בית אליקום קה

בלא הוחזק באחי הוי חזקה מכח רובא מודה דא"נ ולשיטת הרשב"ם דהוי ס"ס וס"ל דס"ס עדיף מרוב כשיטת הרשב"א בתשו' ת"א והבאתי בס"ד סמוכים מהא דר"מ נדה נ"ט בכה"ג אין ע"א נאמן לכ"ע א"כ בנד"ד דאיכא ס"ס ורובא וחזקה אין ספק שהאשה מותרת לשוק וכנ"ל באות ז' אף אם נאמר דיבמה לשוק אינו דבר שבערוה כהנו"ב ואף אם נאמר דלא כפסק הש"ע ביו"ד סי' קכ"ז דע"א א"נ נגד חזקת איסור אלא דנחוש לשיטת הרשב"א דאף באתחזק איסור נאמן ע"א עכ"ז להרשב"א גופא היכא דאיכא ס"ס דעדיף מרובא אין ע"א מהימן וכ"ז כתבנו בנד"ד אבל באמת פסק השו"ע באה"ע סי' קנ"ז ס"ו יתד שלא תמוט אף בלא הוחזק באחי לחוד אין ע"א נאמן אף לשיטת הרשב"א דהוי חזקה מכח רובא כנ"ל וגם כיון דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה כנ"ל ובדבר שבערוה כ"ע מודים במקום דאתחזק איסור אין ע"א נאמן וה"ה להיפך בהתחזק היתר. ולענ"ד מתו' והרמב"ן מוכח עכ"פ בדבר שבערוה אף בלא התחזק איסור אין ע"א נאמן דאף אם נפרש הסוגי' דע"א ביבמה להתירה לשוק דהפשיטות הוא מר"ע דס"ל יש ממזר מיבמה לשוק ע"כ הוי דבר שבערוה אבל לדידן לא מוכח ועכ"פ מוכח כשיטת הר"ן בדבר שבערוה לא בעינן אתחזק איסורא ואין ע"א נאמן אף בספק השקול דאל"כ אין מקום להחמיר במת בעלך ואח"כ בנך כמו בנפל הבית כנ"ל ולהרא"ש מוכרח לדינא כן כנ"ל ועכ"פ מוכח משיטתם דלא כמהרי"ק בדבר שבערוה דס"ל דאין ע"א נאמן דוקא באתחזק איסור כנ"ל והנה אם נאמר כשיטת הנו"ב דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה ונאמר ג"כ כשיטת הרשב"א דע"א נאמן באסורים היכא שאין בע"ד מכחישו אף באתחזק איסור נאמן ע"א ועי' ש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ו שהביא שם בשם הרמב"ם בפ"ט דנזיר דסובר ג"כ היכא שאין בע"ד מכחישו מביא קרבן ע"פ ע"א ואף דאתחזק היתר נאמן ע"א לאסור היכא דאינו יודע הבע"ד להכחישו והיינו דסובר ג"כ הרמב"ם דאף באתחזק איסור ע"א נאמן להתיר או דספק הוי ע"ש ועכ"פ אם נאמר דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה א"כ אף בהתחזק היתר הי' לנו לחוש לעד המעיד שיש לו אחים ואעפ"כ פסקינן במתניתין האומר יש לי אחים א"נ וצריך לחלק בין הבעל וע"א ולומר דהבעל חשוד לקלקלה ובפרט בשעת מיתה למה לא נחוש לדברי הבעל עכ"נ לפרש בזה דברי הרמב"ם בפ"ג מיבום ה' ב' אמר זה אחי או שאמר יש לי אחין א"נ לאסור את אשתו ולהניחה זקוקה ליבם שהרי זה מתכוין לאוסר' לאחר מותו ודקדקנו לעיל באות ו' מ"ט יש בזה שמתכוין לאוסרה לאחר מותו הא עיקר טעם משום דהאשה בחזקת היתר לשוק וכתבנו לעיל דכוונת הרמב"ם להרוס יסודו של מהרי"ט דלא הוי חזקת איסור כלל ואין האיסור של א"א שבנתים מזיק כיון דבעיקר הענין עומדת האשה בחזקת היתר כשימות בעלה והרי כבר מת ואיסור א"א שבנתים אינו מועיל להמשיך איסור על יבמה שלא להתירה לשוק כקודם הנשואין וכנ"ל ואם שזה אמת עכ"ז יש להעמיס כוונה נאותה ברמב"ם במ"ש שהרי זה מתכוין לאוסרה לאחר מותו והוא לפי הנ"ל שאם נאמר דע"א נאמן אף באתחזק איסור להתיר וכן להיפך בהתחזק היתר לאסור ויבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה א"כ עדיין קשה למה אין הבעל נאמן להחמיר כמו ע"א ע"ז האיר הרמב"ם עינינו שהבדל יש בין הבעל לע"א דעלמא שכל עד או עדים שמעידים בדבר בין לאיסור בין להיתר הרי הם מעידין אחר המעשה כמו שנאמר והוא עד או ראה או ידע שמעיד על הראיה וידיעה הקודמת אבל בעדות הבעל שמעיד שיש לו אחים לאסור אשתו לעלמא אף שהעיד קודם מותו כיון שעדות זו א"א בשום פנים לחול עכשיו בעת חיותו דהרי כל זמן שהוא חי היא אסורה על כל העולם מחמת איסור א"א ועל אחיו בשני אסורים א"א ואשת אחיו א"כ העדות זו שהעיד א"א לחול במציאות כ"א לאחר מותו שאז יפקע האסורים ותהי' אסורה לשוק ומותרת ליבם א"כ הרי עדותו קודם המעשה ואחר מותו אינו בעולם הרי זה מתכוין לאוסרה לאחר מותו ואין זה גדר עדות ואף אם נאמר בשני עדים או ע"א שהעידו בחייו שיש לו אחים אסורה אשתו לאחר מיתתו לעלמא עכ"ז מציאות העדות ישנו בעולם ובאפשרות שלהם להעיד עכשיו לאחר מיתת הבעל אם לא ימותו ואיגלאי מילתא למפרע בשעת מיתה ואז חל עדותן אבל הבעל שא"א לחול עדותו כ"א לאחר מותו בשום פנים הרי העיד קודם מעשה ואינו בגדר עדות כיון שא"א לחול עדותו כ"א אחר מותו ואז אינו בעולם להעיד ע"כ אינו בגדר העדות להעיד וזהו כוונת רבינו שהרי זה מתכוין לאחר מותו והדברים ראוין למי שאמרן רבינו הגדול להמציא טעם נאות לחלק בין הבעל לעדים או לע"א כיון שאין באפשרות המציאות שיחול עדותו בחייו ובעת העדות כבר מת ואינו בגדר עדות כ"ז: כתבנו אם נאמר דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה יש מקום קצת לומר דע"א א"נ. אבל עכ"פ כבר נתברר שהמרדכי ונ"י ורא"ש כו' כולם סוברים דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה וצדדנו מהתו' והרמב"ן דאף בלא אתחזק אין ע"א נאמן כנ"ל וכ"ש בהתחזק וכ"ש לפסק השו"ע סי' קכ"ז בהתחזק איסור אין ע"א נאמן נגד חזקה אף בשאר אסורים ודברי הרמב"ם יש להעמיס כמ"ש לעיל וגם אף אם נאמר שכוונת הרמב"ם כמ"ש כעת אין הכרח שסובר דלא הוי דבר שבערוה רק דרבינו המציא טעם נכון לחלק ועכ"פ יהיה איך שיהיה פסק ש"ע אה"ע סי' קנ"ז ס"ו הוא יתד שלא תמוט בפרט דהוי חזקה מכח רובא לכ"ע וא"צ לשום הוכחה דלא כשיטת מהרי"ט ובנד"ד דאיכא ס"ס ורובא וחזקה ועוד ספק דילמא אינו ישראל הוא כנ"ל וגם לא נודע כלל אם יש לחמי' אשה מותרת האשה לשוק בלי ספק וגמגום כלל לכל הדעות ולכל הפוסקים דאין שום חשש רק מה שאמר בשעת מיתה דאין לו בנים ויש לו אחים בפה והוא א"נ לכ"ע ובפרט לאחר החפוש פה נמצא שהוא שקרן כנ"ל אין שום פקפוק כלל להחמיר בנד"ד כנ"ל באות ז'

(י) והנה בירושלמי פ"ג דקדושין הלכה ח' קאמר על הך משנה מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים א"נ כיני מתניתין מי שאמר כו' רב אמר מאחר שבידו לגרשה נאמן מילתא דשמואל אמרה כן חד פרסאה קודם דדמך אמר להן הבו לאתתי' דהאי גברא גיטא א"ל ולמה בגין ההוא אחיך עלובא כד דמך אתא עובדא קומי דמר שמואל אמר מאחר שיש בידו לגרש נאמן ר' יוחנן אמר אינו נאמן נחת עולא לתמן ואמר בשם ר"י וחברין עלוי הגע עצמך שהי' כהן עכ"ל הירושלמי והנה המפרש פ"מ מפרש כיני מתני' מי שאמר בשעת מיתתו כלומר שמפרש הא דקתני מי שאמר בשעת מיתתו ובשעת קדושין לא אמר כלום ומיירי שלא היתה בחזקת זקוקה ליבם כגון דלא מוחזק באחי הילכך יש לי בנים נאמן יש לי אחים א"נ דלאו כל כמיניה למיפקא לה מחזקה קמייתא רב אמר היינו טעמא דיש לו בנים נאמן דמאחר שבידו לגרש ולפוטרה מן היבום לכך נאמן לומר בשעת מיתה יש לי בנים ואפי' מרע לי' לדבורא קמא כגון שאמר בשעת קדושין אין לי' בנים ואין לי אחים ועכשיו חוזר בו הילכך בבנים הוא דנאמן ובאחים א"נ אבל אם לא אמר כלום בתחלה אפילו יש לי אחים הוא נאמן ופי' מילתא דשמואל אמרה כן דס"ל נמי טעמא דיש לי בנים נאמן כרב דמאחר שיש בידו לגרשה הילכך פסק בהאי עובדא דלקמי' דנאמן לומר יש לי אחים היכא דלא ידעי' ולא אמר בתחלה כלום וכן פירש בהאי עובדא דשמואל דשאלו אותו אם בשביל אחיך זה העלוב שיש לך ושתק והודה לדבריהם ואח"כ נפטר בלא גט ואמר שמואל דנאמן דטעמא דמתני' דקאמרה דא"נ דמרע לדבורי' קמא והלכך ביש לי בנים דוקא נאמן משום שבידו לגרש אבל לא באחים אבל היכא דלא אמר בתחלה כלום נאמן אף באחים ור"י פליג דטעמא דמתני' לאו משום שבידו לגרש דהגע עצמך שהי' כהן ואינו רוצה לגרשה שמא יעמוד מחליו ויהי' אסור בה אלא ע"כ טעמא דלא מפקי' לה מחזקה קמייתא הילכך יש לי אחים א"נ אפי' בסתם דלא אמר בתחלה כלום ולא מרע ליה לדבוריה קמא עכ"ל המפרש הארכתי בפירושו להעתיק לפי שכל דברי קדשו אינם מחוורים