בית אליקום ל

עומד בפ"ע א"כ הכל לא נפשט וקאי בספק אם אזלינן בתר עיקר והעיקר מבטל להתוספת. א"ד התוספת מעלין את העיקר א"ד עיקר לחוד קאי והתוספת לחוד קאי והכל הוא בכלל הספק שלא נפשט, ובשלמא לשיטת הר"ן ניחא דג"כ זהו הספק אם הגדולים נמשכין אחר עיקר או להיפך ואף דזה ג"כ בספק, דילמא עיקר בפני עצמו עומד א"כ התוספת ג"כ בפ"ע עומד עכ"ז ספק הוא, א"כ אם נאמר דר"י ור' יהונתן בין לקולא בין לחומרא אמרו, א"כ הגדולי היתר אסורים ג"כ, אלא דזהו בכלל הספק דילמא לחומרא אמרו, אבל עכ"פ לומר דגדולי היתר שרי, בודאי זה לא ניתן להאמר והרי הסוגי' דמנחות עומד לנגדו של הרא"ש ז"ל, וראיתי בשעה"מ בפ"ב מאישות ה"י שהקשה על הרמב"ם דהך איבעיא דרבה הוי ס"ס ספק אי אזלינן בתר עיקר לקולא ואפילו התוספת לא בעי עשורי ואת"ל דלא אזלינן בתר עיקר והתוספת בעי עשורי אכתי איכא לספוקי בעיקרו אי בעי עשורי א"כ יש להתיר העיקר מחמת ס"ס יעו"ש, ודברי קדשו אינן מחוורין כלל, דהא נודע דס"ס הוא מטעם רובא או יותר מרוב, והיינו דבחד צד הוי ודאי להתירא ויש עוד לספק הוי ס"ס, כמו בספק תחתיו או אינו תחתיו ובספק באונס, ועכ"פ בכל צד הספק אם אינו תחתיו או באונס הוי ודאי היתר אלא דזהו ספק דילמא תחתיו וברצון אבל בס"ס דסוגיא זו כיון דהכל הוא ספק א' דהא לא נודע לנו עיקר הדין דהא יש לספק דילמא אזלינן בתר תוספת והתוספת מבטלין את העיקר, וגם העיקר בעי עשורי מאי אמרת דיש ג"כ לספק עוד ב' צדדים דילמא אזלינן בתר עיקר וגם התוספת פטור או דעיקר עכ"פ בלחודא קאי, כיון שלא נפשט ולא נודע לנו שום צד לודאי, וכי ב' צדדי הספק מכריעין לאמת, דילמא אמת הוא דהתוספת מבטלין לעיקר והוי רק חד ספק כיון דבכל צד איכא רק ספק ואין כאן ודאי בשום צד אפילו ספיקי ספיקות טובא הוא הכל רק ספק א' וגרע מספק דשם אונס חד הוא, וזהו ברור ופשוט

ועכ"פ הקושיא הנ"ל על הרא"ש קשה מאד ועוד קשה על שיטת הרא"ש דפי' בנדרים נ"ז ב' אהך דרי"צ אר"י ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה עה מתעשרת לפי כולה דקאמר הש"ס שם דילמא לחומרא דפי' הרא"ש שם דהתוספת הוי כטבל שנתערב בחולין וצריך לעשר עליו ממ"א מלקוח מן עכו"ם למ"ד יש קנין או מעציץ שאינו נקוב כו' וקאמר שם הרא"ש דהכא דאיכא רובא תוספת מחייב מדאורייתא ונראה אפילו למ"ד אין בילה כו' בדבר לח יש בילה ותורם ומעשר מן הפטור שבו על הפטור, ומחיוב על החיוב עכ"ל שם, א"כ לפ"ז קשה מאד בסוגיא דמנחות דרצה הש"ס לפשוט איבעיא דרבה אי עיקר בעי עשורי, ופשט הש"ס מהך דרי"צ אר"י דש"מ דמתעשר לפי כולה, ואי אמרת כפי' הרא"ש שם דיש בתוכו פטור וחיוב ומחמת דיש בילה בלח, או דצריך לעשר ממ"א, א"כ הוא הכל מחמת ספק א"כ עדיין נשאר איבעיא דרבה במקומו דילמא עיקר לא בעי עשורי והא דמעשר שם לפי כולה הוא הכל מחמת ספק, וגם לפי התירוץ דמתרץ הש"ס ג"כ קשה דל"ל לחלק התם היינו זריעתו הכא לאו היינו זריעתו, הא י"ל כפי' הרא"ש דאין חילוק והא דמתעשר לפי כולה מחמת ספק, אלא ע"כ צ"ל כפי' הר"ן בנדרים שם דפי' כרי"צ אר"י לח מרא, לעולם אימא לך דמדינא לא אתו גדולין ומבטלין לעיקר אדרבה הרי הם כמו העיקר אלא דלחומרא חיישינן, א"כ מעשר מני' וביה דמדינא שניהם פטורים העיקר והתוספת, ואם נאמר לחוש לחומרא שניהם חייבים בשוה, ע"כ מקשה הש"ס שפיר לפשוט במנחות אהך בעיא דרבה, דעכ"פ העיקר הוא כהתוספת או שניהן לחיוב או שניהן לפטור, וע"ז משני הש"ס דהך דליטרא בצלים שאני דדרכו לזרעו, א"כ יכול לעשר מניה וביה ממ"נ. אבל בהך איבעיא דרבה דילמא עיקר עומד בפ"ע, אבל עכ"פ מוכרח פי' הר"ן דאיבעי אדנדרים שם הוא על שניהם אי אזלינן בתר עיקר גם התוספת אסור, ולהיפך בליטרא מעשר אי אזלינן בתר עיקר גם התוספת פטור, ודלא כהרא"ש דקאמר שם בנדרים דהתוס' חייב מדאורייתא לעשורי ואי לא אזלינן בתר עיקר שניהן חייבין, אלא בדבר שאין דרכו לזרוע יש לספק גם כן בעי' דרבה דילמא עיקר לחודיה קאי, אבל עכ"פ אם נאמר דאזלינן בתר עיקר האיסור גם התוספת אסור, ולהכי פשיט מהא דרי"צ כיון דמעשר לפי כולה ע"כ שניהן שוין העיקר והתוספת, וע"ז מתרץ הש"ס לחלק בין דרכו לזרוע, אבל בהך איבעי' דרבה לאו היינו זריעתו יש לספק דילמא עיקר עומד בפני עצמו או דעיקר מבטל להגדולים דגם כן נשאר בספק. דילמא ר"י ור' יהונתן בין לקולא בין לחומרא אמרו דאזלינן בתר עיקר וכמש"כ התוס' במנחות שם ד"ה בצל. דהא דקאמר בש"ס נדרים דילמא לחומרא שאני דוקא התם משום דהיינו זריעתו. אבל היכא דלאו היינו זריעתו דילמא אזלינן בין לקולא בין לחומרא בתר עיקר יעו"ש. ועכ"פ שיטת הרא"ש קשה מאד

וליישב בס"ד שיטת הרא"ש ז"ל נראה דסובר שהסוגיות דנדרי' ודמנחות חלוקות הן וכפי שיתבאר בס"ד. והיינו דמצינו ג"כ בירו' פ"א דערלה מחלוקת בזה בהלכה ה' אהא דקתני במשנה שם בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות אם הוסיף במאתים אסור וקאמר בירו' לא סוף דבר בריכה אלא אפי' אילן דא"ר ייסא בשם ר"י בצל שעקרו ושתלו כיון שהשריש מעשר לפי כולו. והיינו דרי"צ אר"י דמנחות ודנדרים דליטרא בצל שתיקנו מתעשר לפי כולו וקאמר שם בירו' ר"ח בשם ר"י בצל שעקרו ושתלו כיון שהשריש מעשר לפי כולו. דלא תיסבר מימר אוף הכא כן. והיינו דר"ח פליג ומחלק דוקא גבי בצל שדרכו לזרוע אז מתעשר לפי כולו אבל גבי אילן שנעקר אפילו חזר ונשתרש אין הפירות שבו נאסרים אפילו הוסיף מחדש כמה, כן פי' המפרש ומוכרח הוא והיינו דר"ח סובר כמו החילוק דש"ס דמנחות התם היינו זריעתו. להכי מחלק בין אילן לבצל. אבל ר' ייסא סבר דאין חילוק. והנה באמת י"ל טעם של הרמב"ם בפ"י ממע"ש הט"ו. ואם הניחם אחר שנפסק העיקר עד שהוסיפו במאתים. הרי אלו אסורים והיינו הך דבריכה שנפסקה. ולא הביא הך ירו' דלא סוף דבר בריכה אלא אפילו אילן. והיינו דהשמיטו לשיטתו שפסק בפרק ו' מהלכות מעשר הלכה ה'. ואין אלו דומים לבצלים. שהבצלים דרכן לזרוע. אם כן מחלק חילוק הש"ס דמנחות על כן לא הביא הך דר' ייסא. והרא"ש ז"ל בהל"ק בהלכות ערלה העתיק להלכה הך דר' ייסא דאף באילן הדין כן והיינו כר' ייסא. ולא מחלק בין בצל לאילן. והמחבר בהלכות ערלה סימן רצ"ד סעיף כ"ב העתיק לשון הרא"ש בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות וכן אילן זקן ובו פירות ושתלו במקום אחר כו'. ותימה דלא הרגיש בדבר דזה במחלוקת שנויה. דהרמב"ם חולק על זה כנ"ל. ועכ"פ לפי הירושלמי וכמו שאמר ר' ייסא דאין חילוק בין בצל לאילן ע"כ אין מחלק בין דבר שדרכו לזרוע. וכ"פ הרא"ש להלכה. א"כ סובר דסוגיא דנדרים חולק עם סוגיא דמנחות. ע"כ מדוקדק הלשון. דקאמר בש"ס נדרים גידולי היתר מעלין את האיסור דקורא להגידולים של היתר והיינו כשיטתו דהגידולים מותרים

והנה באמת בירושלמי פרק א' דערלה גבי התחתון למאכל ועליון לסייג דקאמר ר"ז כדעתו דאר"ז בשם ר' יהונתן בצל של כלאי כרם שעקרו ושתלו אפילו מוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. והיינו הך דר' יהונתן דנדרים ומנחות שם. ובפ"ה מכלאים ה"ז דקאמר ר"ל זרע באיסור והעביר הסכך הקשים אסורים והדגן מותר. ופליג ר"ז דאף דגן אסור דגדל מתוך איסורו. כשיטתו ר"ז כדעתו דאמר בשם ר' יהונתן בצל של כלאי כרם שעקרו ושתלו אפילו מוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. א"כ מבואר לר' יהונתן דאף הגידולים אסורים דאף הדגן שנזרע בהיתר אוסר. וכיון שאנן קי"ל כר' יהונתן. כמבואר בנדרים שביק מר תרין. א"כ מבואר בירושלמי כשיטת הר"ן דהגידולים אסורים. אלא דבאמת י"ל משם ראיה להיפך דהרי בפרק א' דערלה גבי תחתון למאכל ועליון לסייג פליג ר' יוחנן על ר"ז