בית אליקום יח

מאי מקשה הש"ס לר"ה ב"ח אף די"ל דהקשה לרבא דפליג על ר"ה ב"ח עכ"ז פשטא דש"ס לא משמע כן כמו שכתב הכו"פ. אך יש לומר דאף לר"ה ב"ח ניחא בכה"ג דאיכא תרי חזקות חד חזקה דהעמד אדם על תחום ביתו וחד חזקה דטבל בכה"ג לא אמרינן לקולא בספיקא דרבנן לר"ה ב"ח. ועיין נו"ב בסימן ס"ה דהסביר ג"כ סברת ה"ה מחמת דהוי תרתי דסתרי לענין טומאה הוי טמא ואיך נתיר העירוב. א"כ ג"כ בספק מבעוד יום נתקנו לא שייך סברת ה"ה אך לפי הנ"ל ניחא דהוי תרתי חזקה לחומרא וכנ"ל

ובעיקר הענין במה שהחמירו רבים וגדולי הפוסקים בנאכל העירוב בין השמשות או בשנטמא בה"ש אף לפי ההלכ' כר"מ דבספק דרבנן לקולא אף באתחזק איסור עכ"ז בספק בה"ש החמירו כיון שבאמ' מבואר במשנ' בשבת ל"ד דבספק חשכה אין מערבין ערובי תחומין אף די"ל דבדעבד הוי עירוב עכ"ז סוברים דבספק חשיכה החמירו חכמים אף בדיעבד וטעמא דמילתא כיון דהך ספק בין השמשות הוא ספק קבוע לכמה מילי בין דאורייתא בין דרבנן ואינו ספק של הזדמנות ע"כ החמירו חכמים בספק בה"ש כמו כל ספק דאורייתא היכא דליכא חזקה לחומרא וכיון דלכתחלה אין מערבין ערובי תחומין ע"כ אף בדיעבד אינו עירוב כיון דהוי ספק קבוע לדאורייתא ודרבנן ואינו ספק במעשה שיהיו על צד האפשרות לדבר והפכו ע"כ קאמר ר' יוסי שפיר דוקא בספק מבעוד יום נטמא ספק משחשיכה זה הוא ספק עירוב וכשר אף דיש לומר דהעמד אדם על תחום ביתו עכ"ז תחומין לית ליה עיקר מדאורייתא ובדרבנן לקולא וכן בספק טמאה ספק טהורה הוי לחומרא מחמת סברת ה"ה דלא הוי סעודה הראויה מבעוד יום ובספק מבעוד יום נתקנו כיון דאיכא תרתי חזקה לחומרא דהעמיד הטבל על חזקתו עם חזקה דתחום ביתו ע"כ מחמירין ובנאכל בה"ש ג"כ אינו עירוב מחמת דהוא ספק קבוע החמירו חכמים כמו בדאורייתא וכנ"ל אבל בכל ספק דרבנן בהזדמנות אף דאתחזק איסור ספיקו לקולא וכנ"ל בראיות ברורות דהלכה כר"מ ואין שום מחלוקת בפוסקים לענין אתחזק איסור רק בספק בה"ש נחלקו הרמב"ם ורש"י עם שארי פוסקים התוס' ור"ח ור"ת והרא"ש והרשב"א והרמב"ן דהמה מחמירים מחמת שהוא ספק קביע וכנ"ל. אבל באתחזק איסורא כ"ע מודים בספק דרבנן בהזדמנות לא בספק קבוע דלקולא וכר"מ קי"ל ואף בדבר שעיקרו מדאורייתא וכנ"ל. אף דקי"ל באב הטומאה דרבנן ספיקו טמא זה דוקא ברה"י וכנ"ל באריכות ואין זה ענין לספק דרבנן באתחזק איסור וכנ"ל

והנה הפר"ח בסי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק ט"ו הביא ראיה דלא כהש"ך בחד בחד שנתערבו אף דאתחזק איסור מחמ' קביעות הנ"ל ספיקא דרבנן ולקולא מהמשנה דתרומות פ"ז שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ואינו יודע איזו כו' ונפלה אחד מהם לתוך החולין אינו מדמעתן ש"מ דאף בחד בחד אמרינן שאני אומר אף דנתערב ולא ניכר דלא כהש"ך בכללי ס"ס וכן הכו"פ בסי' קי"א הקשה כן מהמשנה זו. וראיתי להגאון בעל חוות דעת בסי' קי"א שהשיב על ראיה זו ואמר דלהכי קתני במשנה אינו מדמעתן להיות צריך אחד ומאה. אבל עכ"פ רובא בעי וחד בחד הוי כמו חזקה וגוף האיסור ואין אומרים שאני אומר רק ברוב או עד ששים והביא סמוכין לזה מהא דפסק הרמב"ם דתרומה ודאי אוסר במאה וספיקא בששים יעו"ש שהאריך בזה. ולענ"ד ברור כדעת הגדולים הנ"ל הפר"ח והכו"פ דלא כש"ך וגם בהך דינא שחולק שם על הפר"ח באם היו ב' חתיכות אחד של איסור ואחד של היתר ונפל אחד מהם לקדרה אסורה דשניה מותרת והוא חולק עליו דאפילו נפל אחד מהם לים לא תלינן לומר דאיסורא נפל כמש"כ הש"ך בכללי ס"ס סעיף כ"א והכל לשיטתו דהיכא דאתחזק איסור אפילו בדרבנן אסור

והנה אף שפשט המשנה נראה כמו הפר"ח והכו"פ דהך אינו מדמעת הפירוש שמותר אף בלא רוב כמו דקתני שם במשנה זרע את אחת מהם פטור אף בנתערב חד בחד. וכן בנפלו שתיהם למקום אחר מדמעת כקטנה שבהם אלמא אף דאתחזק חד בחד עכ"ז תולין להקל לומר שהקטנה היא של תרומה. עכ"ז יש לבעל דין לחלוק ע"כ עיינתי בס"ד ונלע"ד ראיה ברורה דאף בנתערב חד בחד אמרינן שאני אומר בדרבנן כרבי יוחנן אף בלא רוב כ"א מחצה על מחצה והוא מיבמות פ"ב ב'. וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בעי ריבויא והא דתנן מקוה שיש בה מ' סאה מכוונת נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר ר"י ב"ש אמר רב אסי אמר ר' יוחנן עד רובו מאי לאו דנשתייר רובו. ומתרץ הש"ס לא דלא נשקול רובו ואב"א שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר. והנה בתוס' בד"ה דלא נשקול הניחו בתימא על תירוץ ראשון דבש"ס מהא דקתני במקואות פ"ד מים שאובים ומי גשמים מחצה על מחצה פסול ובאמת לתרץ בפשוט דהתירוץ ראשון ג"כ סובר דחד בחד אף בדרבנן לא בטלי ואסור כהא דמקואות מחצה על מחצה פסול. אלא דבדרבנן אמרינן שאני אומר אף בחד בחד שנתערב וסובר הש"ס בתירוץ ראשון כיון דנתן סאה ונטל סאה דכבר קמא קמא בטל ואינו חוזר ונעור אפילו במחצה על מחצה שנשאר עכ"ז דמי שפיר כמו דאמרינן שאני אומר אף בחד בחד כן עכ"פ דלא חוזר ונעור האיסור עד מחצה. אבל בחד בחד היכא דנתערב ולא ניכר מודה ר' יוחנן אף לפי תירוץ ראשון דאסור אף בדרבנן כמו שמוכח מהמשנה דמקואות שהביא התוס' מחצה על מחצה רק בנתן סאה ונטל סאה בכה"ג כיון שכבר נתבטל אינו חוזר ונעור אף במחצה על מחצה ודמי כמו דמחצה על מחצה אסור חד בחד שנתערב ונפל אחד למקום אחר דאמרינן שאני אומר והוא תירוץ ראשון של הש"ס ובתירוץ השני משני הש"ס אב"א שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר היינו אף דנתבטל קמא קמא עכ"ז בנשאר עד חצי הוי כמו גופה של איסור וחוזר ונעור דהא מיא מיד מבלבלי וליכא למימר חזר ונטלה כמש"כ רש"י שם. אבל היכא דאיכא למימר שאני אומר דלית כאן איסור כלל אף בחד בחד שנתערב ולא נודע כיון דאין כאן תערובת טעמים אמרינן שאני אומר ולא בעי רוב כלל א"כ עכ"פ מוכח בבירור אף לפי תירוץ השני דקי"ל כוותיה אף בחד וחד שלא נודע אף דאתחזק איסור והוי כגופה של איסור עכ"ז אמרינן שאני אומר דהא עיקר הטעם בנטל סאה דעד מחצה אסור מחמת שנתערב הטעמים ונשאר גוף האיסור אבל כל שאנו יכולים לתלות שאין כאן איסור אף במחצה על מחצה בחד בחד ונטל האחד השני מותר א"כ מוכח שפיר כדינו של הפר"ח דאף בחד בחד ונפל אחד לתוך איסור או שנפל לים אחד דאמרינן שאני אומר כיון דאיכא למימר דלית כאן איסור כלל וכהכרעת הפר"ח אף באתחזק איסור אמרינן בדרבנן לקולא וזה ראיה ברורה שאין עליה תשוב' דאף בלא נודע בחד בחד אמרינן שאני אומר בדרבנן

וראיתי להגאון בשעה"מ הלכות מקואות פ"י (נ"ח ב') בכלל א' שהשיב לפי שיטתו דסובר דהלכה כר' יוסי בטומאה קלה באתחזק איסור לחומרא. והשיב על הפר"ח שהביא הך משנה דפ"ז דתרומות הנ"ל דאף באתחזק אמרינן לקולא דנפלה אחת מהם לחולין אינו מדמעת דהוא ר' מאיר לשיטתו והא דקתני ר' יוסי פוטר דמשמע אבל ברישא לא פליג דמשמע דמודה לר"מ דאינו מדמעת דברישא לא פליג ר' יוסי דכבר אפליג בה חדא זמנא בהא דטומאה קלה והביא הוכחה לזה שהרי קאמר בש"ס יבמות פ"ב דר' יוסי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא מאן תנא סדר עולם ר"י ואשתמיט להגאון הנ"ל הש"ס נדה מ"ו ב' דקאמר ר' יוסי סבר תרומה בזמן הזה דרבנן ומקשה הש"ס והא אמר ר' יוחנן מאן תנא סדר עולם ר' יוסי ומתרץ ר' יוסי תנא ליה ולא סבר א"כ מבואר דר' יוסי סבר תרומה בזה"ז דרבנן ושפיר אמרינן שאני אומר ועיין כ"מ סוף פ"א דתרומות. וא"כ גם ר' יוסי סובר דתרומה בזמן הזה דרבנן וע"כ לא פליג ר' יוסי בתרומות ברישא על ר"מ כלל. והא דמוכח מהך דר' יוסי בטומאה קלה במקואות דמעמידין אותו על חזקת טמא דוקא שם דהוי חזקה גמורה אבל בחד