בית אליקום יט

בחד אף דהוי אתחזק במחצה על מחצה עכ"ז בזה מודה רבי יוסי דאמרינן שפיר שאני אומר בדרבנן וזה ברור. ועדיין צריך לברך בס"ד לפי שבררנו דאף באתחזק איסור גמור בספיקא דרבנן לקולא דלכאורה יקשה אף דקי"ל כר"מ דמקואות בטומאה קלה עכ"ז איך ילפינן איסור מטומאה והש"ס קאמר בחולין פ"ו ב' לר"מ אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר וכן קאמר בש"ס ביצה ז' א' א"ל אביי דילמא עד כאן לא קאמר רבי יעקב התם אלא לענין איסורא אבל לענין טומאה לא ועיין תוס' מנחות ס"ט י"א ד"ה דבלע. והנה באמת כל הסוגיא שלנו בעירובין מוכח דמדמה הש"ס איסור לטומאה ויקשה מהסוגיות הנ"ל. אך באמת ניחא דהא קאמר אביי שם בביצה וכי תימא לענין טומאה נמי נגזור אפושי טומאה הוא ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן. א"כ חזינן טעמו של דבר בהש"ס גופא דלא מפשינן טומאה א"כ זה שייך דוקא בתחלת טומאה דנרצה להחמיר ולטמאות אמרינן בדרבנן לא מפשינן טומאה אבל לא כן באתחזק איסור דכבר טמא מכבר רק דאנו רוצים להוציאו מטומאתו בכה"ג יש לדמות שפיר איסור לטומאה דהא אנן לא מרבינן ואפושי טומאה כ"א שהטומאה במקומה עומדת ואין אנו מוציאין מחזקתו הראשונה בכה"ג שפיר ילפינן איסור מטומאה א"כ נתברר להלכה דאף באתחזק איסור בספק דרבנן לקולא וכפסק הפר"ח והכו"פ דלא כהש"ך וגדולי אחרונים שעמו וסלקנו בס"ד כל המקומות אשר נראים לכאורה סותר לזה כנ"ל. ועיין פי"ב ס סימן ק"י שנראה ג"כ שהסכים בספק דרבנן באתחזק לקולא ועדיין צריך לעיין בהא דפסקו הפוסקים החולקים על הרמב"ם ורש"י בע"ת שנאכל העירוב בה"ש דאינו עירוב אם נאמר בספיקא דרבנן אף באתחזק לקולא אף שצדדנו לעיל מחמת דהוא ספק קבוע ואינו דומה לספק במעשה שהוא ע"י הזדמן ומקרה והספק קבוע לכל הדברים בין דאורייתא בין דרבנן ע"כ החמירו בנאכל עירוב בה"ש וכנ"ל. דלכאורה עומד לנגדנו הירושלמי בריש ברכות דאמר על האי ברייתא דהקורא קודם לכן לא יצא וקודם לכן לאו בה"ש הדא אמרת ספק קרא ק"ש חוזר דאלמא ק"ש דאורייתא דאי אמרת ק"ש דרבנן יוצא בקורא בה"ש כמו כל ספק דרבנן. א"כ מוכח דאף בספק בה"ש מדרבנן לקולא י"ל ע"פ הכלל הידוע מהמ"ל פ"ב דצרעת והיד מלאכי בכללים שלו והפ"מ בכמה מקומות ובסי' ק"י דבספק בדין לא שייך לאוקמי על חזקה דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין ואני בעניותי הארכתי בס"ד במ"א בראיות ע"ז. וע"כ אף בה"ש בספק אם מן היום או מן הלילה לא שייך לאוקמי על חזקה דאטו בעבור הענין הספק ישתנה הטבע הקבוע ואעפ"כ יש לצדד ולומר בס"ד דהחמירו בע"ת בנאכל העירוב בה"ש וכיון שלכתחל' אין מערבין ע"ת בה"ש כמבואר בשבת שם וכיון דמבואר בכריתות י"ז ב' במשנה בעושה מלאכה בה"ש דשבת הוי איקבע איסורא לענין אשם תלוי עיין תוס' שם ד"ה מסיפא וברמב"ם פ"ח דשגגות מבואר דאף בה"ש דערב שבת הוי איקבע איסור וכש"כ לענין נאכל העירוב בה"ש לכ"ע הוי איקבע איסור ע"כ החמירו חכמינו ז"ל בזה אף בדרבנן אף דקי"ל בדרבנן אף באתחזק ספיקא לקולא. עכ"ז כיון דבענין מלאכה דאורייתא הוי איקבע איסור החמירו חכמים לענין שבת אף בהנחת עירוב תחומין דרבנן ובשארי מקומות לענין ק"ש ושארי דברים לא החמירו בקורא בה"ש למ"ד ק"ש דרבנן אלא בשב' החמירו משו' גזירה דאורייתא והוא דחוק אף ע"פ כן יש לתרץ דעת המחבר שהביא הי"א בנאכל העירוב בה"ש להחמירו כיון דהוא ספק קבוע בלי השתנות במעשה וגם הוא נקרא איקבע איסורא לענין אשם תלוי ע"כ החמירו משום גזירה מלאכה דאורייתא. אך הרמב"ם ורש"י באמת חולקים ע"ז אף בע"ת ואין חילוק כמו בכל ספק דרבנן אף דאתחזק איסור לקולא וכנ"ל. ועכ"פ בנטמא בה"ש לרבי יוסי כיון דבה"ש הוי איקבע איסורא יש לומר דהוי לחומרא. אך כפי שכתבנו לעיל דמוכח מהא דתרומות דאף באתחזק ואיקבע איסור בדרבנן אף לרבי יוסי לקולא וכנ"ל ואינו דומה להא דספק טבל בטומאה קלה וכנ"ל א"כ אף בה"ש אם נטמא אף לרבי יוסי יש להקל וכנ"ל. אלא דעיקר החומרא משים דהוא ספק שאינו משתנה החמירו בצירוף איקבע איסורא ואפשר אף לרבי מאיר לפי דעת הי"א וכנ"ל. ועכ"פ נתברר ומטין הדברים כדעת המקילין בספק דרבנן באתחזק איסור: