה על הר"מ הלא בש"ס ביצה יו"ד ול"ז בשני מקומות אלו הביא הש"ס משנה זו ואמר רבה עלה לטהר את הפתחים מכאן ולהבא וכן ר' אושעיא סובר לטהר את הפתחים מכאן ולהבא ורבא היה סובר דפליגי בברירה וסברי ב"ה יש ברירה לטהר את הפתחים למפרע היכא שחשב להוציאו בא' מהפתחים או שנפתח א' מהם והכלים דמעיקרא לב"ה טהורים. א"כ לפ"ז למאי דמסיק בש"ס ביצה ל"ח דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ומבואר ההבדל כי מספקא לן בדין אם ההלכה יש ברירה או אין ברירה. וכן מבואר בהדיא בר"ן גיטין גבי הא דאמר לסופר כתוב ולאיזה שארצה אגרש ועיין כ"מ פ"ג מגרושין דאין ברירה לחומרא ולקולא יש ברירה. ועיין בתשובות הגאון בעל שאגת אריה בסימן צ' דסובר ג"כ דהוי ספק בדין אם יש ברירה או אין ברירה א"כ לפ"ז יקשה על הר"מ הלא גם הוא פסק בכמה מקומות בחיבורו לחלק בברירה כנ"ל בין דאורייתא לדרבנן ואיך כתב שכ"ז שנעולים כולן טמאים ודאי כנ"ל הלא לא הוי רק ספק טומאה דדילמא קי"ל יש ברירה וטהר למפרע כל הפתחים כמבואר בש"ס הנ"ל והקושיא עצומה לכאורה אך בהיתר קושיות הנ"ל על הר"מ הוא ע"פ מם שפסק בפ"י ממקואות ד"ו מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע בין שהיה המקוה ברה"י בין שהיה ברה"ר כולם טמאות וכבר העיר הרשב"א ז"ל בחידושיו למס' נדה איך פסק הר"מ במקוה כרבנן דפליגי על ר"ש ובחבית לענין תרומה פסק דהוי ספק ולרבנן תרתי לריעותא הוי כודאי כמבואר בסוגיא ריש נדה דזה בזה תליא. וכתב המל"מ לתרץ הפסקים דהר"מ פסק כאבע"א דש"ס נדה שם דר"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה וחכמים לא גמרי וחכמים מודים לר"ש דריעותא דהרי חסר לפניך לא הוי ריעותא ע"כ לענין חבית בתרומה פסק דהוי ספק חזקה נגד חזקה. אבל לענין טומאה לא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה ועשו סוף טומאה ברה"ר כתחלת טומאה ברה"י ואיכא חזקה לטהרה דעשה הכתוב ספיקו כודאי ברה"י כן ברה"ר בסוף טומאה היכא דליכא חזקה

עוד תירץ שם המל"מ על הפסקים הנ"ל והוא שהר"מ סובר כשיטת התוס' פ' כשם דף כ"ח ב' ד"ה מכאן אמרו דהא דאמרינן דספק טומאה ברה"ר הילכתא גמירי מסוטה דוקא בדאיכא חזקה לטהרה דלא נימא דגזה"כ הוא בכל ספק טומאה לטמא ע"כ אמרו חכמים בתירוץ אבע"א לר"ש הכי השתא