בית אליקום טז

פליגי בספק ידים בפ"ב דידים משנה ד' דת"ק סבר ליטמא ולטמא ולטהר טהור ור' יוסי סובר לטהר טמא כיון שהי' בחזקת טומאה. אבל בדבר שהוא אה"ט מד"ס ספיקו טמא אף בספק ליטמא א"כ הכל מיירי ברה"י א"כ פלוגתייהו באיזה ספק דברי סופרים טהור לר' מאיר דסבר בכל דברי סופרים אף דאתחזק איסור עכ"ז ספיקו להתיר א"כ גם דברי סופרים דהקילו בטומאה הקילו ג"כ בכה"ג אף בספק לטהר. אבל ר"י דסבר בכל דברי סופרים בכל דבר דאתחזק איסור אסור א"כ גם בטומאה שספק ד"ס טהור מיירי ג"כ בכה"ג ולא בספק לטהר א"כ מזה מוכח דבכל ספק דרבנן היכא דאתחזק איסור לר"מ מותר ואין זה ענין לטומאה קלה ואה"ט דבאה"ט העמידו על דין תורה כמו בכל ספק רה"י דטמא אף בספק ליטמא. אלא דפלוגתייהו בפירוש ספק ד"ס שטהור ור"מ לשיטתו דס"ל בכל ספק דרבנן אף באתחזק איסור מותר ע"כ בספק ד"ס שטהרו חכמים אף בספק ליטהר ולר' יוסי דסבר בכל ספק דרבנן באתחזק איסור אסור א"כ הא שטהרו בספק מד"ס ג"כ דוקא בספק ליטמא ולא בספק לטהר א"כ הכל נצמח מהא דמחולקים בכל ספק דרבנן בעלמא. מזה נצמח פלוגתייהו בפירוש ספק ד"ס שטהרו חכמים בטומאה אבל באב הטומאה מד"ס שטמא בזה לא נחלקו מעולם דהוא נכלל בכלל כל ספק טומאה ברה"י שטמא מדאורייתא אף בספק נגיעה וכמו כן העמידו חכמים באה"ט דרבנן על דין תורה בטומאה דאורייתא. ועכ"פ מוכח בכל ספק דרבנן לר"מ אף באתחזק איסור מותר להכי סובר דכי טהרו חכמים ספק דברי סופרים בטומאה ברה"י טהרו אף בספק לטהר. ור"י דסובר בכל ספק דרבנן היכא דאתחזק איסור אסור א"כ הא דטהרו חכמים ספק ד"ס דוקא לטמא ולטמא ולא לטהר א"כ אין פלוגתייהו בטומאה קלה דוקא אלא מהא דסוברים בכל דרבנן בעלמא מזה נצמח פלוגתא בפירוש ספק דברי סופרים א"כ מבואר נגלה דבכל ספק דרבנן בכ"מ לר"מ מותר אף דאתחזק איסור וכמבואר. ואין שום קושיא מהא דאה"ט דד"ס דטמא דזה לא בא לכלל טהרת ספק דברי סופרים. והוא בכלל כל ספק טומאה ברה"י כמו בדאורייתא בספק טומאה ברה"י. אלא מיהו יסוד פלוגתי' דר"מ ור"י בכל דרבנן בעלמא שספיקו לקולא לר"מ אף דאתחזק ולר"י בלא אתחזק. על כן קאמר בש"ס עירובין שפיר לר' יוסי שאני טומאה הואיל ויש לו עיקר מן התורה אף דמיירי בטומאה קלה ועכ"ז בספק לטהר מטמא ר' יוסי והיינו דהא דהתירו חכמים ספק מדברי סופרים דוקא לטמא אבל לא לטהר כיון דטומאה עיקרו מדברי תורה ע"כ כשטהרו חכמים ספק דברי סופרים לא טהרו כ"א ליטמא ולטמא ולא לטהר. אבל בספק דלית ליה עיקר מהתורה אף היכא דאתחזק לקולא כמו בתחומין א"כ ר"מ דסובר אף בספק לטהר טהרו חכמים והיינו דסובר אף בעיקרו מן התורה עפ"ז ספיקו לקולא אף באתחזק ועיקר פלוגתייהו בכל ספק דרבנן ומזה נולד הפלוגתא דר"מ ורבי יוסי בספק טומאה דדברי סופרים שטהור אף לטהר א"כ מוכח שפיר לדידן דקי"ל כר"מ אף בעיקרו מן התורה ספיקו לקולא אף באתחזק ודלא כהס"ט וחוות דעת הנ"ל ואין זה ענין כלל להא דספק אה"ט דטמא אף בד"ס וכמבואר

והנה הגאון בכו"פ בסי' ק"י בבית הספק שלו כתב דמוכח מש"ס דילן לר' יוסי אפילו בדבר שאין עיקר מהתורה להחמיר באתחזק איסור מהא דמקשה הש"ס מ"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה על חזקתה פירות נמי העמד טבל על חזקתו ואימא לא נתקנו ואם נאמר דאף באתחזק לקולא בדבר שאין לו עיקר הרי תחומין אין לו עיקר ואי דמקשה למ"ד שיש לו עיקר בתחומין הו"ל להש"ס לומר הניחא למ"ד כו'. ודברי קדשו אין להם שחר כלל הא שם בספק טבל הוא ספק דאורייתא והעמיד שפיר על חזקת טבל ולא הוי סעודה הראויה לענין עירוב וכסברת המ"מ והרמב"ם פ"ו דעירובין. ובאמת גם מה שתמה שם על המ"מ אין מובן כלל בספק בעירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה דגם שם הוא ספק בדאורייתא. וכמש"כ הנו"ב וכבר השיגו בעל חוות דעת בזה א"כ גם מהש"ס אין שום ראיה כלל בספק טבל וכמבואר וזה א"צ לפנים אולי תלמיד טועה כתבו. וגם מה שכתב דוקא בעירובין ובטומאה דרבנן אמרו בש"ס דספיקו לקולא אף באתחזק כבר כתבנו דפשטא דש"ס קאמר על טומאה קלה שיש לו עיקר מדברי תורה ואיך נניח פשט הש"ס ולבדות חילוק מסברת עצמם אלא שלדינא הסכים הכו"פ להתיר אף באתחזק בספק דרבנן. והנה באמת מהתוס' ורשב"א והרא"ש דפוסקים בנאכל העירוב בין השמשות בעירוב תחומין אינו עירוב מוכח דאף בדבר שאין עיקרו מדאורייתא לא מהני בספק דרבנן היכא דאתחזק כגון הכא דהוי חזקה דהעמד אדם על תחום ביתו דהא כל הנך פוסקים סוברים דאף תחומין י"ב מילין דרבנן א"כ אין לתחומין שום עיקר בדאורייתא ואעפ"כ מחמירין בנאכל העירוב בין השמשות אף דלא שייך כאן סברת המ"מ דאין כאן סעודה הראויה כמו שבאמת פסק הרמב"ם בנאכל העירוב בה"ש שכשר. וזה ראיה ברורה להש"ך להרשב"א דסובר דאף בדבר שאין עיקרו מהתורה באתחזק ספיקו לחומרא. ודברי הנו"ב נכונים לפרש בש"ס די"ל דשאר התרוצים סברי אליבא דר' יוסי דתחומין יש לו עיקר מהתורה די"ב מילין הוי דאורייתא. אבל הרשב"א והתוספות לפי הפסק ע"כ דסוברים כהש"ך דאף דאין עיקרו מדאורייתא בספק דרבנן ואתחזק לחומרא וכמבואר וכן כתב הס"ט וכן צ"ל בדברי הגאון בכו"פ אלא דטעות נפל שם מה שכתב דהא ספק אם מבעוד יום נטמא להרשב"א וצ"ל אם נאכל בה"ש וכו' א"כ מהרשב"א והתוס' והרא"ש מוכח להחמיר אף בדבר שאין עיקרו מהתורה וצ"ל דשאר תרוצים בהש"ס נחלקו לר' יוסי אף בדבר שאין עיקרו מהתורה והמה פוסקים כרבי יוסי

ודע דמש"כ הב"י בסימן ר"א בי"ד ופסק כרבי יוסי ט"ס הוא כמש"כ המ"ל וכן דברי הט"ז שם בסעיף ע"א דברי שגגה כמש"כ המ"ל דשם מיירי בטומאה דאורייתא ולא בדרבנן וכ"כ הגאון בביאורו בס"ק קכ"ג וזה פשוט דהרמב"ם פסק כת"ק וכנ"ל באריכות. והנה המחבר בא"ח בסי' תט"ו הביא שני דעות בנאכל העירוב בין השמשות בערובי תחומין א"כ מספק בזה דילמא כהרשב"א והתוס' אלא שהביא היש חולקים באחרונה ועכ"פ חושש לדעת הרשב"א להחמיר בדרבנן אף שאין עיקרו מהתורה באתחזק לאיסור דהעמד אדם על תחום ביתו וכנ"ל

והנה בספק אם הונח שם העירוב אם לאו פסק בש"ע א"ח סי' שצ"ד סעיף א' דלא הוי עירוב וכתב המ"ל בפ"ד דבכורות וכן הנו"ב בסי' ס"ד דאף להרמב"ם דסובר כת"ק עכ"ז בספק הניח גרע טפי והקשו מהא דקתני במשנה ספק טבל ספק לא טבל בטומאה קלה דטהור לר"מ ותירצו דלהכי דייק המשנה ירד לטבול דוקא בכה"ג אבל בסתם בספק טבל אסור והוא טמא והמ"ל שם הקשה מהא דפסק בטוש"ע והוא מהרמב"ם פ"ו דברכות והוא בטוש"ע א"ח סימן ק"ס סעיף י"א בספק נטילת ידים ספק אם נטל ידיו או לא טהור והניח בצ"ע וכתב דאפשר בידים הקילו טפי. והנה באמת י"ל דהרמב"ם הוציא דינו בידים בספק אם נטל ידיו. מהך משנה דפ"ב דמקואות בספק טבל בטומאה קלה ועכ"פ על המחבר לא קשה די"ל בפשוט דדוקא בידים דעושה על צד ההרגל ליטול ידיו קודם אכילה והוא דבר ההוה ורגיל ע"כ גם בספק אם נטל ידיו ג"כ טהור אבל בעירוב בספק הניח דאינו דבר ההוה ורגיל רק בעת שצריך לעירובי תחומין או לע"ח ואינו ההוה ורגיל ע"כ החמיר המחבר בספק הניח לכ"ע אף להרמב"ם דפסק כר"מ וי"ל בהא דספק טבל דוקא בירד לטבול וכמש"כ המ"ל והנו"ב הנ"ל דהוא ג"כ על צד ההרגל מסתמא בירד לטבול כיון דהי' דעתו לטבול ע"כ בספק טבל טהור וי"ל ג"כ ספק טבל כראוי כמש"כ המ"ל שם. ודע שהטור והמחבר בסי' ק"ס הנ"ל העתיקו בסעיף י"א בהך ספק ידים לטהר ספק אם נעשה בו מלאכה אם לא או ספק אם יש בהם כשיעור או אם הם